השאלון עם יאיר גרבוז

1) מהו הספר האהוב עליך?

לו הייתי יכול להגיד איזה ספר אהוב עלי מכולם הייתי צריך לחדול מקריאה, לקחת את הספר, לעבור לגור יחד איתו ולקרוא בו יומם ולילה. במקרה כזה הוא היה נעשה ספר הספרים וכבר יש אחד כזה. אני יכול רק להגיד שהספר האהוב עלי הוא זה שמעורר בי הכי הרבה רצון לעבוד ולנוע. העבודה שלי בנויה מציור, מכתיבה וממחשבה, לספרים שמאיצים בי את אלה אני אסיר תודה.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

למה אף פעם לא ישאלו ילד: איזהו ספר הזקנים האהוב עליך!? אף פעם לא אהבתי את הילדות ולא את הנעורים ותפקידם של הספרים באותה עת היה רק להעביר את הזמן בדרך לבגרות ועצמאות. אינני שייך לאלה שחושבים שספרי ילדים יש לשפוט באותם כלים כמו ספרי מבוגרים. אני לא סובל את המשפט: אין דבר כזה ספרי ילדים וספרי מבוגרים יש רק ספרות טובה. אהבתי מאוד את “אמיל והבלשים“, כי ל”חסמבה” לא קיבלו אותי.

3) מה הספר האחרון שקראת?

הספר האחרון שקראתי הוא: “בת המקום” של לאה איני בהוצאת כנרת זמורה ביתן הספר מורכב משני חלקים רומן קצר “בת המקום” ונובלה “ספרא” הראשון שלם ומענג ומוזר להפליא. רומן שמזכיר ספרים וסגנונות מוכרים אך איננו דומה לאף אחד מהם, הם משמשים לו רק מעטפת. הנובלה מורכבת יותר, מאומצת יותר, מעוררת שאלות ומעצורים וגם אלה גרמו לי הנאה אך מסוג אחר – הנאת העיקוב אחר הפרוצדורות המורכבות והאמיצות שבהן הסופרת משתמשת כדי ליצור מבלי להעצר.

4) איזה ספר גרם לך לתהות על מה המהומה?

דו”ח מבקר המדינה.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

זו שאלה שטמון בה מוקש, כי היא מניחה שההערכה לספר מתקיימת בתקשורת והיא נמדדת באמצעות רשימות מחמיאות ובאמצעות רשימות רבי המכר. כל אלה אינם מדדים שכדאי לסמוך עליהם, הם משפיעים על מצב רוחו ומצב כיסו של המחבר, אבל לא על הצלחתו. ההצלחה נמדדת על-ידי אותם ששת הקוראים, כהגדרתו של דן בן אמוץ, שקריאתם הפולשנית היא מעשה של צילום רנטגן שמפענח את הספר, יודע אותו ומוצא בו את השביל הנסתר אל הספר הבא. במובן הזה רוב היוצרים מוצאים לעצמם את אותם ששת מורשי החתימה שלהם.

6) מיהו הסופר האהוב עליך?

בין חברי האהובים והקרובים יש כמה סופרים חשובים לי במיוחד: חיים באר. שמעון אדף. ולאחרונה התפעלתי מאוד מספרו החדש של יגאל שוורץ. יש לי חברים משמעותיים מאוד בקרב המשוררים אבל מכיוון שלא נשאלתי על כך שמם ישאר עמי שמור לשאלון אחר.

7) ספר שנתן לך השראה?

יום אחד הלכתי ברחוב ומצאתי דוכן ספרים משומשים. בין הספרים נח לו הספר שהיינו מכנים בזמנו; ‘ספר בר-מצווה’: “מגלים וממציאים יהודים” ואני לא ידעתי שעדיין מגלים יהודים ועדיין ממציאים יהודים. קניתי את הספר והדבקתי אותו בציור והוספתי בכתב יד תמה: ע ד י י ן !!? יוצא מהסיפור הזה שהספר הזה נתן לי השראה.

8) ספר עיון מומלץ?

אני שמח במיוחד על השאלה האחרונה הזו. קראתי בהנאה בלתי רגילה את שני ספריו של מיכה גודמן “סודותיו של מורה הנבוכים” על הרמב”ם ו”חלומו של הכוזרי” על ספרו של רבי יהודה הלוי. כמעט לא נתקלתי בשילוב כזה של מחשבה בהירה פשוטה ועמוקה, בכתיבה כה מסבירה מפענחת ומדוייקת ובצורת הרצאה ובעצם הוראה כה פתוחה דינמית וגמישה. לו הייתי נתקל בצעירותי במורה נבוכים שכמוהו אין ספק שחיי היו טובים יותר וחיי מורי האחרים אפשריים יותר.

***

פרופ’ יאיר גרבוז, יליד  1945, הוא צייר, מורה לאמנות, עיתונאי, סאטיריקן ומחבר ספרים. הציג תערוכת יחיד ראשונה בשנת 1967, ומאז ערך עשרות תערוכות יחיד בגלריות ובמוזיאונים והשתתף בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם. הוא שימש ראש בית הספר לאמנות “המדרשה”, והיה חתן פרס א.מ.ת לשנת 2004. ציוריו מצויים באוספי מוזיאונים בישראל ובאוספים פרטיים רבים בארץ ובעולם, והוא מיוצג על ידי גלריה “גורדון” בתל אביב.

בימים אלה רואה אור ספרו השישי – “בית בגליל — יומן קריאה וראייה” בהוצאת אחוזת-בית. . ספריו הקודמים הם: “יאיר גרבוז בדרך לקולנוע” (הקיבוץ המאוחד, 1981), “תמיד פולני” (זמורה-ביתן, 1989), “פריז תל-אביב — משם לכאן ומכאן לשם” (מודן, 1996), “כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת” (עם עובד, 2000) ו”אוי ארצי — מכתבים לחבר צרפתי בדרך לישראל” (דניאלה דינור, 2010).

עוד על הספר (מתוך הקומוניקט): 

“בית בגליל” מציג בפני הקוראים תמונת פסיפס מרתקת של תרבות עברית עכשווית, כפי שהיא משתקפת מספרים שהצטברו על שולחנו של יאיר גרבוז, בביתו החדש שבגליל. זהו ספר חובה לכל אדם שמבקש להבין בדרך מצחיקה ומהנה עשרות ספרי מקור ותרגום שיצאו בשנים האחרונות (לצד עבודות של יוצרים בולטים במפת האמנות הישראלית) – וכל זאת מפי אחד מזקני השבט שלנו, האמן ואיש הרוח יאיר גרבוז, שבוחן ברשימותיו את הקודים הגנטיים של גיבורי תרבות ישראלים לצד כאלה של ענקי ספרות ואמנות מהעולם.

מהו הסיפור האמיתי שמסתתר מאחורי עלילותיו של חיים באר? מדוע שמעון אדף הוא סופר קומוניקטיבי באמת? כיצד שיבושי הזיכרון של עמוס קינן הולידו פתרונות יצירתיים בספרה הביוגרפי של אשתו, נורית גרץ? לָמה ספרה של יעל נאמן, “היינו העתיד”, הוא ישראלי עד כאב? ומה המפתח להבנת ספרו של דרור בורשטיין, “נתניה”? אלה רק חלק קטן מהשאלות שעליהן עונה גרבוז בספר.

במשך כשנתיים, בביתו שבגליל, קרא גרבוז עשרות ספרים שבעקבותיהם כתב יומן קריאה. דרך רשימותיו המרתקות, השנונות והמקוריות, הוא משתף אותנו ביחסים המורכבים שהוא פיתח עם כל ספר וסופר; באסוציאציות ובהרהורים שהַקריאה הולידה; ובקשר שבין הספרות העברית לדורותיה למציאות חיינו הישראלית. על התוצאה המענגת אפשר ללמוד מהדברים שגרבוז עצמו כותב בהקדמה לספרו: “זהו תענוג גמור לגלות במהלך כתיבה של יומן קריאה, מישהו שכותב את הדברים טוב ומדויק ממך.”

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן. 

*) צילום תמונת השער – רן ארדה.