קורא בספרים מחלק עותקים מהאסופה הדיגיטלית החדשה של אינדיבוק “דרושה חברה לתקופת החגים”

כמעט בכל ספר מסתתר לו איזה חטא קדמון או לא, אבל נבחר חטא בגלל סיפור שהבן שלי לומד עכשיו. המחרוזת של גי-דה-מופאסן. והחטא הוא חטא הגאווה. נראה לי שחטא זו עומד במרכזם של סיפורים רבים. אבל נתמקד במחרוזת.
הגאווה שמנעה ממנה לכת לנשף והכריחה אותה להשאיל את העדי היקר. הגאווה (שנלווית אליה הבושה) להודות כי העדי נאבד וכי היא תחזיר אותו בצורה כזו או אחרת והגאווה שמנעה ממנה להודות בעובדת היותה מי שהיא באמת…
הסיפור מתאים מאד לחברה הישראלית בת ימינו. כולם שואפים לעוד ולעוד. נטוס לחול כי השכנים טסו, נקנה אוטו חדש כל ארבע שנים כי מגיע לנו וכך הצריכה גדלה ובעקבותיה האוברדראפט וההלוואות המפתות ופתאום נמצאים בחובות של עשרות אלפי שקלים (או פרנקים)….

החטא הגדול לדעתי הוא חוסר כבוד האדם הבא לידי ביטוי בעיקר בגלל חוסר היכרות עם האחר. חוסר היכרות המוביל לחוסר הבנה, לחוסר בדו שיח, לכך שאנו שופטים האחד את חברו לפי המראה החיצוני ושאר סממנים חיצוניים ולא על סמך היכרות אמיתית של האחר על מניעיו, מאוויו, תחושותיו ואמונתו.

מיד כשהוזכרה המילה “חטא” קפץ לי הומברט הומברט לראש, שכל הספר לוליטה מלא בחטאיו ופשעיו – אונס, חטיפה ורצח ביניהם. את כל החטאים האלה יכול היה למנוע אם היה מצליח להימנע מחטא אחד שמוביל לכל השאר, תמיד, והוא כניעה לדחפים השליליים שבכל אדם, שמובילה לפגיעה באחרים, ונמצאת בשורש החטאים כולם. הומברט הומברט נכנע לדחפיו לכל אורך הספר, וכניעה זו הובילה לפשעיו וחטאיו הרבים.

פחחח, זו שאלה קשה מאוד, קשה לי לבחור מבין כל הרוצחים, והפדופיל הומברט הומברט גם הוא בחירה טריוויאלית, אז החלטתי לבחור פושע אחר של נבוקוב, צינצינאט מ״הזמנה לגרדום״. פשעו של צינצינאט? הוא לא שקוף: ״הוא היה בלתי-חדיר לקרני זרים, ולכן, כשלא נשמר, עשה רושם מוזר מאוד של מכשול אפל יחידי בעולם זה של נפשות שקופות זו בעיני רעותה.״
נראה לי שחומרתו של פשע זה אקטואלית היום יותר מאי פעם.

הדבר הראשון שעלה לי בראש מתקשר לדבריו של גלעד: ואלמון מ”יחסים מסוכנים”, שוויתר על אהבת האמת שלו ונכנע למניפולציות של המרקיזה דה מרטיי.
ובדומה לכך, רובר מ”היקיצה” שנטש את עדנה מתוך אצילות נפשו או שמא כניעה לקודים חברתיים, לא לפתות אשת איש, ובכך הקריב אותה לגורל מר.
אבל כמובן יש חטאים כבדים מאלה…

חשבתי על שניים:
על הסבא ב”שניים דובים” שרצח את התינוקת (שנולדה מניאוף) וקבר אותה מבלי להשאיר סימן.
ועל מייקל הולם מ “מוזיקה שקולה” של ויקראם סת ש”כל” חטאו היה באי התחשבות (כמעט טוטאלית) באהובתו (ואוהבתו) – מה שהעכיר ללא תקנה את חייו (וכנראה גם את חייה).
דב פישל

ספר שמואל. הדמות: דוד המלך. שוכב עם אישה של שר צבאו הנאמן (אוריה) כי יכול, הוא מלך, בעוד שר הצבא נמצא הרחק בתפקיד.
האשה נכנסת להריון. דוד נלחץ. מחזיר את שר הצבא מהמלחמה בהנחה שיקיים יחסים עם אישתו, ולא יעלו על מעשה הניאוף. אבל אוריה עם הראש בו נמצאים חבריו בזמן מלחמה ולא פועל כפי שמנסים לגרום לו.
דוד מנסה שוב. אוריה בכל זאת לא עונה על המצופה ממנו. דוד שולח אותו בחזרה למלחמה עם הוראה ל”רמטכ”ל” יואב שידאג לכך שלא יחזור בחיים מהקרב. יואב מקבל, וושולח את אוריה אל מוות ודאי, בתוך קרב שמעטים חוזרים ממנו, קרב שהיה גורם לפתיחת “וועדת חקירה” בשל מחדליו האסטרטגיים.
דוד שומע על מחדל הקרב, (שרבים מחייליו נהרגו בו מוות מיותר), אך מכיוון שיואב מדגיש את מותו של אוריה בקרב הזה, הוא מעלים עין מהמחדל לגמרי ומחריש.
דוד מלך ישראל.

קיים חטא גדול ועצום שהרבה אנשים אשמים בו – זהו חטא האדישות למר גורלם של אנשים אחרים. זהו חטא שמאפשר את כל החטאים האחרים, חטא שמנהיגים מסתמכים עליו, כי הם יודעים שרוב האנשים אדישים מכדי להיגרר למחאות ומעדיפים לעשות למען ביתם שלהם. זהו חטא שבעזרתו ובכיסויו בוצעו פשעים נוראים נגד האנושות. שתי דוגמאות עולות לי באקראי: “ברבורי פרא” של רונג ג’אנג, “חצי שמש צהובה” של צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה. ויש עוד הרבה.