1) מהו הספר האהוב עליך?
“בעל החידות מהד“, שמחזיק ברשימה כבר שני עשורים וחצי, ולצדו ספרי המומינים (בייחוד “עמק החיות המוזרות”, שהוא כנראה הראשון שקראתי). פעם היתה הרשימה ארוכה הרבה יותר, לא ברור לי מה קרה לה.
2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?
ספרי המומינים לעיל ולצדם ספרי פרידיין של לויד אלכסנדר.
3) מה הספר האחרון שקראת?
“מעשה השפחה” של מרגרט אטווד (לא האהובה עלי ביצירותיה, מתברר), במקביל ל”דאנס מקאבר” של סטפן קינג – ספר מסות מעניין שלו על יצירות אימה. טיפה התיישן, אבל עדיין מעורר מחשבה.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
כמעט כל ספר פילוסופיה שהתרגשתי ממנו לפני עשר או עשרים שנה, ואז ניסיתי לקרוא שוב בשנה האחרונה. פעם אלה היו ספרים נורא מרעישים, מבחינתי. היום יש ברובם משהו קצת תפל. מין עמלנות מתפנקת כזאת, שנעשתה נורא מייגעת בעיני.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
יש כמה שלא זכו למספיק תהודה פומבית, אבל לנקוב בשמות סתם יעליב, מה גם שבספרים שאני חושב עליהם ממילא יש בהם משהו מאוד דק ואינטימי, ואני מאמין שגם אם לא הגיעו להרבה קוראים, הם דווקא זכו להערכה אמיתית מן הקוראים שהיו. מעבר לזה, או שההיסטוריה תשפוט או שנמות כולנו ולאיש כבר לא יהיה אכפת. מה שיקרה קודם.
6) מיהו הסופר האהוב עליך?
הסופרת האחרונה שכבשה את לבי היא רובין הוב, בעיקר בזכות שלוש טרילוגיות הפנטזיה שלה (“הרואים למרחוק”, “סוחרי הספינות החיות” ו”האיש המוזהב”, שלושתן חלק מסאגה שעדיין נכתבת). היא אמנם פסבדונים, והתרגום שלה לעברית מאוד לא-אחיד, אבל ההיקף והעומק של העולם שהיא מכוננת – פשוט לא נתקלתי בדבר כזה אצל אף אחד אחר, כולל הרוסים הגדולים, הצרפתים המדוברים, האמריקאים רחבי היריעה וכל היתר. העולם פשוט עומד שם, ומתקיים מכל נקודות המבט הנבדלות של כל דמות ודמות. גם את הספרים הפחות טובים שלה קראתי בתערובת של דבקות וכעס – סימן היכר ברור לאהבה ספרותית שאינה תלויה בדבר.
7) ספר שנתן לך השראה?
רובם.
8) ספר עיון מומלץ?
“היקום האלגנטי“, בריאן גרין.
***
אסף שוּר, 37, סופר, מתרגם, עורך מגיה ומבקר ספרות. בימים אלה יוצא לאור הרומן החמישי שלו “למה דג ציפור” בהוצאת כתר. ספריו הקודמים: “עמרם” (בבל, 2007), “מוטי” (בבל (2008), “סיגל” (בבל 2009), ו”כה אמר וינסנט, החתול הטיפש” (כתר, 2011).
עוד על “למה דג ציפור” (מתוך הקומוניקט):
“ומסביב לבית כבו כל האורות. אולי הלכו כל השכנים לישון כאיש אחד, אולי הסתיימה תוכנית יפה בטלוויזיה אשר כולם צפו בה בעת ובעונה אחת, איש-איש בביתו. על כל פנים, כל האורות כבו כמו באחת, כבו כך בבניין כולו וגם בבניינים סביב-סביב, כל השכונה כבתה, העיר כולה, הארץ, היבשת. ורק הבית שלהם נשאר כך לבדו, מואר, כמו אי קטן בים העולם השחור.”
עומר מגיע לבניין שבו התגורר כילד ויוצא לחפש אחר המפתח לדירה שבה גדל, וכעת מתבצר בה פולש. כל דלת שהוא נוקש עליה פותחת שער שבור לילדותו. בית הדירות מתגלה כתופת רוחשת. יחד אתו אנו עוברים כסהרוריים בין מדור למדור, בין סודות ישנים ומי שמסרב לישון.
למה דג ציפור ככה נבנה כזירת אסון המוצגת בנימוס מופלג ובמעמקיה רוחשים יסודות אפלה. לקוראים מזומן מסע מענג ומכאיב באזורי הצל של היומיומי: פסיעה נרעדת על השוליים הרכים של מה שאין להיזכר בו, ובטעות נואשת אנחנו מבקשים לגדור בשם ילדוּת.
זהו ספרו החמישי של אסף שור, מן הסופרים הבולטים בדור החדש של הסופרים בארץ. כתיבתו הייחודית, המבריקה ושוברת המוסכמות מתבוננת באופן חד ועמוק בעולם ובמעשה הספרותי גם יחד. ספרו הקודם, “כה אמר וינסנט, החתול הטיפש”, יצא גם הוא בהוצאת כתר וזכה לשבחי הביקורת.
השאירו תגובה