שתיקתה של ליידי אן

אגברט נכנס לחדר האורחים הגדול, המואר קלושות, וארשת פניו כשל אדם שאינו יודע אם הוא נכנס לשובך יונים או לבית חרושת לפצצות, והוא מתכונן לכל אפשרות. המריבה המשפחתית הקטנה סביב שולחן ארוחת הצהריים עוד לא הסתיימה לגמרי, והשאלה הייתה אם ליידי אן מעוניינת בחידושה או בוויתור על העוינות. תנוחת ישיבתה בכורסה שליד שולחן התה נראתה נוקשה ומחושבת למדי; באפלולית אחר הצהריים של דצמבר לא סייעו לאגברט משקפי הצבט לפענח את הבעת פניה.

הוא השמיע הערה על “אור קלוש, נזירי”, כמין ניסיון לשבור את גוש הקרח שאולי עוד עומד ביניהם. הוא וליידי אן נהגו לחזור על הציטוט הזה בין השעה ארבע וחצי לשש בערבי הסתיו והחורף. זה היה חלק מחיי הנישואין שלהם. הערתו לא זכתה לשום הכרה או תשובה, לא מצדה של ליידי אן.

דוֹן טַרקינוֹ היה שרוע פרקדן על השטיח הפרסי, סופג את חומה של האח הדולקת ושווה נפש לחלוטין לכל גילוי עוינות של ליידי אן. לפי גזעו היה פרסי טהור כמו השטיח, ופרוותו הגיעה לשיא ברקה בחורף השני בחייו. הנער המשרת, שנטה חיבה לתקופת הרנסנס, העניק לו את השם דוֹן טַרקינוֹ. בינם לבין עצמם קראו לו אגברט וליידי אן רק פְלאף, אבל לא התעקשו על כך.

אגברט מזג לו מעט תה. כפי הנראה השתיקה לא תופר ביוזמתה של ליידי אן, והוא שינס את מותניו לקראת ניסיון נוסף לשבור את הקרח.

“ההערה שלי בארוחת הצהריים הייתה אקדמית לחלוטין,” הדגיש; “ואת כנראה מתייחסת אליה באופן אישי בלי שום צורך.”

ליידי אן הוסיפה לשמור על מחסום השתיקה המגונן. הציפור מילאה את החלל בנעימת האופרה “איפיגניה בטאוריס”. אגברט זיהה את היצירה מיד, הרי זו הייתה הנעימה היחידה שהציפור שרה, וכבר כשהגיעה אליהם הייתה ידועה בכישרונה זה. אגברט וליידי אן היו מעדיפים שניהם משהו מ”משמר המלכה”, האופרה החביבה עליהם. בענייני אמנות היה טעמם זהה. הם העדיפו אמנות ברורה וישירה, למשל, תמונה שמספרת סיפור, בסיועו הנדיב של שם היצירה. סוס קרב בלי רוכב, שרתמתו רפויה והוא כושל אל חצר מלאה נשים מעולפות חיוורות פנים, ובשוליים כתוב “חדשות רעות”, היה לדעתם המחשה נאה של אסון צבאי כזה או אחר. הם יכלו להבין מה היצירה מביעה, ולהסביר זאת לחברים נבונים פחות.

השתיקה נמשכה. בדרך כלל, מורת הרוח של ליידי אן הייתה מובעת באורח ברור ורהוט לאחר הקדמה של ארבע דקות דומייה. אגברט לקח קנקן ומזג חלב לצלוחית של דון טרקינו; כיוון שהצלוחית כבר הייתה מלאה עד גדותיה נשפך ממנה מעט חלב. דון טרקינו הביט בנעשה בעניין מופתע שהתחלף באי־הבנה מתגברת כשאגברט קרא לו ללקק את החלב שנשפך. דון טרקינו היה מוכן למלא תפקידים רבים בחייו, אבל שואב אבק לא היה אחד מהם.

“את לא חושבת שאנחנו די מטופשים?” אמר אגברט בעליזות.

אם ליידי אן חשבה כך, היא לא אמרה זאת.

“אני מוכן לקחת חלק מהאשמה על עצמי,” המשיך אגברט ועליזותו הלכה והתפוגגה. “אחרי הכול, אני רק בן אדם, את יודעת. את שוכחת שאני רק בן אדם.”

הוא חזר על הנקודה הזאת כאילו הועלתה איזו טענה חסרת שחר שהוא עשוי לפי דמותו של סאטיר, ואיברים של עז צומחים מאיבריו האנושיים.

הציפור שבה להשמיע את נעימת האופרה “איפיגניה בטאוריס”. אגברט החל לחוש דכדוך. ליידי אן לא שתתה את התה שלה. אולי לא חשה בטוב. אמנם, כשליידי אן לא חשה בטוב היא אינה נוהגת לשתוק בכל הנוגע להרגשתה. “אף אחד לא יודע כמה אני סובלת מבעיות עיכול” הייתה אחת ההצהרות החביבות עליה; אך חוסר הידע יכול היה להופיע אך ורק בשל האזנה לקויה; כמות המידע בנושא הזה יכלה לספק חומר למחקר שלם.

לכן, אין ספק שליידי אן חשה בטוב.

אגברט החל להרגיש שהיחס אליו אינו הוגן. לפיכך, כמובן, הוא החל להיכנע.

“אני מתאר לי,” אמר כשהוא תופס לו עמדה מרכזית בלב השטיח ודון קרטינו מתבקש לוותר עליה, “שאולי לא הייתי בסדר. אני מוכן ומזומן, אם יש בכך כדי לשפר את המצב, להתחייב לחיות חיים ראויים יותר.”

הוא תהה במעורפל איך זה יהיה אפשרי. הפיתויים התדפקו על דלתו, עכשיו שהוא בגיל העמידה, נרפים ומהוססים, כמו שוליית קצבים שנשכח ומבקש לקבל את מתנת חג־המולד בחודש פברואר, כשהוא תולה את כל תקוותו בכך שלא קיבל דבר בדצמבר. לא עלה על דעתו להיכנע להם, ממש כשם שלא היה עולה על דעתו לרכוש את סכיני הדגים וצעיפי הפרווה שהנשים נאלצות להתנזר מהם, נוכח הפרסומות בעיתונים, בכל חודשי השנה. ואף על פי כן, היה משהו מרשים בוויתור שוויתר, בלי שהתבקש, על חטאים העלולים להתעורר מרבצם.

ליידי אן לא גילתה כל סימן של התרשמות.

אגברט הביט בה במתיחות מבעד למשקפיו. להגיע לשפל המדרגה במריבה אִתה, דבר זה לא היה חדש. להגיע לשפל המדרגה במונולוג מולה, זו הייתה השפלה מסוג חדש.

“אלך להתלבש לארוחת הערב,” הכריז בנעימה שהתכוון לצקת בה קורטוב חומרה.

בפתח הדלת, בפרץ חולשה אחרון, הוא ניסה את מזלו שוב.

“אנחנו לא נורא מטופשים?”

“טיפש” הייתה תגובתו האילמת של דון טרקינו כשנסגרה הדלת אחרי אגברט. אחר כך הוא הניף את כפותיו הקדמיות הקטיפתיות וקפץ בקלילות אל מדף הספרים שמתחת לכלוב הציפור ממש. נדמָה שזו הפעם הראשונה שהוא מבחין בקיומה של הציפור, אך הוא הוציא לפועל הלכה סדורה עתיקת יומין בדייקנות קפדנית ומחושבת.

הציפור, שראתה את עצמה כעין שליטה עריצה, דחקה את עצמה לפתע פתאום והתכווצה עד לשליש מנפחה הרגיל; ואז צנחה בנפנופי כנפיים חסרי אונים וציוצים צווחניים. היא עלתה 27 שילינג, בלי הכלוב, אבל ליידי אן לא גילתה כל סימן של התעניינות. היא מתה כבר לפני שעתיים.

__________________________

// מתוך: “החלון הפתוח” מאת סאקי. מאנגלית: שחר סימנטוב. 187 עמ’, 50 ש”ח. 

***

עוד על הספר “החלון הפתוח“: 

“הרומן מנצח בנקודות, אך הסיפור הקצר מנצח בנוק-אאוט” אמר חוליו קורטאסר, שהיה אוהד איגרוף נלהב. החלון הפתוח הוא קובץ סיפורים המתאפיין בכל מה שמוכר לנו היום כהומור הבריטי הקלאסי; עוקצנות, סאטירה וקומדיה מתוחכמת. סיפוריו של סאקי הם בעלי אפקט ספרותי כזה שמפתה את הקורא, בתום כל סיפור, לעבור מיד לסיפור הבא.

הסצנות המבוימות היטב של סאקי מעמידות את התקופה האדוארדית באנגליה בראי הביקורת. בתים רדופים, נסיעות ברכבת, שיחות חולין אקראיות, נשפים בורגניים ואירועים חברתיים הם התפאורה לדיאלוגים שנונים ולהיקרויות מקאבריות בעולמו של סאקי.

אוהבי אוסקר וויילד, לואיס קארול, רודיארד קיפלינג, או. הנרי, בורחס או קורטאסר – אוהבי הסיפור הקצר בכלל וההומור הבריטי בפרט – יימצאו כאן כמה סיפורים שאהבנו במיוחד.

לעמוד הספר באתר הוצאת זיקית לחצו כאן

Saki