קדושה

חתיכות של טיח נופלות על פני ואני אפילו לא מרימה את ידי כדי להסיט אותן. גברת, אולי את מוכנה לזוז? פונה אליי קול גברי בנימוס חסר סבלנות. גברת, הוא ממשיך, את שומעת אותי? אני לא עונה. הקול הגברי מאבד את נימוסיו. תראי גברת אין לנו זמן. את צריכה עכשיו ללכת. יש פה הרבה עבודה בבית כנסת, הרבה קירות לצבוע. אנחנו עכשיו מכסים את כל הכיסאות בניילון בשביל שלא יתלכלכו בצבע. אם את לא קמה והולכת אנחנו מכסים גם אותך. אני עוצמת את עיניי ולא עונה. דמותה של אמי לנגד עיניי, מנפנפת לי לשלום מעזרת הנשים, ואני, הילדה, דוחפת מרפק קטן לצלעותיו של אבא, נעמדת על כסא העץ הישן של בית הכנסת וצועקת בקול רם: הנה אמא! אבא תראה, אמא.  אבא מושיט יד גדולה ומושך בשמלתי כדי שאתיישב ונוזף בי. שבי בשקט. אם לא, לא אקח אותך יותר. מבטו חסר סבלנות. ותשבי יפה עם הרגליים, הוא נוזף, רואים לך את הכל.

גברת אין לי ברירה, אני מכסה אותך בניילון. אני מביטה סביבי. כל הכסאות כבר מכוסים בניילון עבה, מלא בכתמי צבע. אני יעשה לך חור בשביל הראש. אני מניחה את תיק העור המזויף שלי על הרצפה ומשחילה את הראש בפונצ’ו ניילון הענקי, מביטה סביבי ומגלה שבית הכנסת אינו גדול כמו שזכרתי כשישבתי צמודה לאבא שלי, מתענגת על ליטוף שערות זרועו את זרועי. את כבר גדולה, את לא יכולה לשבת לידי, ענה כששאלתי מדוע חדל לקחת אותי בערבי שישי, וחוץ מזה, הרים את קולו עד כי צעק, את הולכת לבית ספר חילוני, ותראי איך את נראית, כמו זונה, כמו זונה.

אדי הצבע חונקים אותי. אני מזיעה מתחת לניילון העבה. לא נוחה לי הישיבה על הכסא הצר אבל אני לא מצליחה לזוז. שבועות שלמים הסתובבתי אצל יצרני ריהוט לבית כנסת עד שמצאתי מושבים רכים, רחבים וגם יפים. ולעזרת הנשים אותם המושבים, דרשתי מיצרן הריהוט חובש הכיפה הסרוגה ושילמתי במזומן. כשאני הייתי ילדה, בעזרת הנשים היו ספסלי עץ צרים ומאד לא נוחים. המוכר הביט בי בתמיהה. היית פעם דתיה? שאל ומיד גלשו עיניו למחשוף הנדיב של חולצתי ומשם לשדיי. את היית פעם דתיה? חזר ומלמל ואני רשמתי לו את מספר הנייד שלי וביקשתי שיודיע אם יחול עיכוב באספקה. בסדר, המשיך למלמל, הכל בסדר גברת, יהיה בסדר.

קשה לי מאד לנשום. נדמה  כי אבי רוכן לעברי ולוחש באוזני: אולי בשנה הבאה ארשום אותך לבית ספר דתי. זה סוד, אסור שאמא תדע. זיפי זקנו מדגדגים אותי ואני מתאפקת בכל כוחי שלא לזוז. תיקח אותי איתך לבית הכנסת, אני מתחננת והוא מרעים בקולו: ככה? כמו שאת נראית? כמו זונה, כמו זונה.

ראשי שמוט על הניילונים ונדמה לי כי אני שומעת קול ממרחקים. מה קורה פה, מרעים הקול, ורעש של גלי ניילונים מכה באוזניי. אני רוצה לנוע עליהם, עמוק לתוך הים…עמוק לתוך הים. גברת הכהן, את בסדר?, יד חזקה מנענעת אותי. עיניו הקטנות של הגבאי, שעומדות בניגוד לתווי פניו הגסים, מתרוצצות בחוריהן.  השם ישמור אותנו, השם ישמור אותנו, הוא זועק, מה עשיתם לה. תביאו דחוף מים, דחוף!. אני רוצה לשקוע עמוק בתוך הים אך הוא אוחז בשערותי . השם ישמור, מה את עושה כאן בתוך הניילונים? כוס מים מוגשת לפי ואני שותה. הפועלים מקפלים את הניילונים שמסביבי ואני נושמת מעט טוב יותר. עוד? הגבאי שואל ואני רוצה לשלוח יד וללטף את זקנו הרך, להצמיד את לחיי ללחיו ולנשום את ריחו, לגלגל באצבעותיי את פאותיו. אני מנסה לקום מכיסאי וקורסת על הכסא שעל ידי, הכסא של אבא שלי. אני מוציאה מראה קטנה מתיקי ומביטה בפניי. עיניים עייפות מרוחות בפסים שחורים ניבטות אליי. השפתון האדום מדגיש את קמטוטי שפתיי, שורשי שיער אפורים מציצים תחת שיער הצבוע בבלונד פלטינה. אני מתביישת בעצמי. אני רוצה לצאת מבית הכנסת כמה שיותר מהר. אני מדדה על העקבים הדקים ומיישרת ביד אחת את חצאיתי הקצרה, מנסה למתוח אותה בכח. גברת הכהן, רץ אחרי הגבאי. אני מסתובבת אליו ומסתירה בתיקי את מחשוף חולצתי, מה, אני נוהמת בחוסר סבלנות, מה. עיניו מתרוצצות שוב בחוריהן. רק רציתי לוודא שהתרומה בעינה עומדת, כי אם לא, אין לנו איך לשלם אפילו על הצבע, הוא מגמגם. אני מהנהנת בראשי. הכל בסדר, הכל בסדר, יהיה בסדר.

אני יורדת במדרגות שמובילות לרחוב וקולו של אבא מתגלגל אחריי: כמו זונה, כמו זונה.

***