קורא בספרים מחלק עותקים מהאסופה הדיגיטלית החדשה של אינדיבוק “דרושה חברה לתקופת החגים”

יש לי כמה עותקים לחלק לכם מהאסופה הדיגיטלית החדשה של אינדיבוק, וכדי שאוכל לבחור למי לתת אותם, החלטתי לנסח שאלה ספרותית שהתשובות עליה יעזרו לי להכריע באשר לזוכים. 

והשאלה היא:

מהו החטא הגדול והמשמעותי ביותר שקראתם עליו בספרות? (הכוונה כמובן לחטאים של הדמויות, ולא חטאים של הסופר או של העורך)

כתבו את התשובות בתגובות כאן למטה, ותוכלו לזכות באסופה הדיגיטלית המדוברת (תצטרכו להכניס כתובת מייל כשאתם מגיבים, אבל אף אחד לא יוכל לראות אותה מלבדי). 

עוד קצת פרטים על האסופה מתוך אתר אינדיבוק:

דרושה חברה לתקופת החגים

אחד-עשר סיפורים קצרים לימי אלול-תשרי.

בהשתתפות: יאיר אגמון | מורן שוב | קובי אריאלי | יהודה גזבר | גלית דהן-קרליבך | בַּכֹּל סרלואי | גלעד מאירי | גילית חומסקי | שרה סגל-כץ  | מתי שמואלוף | עמיחי חסון.

עורך: עמיחי חסון.

 

“השמים היו עכורים וחשוכים וסמיכים והארץ היתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים”.

כך, בפרפרזה על ש”י עגנון, פותח יאיר אגמון את הסיפור הראשון באסופה שלפניכם. במקור, המשפט של עגנון, המופיע בהקדמה למהדורה השנייה של הספר “ימים נוראים”, שונה מעט: “השמים היו טהורים והארץ היתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים”.

העיקר שהרחובות נקיים, והימים אכן נוראים.

“ימים נוראים” – אנתולוגיה של מדרשים, סיפורים ואגדות לחגי תשרי – ראתה אור לראשונה בהוצאת “שוקן” כמתנת ראש השנה ה’תרצ”ח (1938) למנויי עיתון “הארץ”. עגנון ביאר את המניע שלו לעריכת האסופה ולפרסומה בהמשך ההקדמה: יהודים צריכים לקרוא משהו בבית הכנסת, נוסף על המחזור, כדי שלא ידברו או ירכלו בזמן תפילות החג הארוכות ויעכירו בכך את השמים הטהורים.

לא הרבה השתנה מאז. אנשים עדיין צריכים משהו לקרוא בחגים – בבית הכנסת או בים או סתם ברביצה בין הארוחות המשפחתיות הלא נגמרות – עד החזרה למתכונת הרגילה, השגרתית, של “אחרי החגים” (ובכל זאת, דברים משתנים; האסופה שלפנינו רואה אור בספר דיגיטלי בלבד, ולמען האמת, ליהודים האורתודוקסים שבינינו זו בעיה, שהרי אין לקחת אותו אתם לבית הכנסת).

על כן, הנה לפניכם: אחד-עשר סיפורים, שרובם מתפרסמים לראשונה וכולם נוגעים בצורה כזאת או אחרת בהמולה הפנימית והחיצונית שמביאים אתם לעתים ימי אלול ותשרי. בהתאמה, סדר הסיפורים נע במהלך כרונולוגי בעיקרו: מראש השנה דרך יום הכיפורים ועד סוכות ושמיני עצרת, וחזור חלילה לימי אלול והסליחות.

קריאה נעימה ושנה טובה,

עמיחי חסון

לעמוד הספר באתר אינדיבוק לחצו כאן

18 תגובות

  1. גדי איידלהייט 18 בספטמבר 2014 ב- 14:15 - Reply

    כמעט בכל ספר מסתתר לו איזה חטא קדמון או לא, אבל נבחר חטא בגלל סיפור שהבן שלי לומד עכשיו. המחרוזת של גי-דה-מופאסן. והחטא הוא חטא הגאווה. נראה לי שחטא זו עומד במרכזם של סיפורים רבים. אבל נתמקד במחרוזת.
    הגאווה שמנעה ממנה לכת לנשף והכריחה אותה להשאיל את העדי היקר. הגאווה (שנלווית אליה הבושה) להודות כי העדי נאבד וכי היא תחזיר אותו בצורה כזו או אחרת והגאווה שמנעה ממנה להודות בעובדת היותה מי שהיא באמת…
    הסיפור מתאים מאד לחברה הישראלית בת ימינו. כולם שואפים לעוד ולעוד. נטוס לחול כי השכנים טסו, נקנה אוטו חדש כל ארבע שנים כי מגיע לנו וכך הצריכה גדלה ובעקבותיה האוברדראפט וההלוואות המפתות ופתאום נמצאים בחובות של עשרות אלפי שקלים (או פרנקים)….

    • ירין כץ 18 בספטמבר 2014 ב- 14:20 - Reply

      גדי, איזה יופי! ואפילו השקעת בהסבר ראוי. ובכן – הצבת רף גבוה לאחרים 🙂
      (ותודה גם על התגובה המהירה והשתתפות)

  2. גלעד 18 בספטמבר 2014 ב- 14:23 - Reply

    קל לבחור איזה ספר שיש בו רצח ולהגיד שזהו החטא.. קשה להגיד החטא הגדול והמשמעותי ביותר, זה ממש משהו “כבד”, אבל אני חושב שהרבה פעמים בספרים חוזר המוטיב של החטא ה”עצמי” נקרא לו. החטא של אנשים שמפחדים לומר לאחרים את הרגשות האמיתיים שלהם, ולכן החיים שלהם מסתבכים. זה קורה ברומנטיקה, שבני זוג לא אומרים אחד לשני מה הם באמת מרגישים, או שהם נשואים או שרק הכירו ורוצים לצאת, זה קורה הרבה בספרי מתח, שאם רק הגיבור היה פותח את הפה, הכל היה שונה.. ולא חסרות דוגמאות. אם כך – החטא הוא חטא השתיקה.

    • גלעד 18 בספטמבר 2014 ב- 14:24 - Reply

      עכשיו אני רואה שיצא לי משהו דומה לגדי, דומה אך לא זהה (לדעתי).

  3. merav 18 בספטמבר 2014 ב- 14:59 - Reply

    החטא הגדול לדעתי הוא חוסר כבוד האדם הבא לידי ביטוי בעיקר בגלל חוסר היכרות עם האחר. חוסר היכרות המוביל לחוסר הבנה, לחוסר בדו שיח, לכך שאנו שופטים האחד את חברו לפי המראה החיצוני ושאר סממנים חיצוניים ולא על סמך היכרות אמיתית של האחר על מניעיו, מאוויו, תחושותיו ואמונתו.

  4. אלעד 18 בספטמבר 2014 ב- 15:21 - Reply

    היחס של הילד לעץ הנדיב מבחינתי כולה חטא אחד גדול של אי הכרת טוב , כפיות טובה, ניצול וביטול הערך ״ואהבת לרעך כמוך״.

  5. אביה 18 בספטמבר 2014 ב- 15:23 - Reply

    מיד כשהוזכרה המילה “חטא” קפץ לי הומברט הומברט לראש, שכל הספר לוליטה מלא בחטאיו ופשעיו – אונס, חטיפה ורצח ביניהם. את כל החטאים האלה יכול היה למנוע אם היה מצליח להימנע מחטא אחד שמוביל לכל השאר, תמיד, והוא כניעה לדחפים השליליים שבכל אדם, שמובילה לפגיעה באחרים, ונמצאת בשורש החטאים כולם. הומברט הומברט נכנע לדחפיו לכל אורך הספר, וכניעה זו הובילה לפשעיו וחטאיו הרבים.

  6. אפרת 18 בספטמבר 2014 ב- 16:22 - Reply

    ספוילר ל”הבושם”—

    תיקו בין להכין מנשים בושם לבין לאכול את האיש שעושה את זה.

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 18 בספטמבר 2014 ב- 17:03 - Reply

    פחחח, זו שאלה קשה מאוד, קשה לי לבחור מבין כל הרוצחים, והפדופיל הומברט הומברט גם הוא בחירה טריוויאלית, אז החלטתי לבחור פושע אחר של נבוקוב, צינצינאט מ״הזמנה לגרדום״. פשעו של צינצינאט? הוא לא שקוף: ״הוא היה בלתי-חדיר לקרני זרים, ולכן, כשלא נשמר, עשה רושם מוזר מאוד של מכשול אפל יחידי בעולם זה של נפשות שקופות זו בעיני רעותה.״
    נראה לי שחומרתו של פשע זה אקטואלית היום יותר מאי פעם.

  8. פנינה 18 בספטמבר 2014 ב- 17:06 - Reply

    (איה, יצאתי אנונימית; טוף, נרשמתי. צינצינאט הוא הגיבור שלי)

  9. לי 18 בספטמבר 2014 ב- 17:20 - Reply

    הדבר הראשון שעלה לי בראש מתקשר לדבריו של גלעד: ואלמון מ”יחסים מסוכנים”, שוויתר על אהבת האמת שלו ונכנע למניפולציות של המרקיזה דה מרטיי.
    ובדומה לכך, רובר מ”היקיצה” שנטש את עדנה מתוך אצילות נפשו או שמא כניעה לקודים חברתיים, לא לפתות אשת איש, ובכך הקריב אותה לגורל מר.
    אבל כמובן יש חטאים כבדים מאלה…

  10. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 18 בספטמבר 2014 ב- 21:07 - Reply

    ג’ואי, הבן של וולטר, בספר חופש של ג’ונתן פראנזן. הוא שולח משאיות בלויות לעיראק ומנסה לגרוף קופה על גוויותיהם של חיילים.

  11. דב 19 בספטמבר 2014 ב- 11:49 - Reply

    חשבתי על שניים:
    על הסבא ב”שניים דובים” שרצח את התינוקת (שנולדה מניאוף) וקבר אותה מבלי להשאיר סימן.
    ועל מייקל הולם מ “מוזיקה שקולה” של ויקראם סת ש”כל” חטאו היה באי התחשבות (כמעט טוטאלית) באהובתו (ואוהבתו) – מה שהעכיר ללא תקנה את חייו (וכנראה גם את חייה).
    דב פישל

  12. […] אמן הסיפורים הקצרצרים אלכס אפשטיין לכבוד ספרו החדש, וכאן אפשר לנסות ולזכות באסופת סיפורים דיגיטלית חדשה […]

  13. טל גזית איל 19 בספטמבר 2014 ב- 22:34 - Reply

    ספר שמואל. הדמות: דוד המלך. שוכב עם אישה של שר צבאו הנאמן (אוריה) כי יכול, הוא מלך, בעוד שר הצבא נמצא הרחק בתפקיד.
    האשה נכנסת להריון. דוד נלחץ. מחזיר את שר הצבא מהמלחמה בהנחה שיקיים יחסים עם אישתו, ולא יעלו על מעשה הניאוף. אבל אוריה עם הראש בו נמצאים חבריו בזמן מלחמה ולא פועל כפי שמנסים לגרום לו.
    דוד מנסה שוב. אוריה בכל זאת לא עונה על המצופה ממנו. דוד שולח אותו בחזרה למלחמה עם הוראה ל”רמטכ”ל” יואב שידאג לכך שלא יחזור בחיים מהקרב. יואב מקבל, וושולח את אוריה אל מוות ודאי, בתוך קרב שמעטים חוזרים ממנו, קרב שהיה גורם לפתיחת “וועדת חקירה” בשל מחדליו האסטרטגיים.
    דוד שומע על מחדל הקרב, (שרבים מחייליו נהרגו בו מוות מיותר), אך מכיוון שיואב מדגיש את מותו של אוריה בקרב הזה, הוא מעלים עין מהמחדל לגמרי ומחריש.
    דוד מלך ישראל.

  14. יעל 20 בספטמבר 2014 ב- 17:20 - Reply

    ב-“אבן תחת אבן” מאת בתיה גור החטאים, הניגרים מפצעי שכול פתוחים, נערמים זה על גבי זה. קול מרכזי ברומן, קול מחוספס ורודף צדק בכל מחיר, נשמע מגרונה ונראה מפניה הקפוצות של רחלה. בנה נהרג בתקרית, ספק תאונה מצערת ספק מתוך רשלנות (ועל כך בהמשך), הדומה בקוויה המרכזיים לתקרית “רולטת רשת” בחיל האוויר, בראשית שנות התשעים. דווקא מתוך הצער היוקד וחוסר האונים, מרבית צעדיה נתפשים על-ידי סביבתה כצעדים נואשים (במקרה הטוב) או כטרופי-דעת ואף אלימים (במקרה הרע). החל בתוספת למצבה צבאית בהסתר ובדרך אלימה (כזכור, על-פי החוק המצבות בבתי הקברות הצבאיים אחידות בגודלן ובכיתוב עליהן, ואף לאחרונה הוזכר נושא זה שוב בתקשורת), דרך שיבושי הליכי משפט וכלה בניתוק ואטימות כלפי בני משפחה אחרים, בעלי מחשבות שונות על שארע וכיצד אפשר לחיות עם הכאב, מתוכו, ובכל-זאת לחיות. השיר “מן המקום שבו אנו צודקים” מאת יהודה עמיחי הוא המוטו לספר, ולא בכדי.
    גם השופט הבוחן את העדויות אינו נקי-כפיים, ולא רק בשל בולמוס האכילה החרדתי שלו. נהייתו הרבה אחר חוקים ותקידים ופסקי-דין, ופלפולים על גבי פלפולים בדיני נזיקין ובעברות רשלנות מכוונות אותו לכתוב פסק דין שיירשם בהיסטוריה, שיצטטו מתוכו סטודנטים למשפטים ובעתיד יסתמכו עליו שופטים אחרים – במקום להקשיב למילים הנאמרות, ובעיקר למה שלא נאמר.
    ועוד חוטאים בספר בעלה של רחלה, שגם בשנים בטרם האסון התבייש בעקשנות אשתו, מעדיף להינתק ממנה דווקא בימים באמבקה הולך ומחריף ובצידו הרבה מפחי-נפש; או האחראיים על הנצחת חיילי צה”ל, כאשר לכאורה מציבים רף בירוקרטי נוקשה ואחיד לכל, אך מתחת לשולחן מתגלות לפתע מיני התגמשויות לבקשות מאוד מסויימות, ולא לכל ההתפשרויות ריח ניחוח..

  15. ציפי 22 בספטמבר 2014 ב- 8:36 - Reply

    קיים חטא גדול ועצום שהרבה אנשים אשמים בו – זהו חטא האדישות למר גורלם של אנשים אחרים. זהו חטא שמאפשר את כל החטאים האחרים, חטא שמנהיגים מסתמכים עליו, כי הם יודעים שרוב האנשים אדישים מכדי להיגרר למחאות ומעדיפים לעשות למען ביתם שלהם. זהו חטא שבעזרתו ובכיסויו בוצעו פשעים נוראים נגד האנושות. שתי דוגמאות עולות לי באקראי: “ברבורי פרא” של רונג ג’אנג, “חצי שמש צהובה” של צ’יממנדה נגוזי אדיצ’יה. ויש עוד הרבה.

  16. […] לראשונה בקובץ סיפורים קצרים – דרושה חברה לתקופת החגים: אחד-עשר סיפורים קצרים לימי אלול-תשרי, בעריכת עמיחי […]

השאירו תגובה