פוסט אורח: דורית קידר על הספר “מזל עורב” מאת אמיר גוטפרוינד

נפתחות ארובות החמלה 

אם היו עושים מסיבה למִסְכֵּנוּת – מסמר הערב היה הגיבור האנונימי של “מזל עורב” של אמיר גוטפוינד.” מאז ומתמיד היה בודד, ועתה נדמה שכתר הונח על ראשו: הבודד שבבודדים” (158). האומלל הזה נע ונד מפסקה לפסקה, מעמוד לעמוד – ולא מוצא נחמה ואכן “בדידות מוחלטת היא יעד שנדרש זמן כדי להשיגו” (158). הגיבור שאפילו את שמו אין אנחנו הקוראים יודעים, סופג מפלות בכל חזית אליה הוא מגיע, ואין מרפא לנפשו המיוסרת. בדרך כלל סופר אינו מכנה את גיבורו בשם כדי ליצור מפלצת – מהות בלתי מוגדרת ומעצם הקושי להגדירה היא מתיזה לכל עבר פחדים וחרדות. (פרנקנשטיין של מרי שלי, כמובן) במקרה הזה, את שמו של הגיבור אנחנו לא יודעים, ואיך שהוא, דווקא בגלל זה, נפתחות אצל הקורא ארובות החמלה.

הקורא, משתתף חסר נשימה באותם אירועים שמי שקורא עיתונים מפתח מנגנוני הגנה מפניהם, ומי שלא – נחרד עד מאד. הנה קם אדם, אוסף אומץ, כותב אלגוריתמים וממציא משהו חדש. בחברה כמו שלנו שהכל כבר מוכר וידוע והוּמצא, חידוש הוא דבר אדיר. והנה גוטפוינד בורא חברים לגיבור המלנכולי שלו, אך אלו נשלחים לנשל אותו, לשדוד אותו מהרעיון שהוא עצמו המציא, מהחֶברה שהקים, מהממון הנלווה לכך ומהטכנולוגיה גם. אותו טיפוס שהיה ותרן ונרפה, הצליח לרכב על ההמצאה שלו עצמו, לטפס מעלה ו/או במילותיו: לברוח מן הלמטה, לגייס כוח רצון מפלדה ולהתגבר על כל מכשול. כתוצאה מהגירוש מגן העדן הקטן שיצר לעצמו, הוא צונח מטה לבִּיצה של מלנכוליה וייסורים. הוא מנסה הכל: שיטוט, ריצה, פסיכולוג, הצטרפות לקבוצת מתנדבים המחפשת נערה שנעלמה – אולם הבוץ הטובעני אינו מאפשר לו את החזרה אל החיים הנורמליים. הוא מרגיש ש”לא נותר לו אשראי רב כאדם-מן-השורה” (158).

965094

הגיבורים האחרים, פוסעים גם הם בנתיבים הממררים את הנפש. הצטלבות הגורלות אינה יוצרת את תחושת היחסיות והרווחה הרגעית הנובעת לעיתים ממפגשים שכאלו. המסכן נותר מסכן. העלוב נשאר עלוב. הפגוע הוא פגוע – אין מנוחה. דנה, אותה אחת שהגיבור מנסה לקשור את גורלו בגורלה גם היא עטופה בכאב – כאב, היסוס ושגעון. “יש כמה דברים כיפיים בכל זאת כשאתה יתום צה”ל,” (87) היא אומרת. “פסיכולוג חינם, למשל” היא קובעת, והקורא – קורא ומחפש חמצן. הגיבור ממשיך ללכת לאיבוד ומתקשה לקרוא את המפה של חברתו הארעית לחיים, ולהפוך אותה לעוגן של חייו.” הוא נרתע אל מול המחשבה שדרקון גדול יושב שם, במרכז אופייה. משהו גדול, בפנים, יושב שם ומפעיל אותה” (79). הוא רואה בדנה “אדם שנחלץ זה עתה אל החוף מספינה טובעת. הצעדים הכושלים. ההשתרעות שיש בה משמחת החיים הפרטית ומתחושת החידלון של סוף הכוחות” (82). לרגע נראה שגיבור זה המגדיר את מזלו, ‘מזל עורב’, ימצא ענף יציב שניתן להתיישב עליו בנוחיות מה, אבל לא – זו אשליה – “נותר לו חלון הזדמנויות צר מאד. חלון להשתטות“(159).

הספר הזה שהוא רווי עגמומיות, סבל והליכה לאיבוד – מתחיל בהקדשה המנבאת את נימת הסיפור: “לנטע שמיר ז”ל, אשתי, אהובתי, ספר ראשון בלעדייך“.

 _____________________

מזל עורב, אמיר גוטפרוינד. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 239 עמ’, 94 ש”ח. 

 ***

הסופרת דורית קידר הוציאה לאחרונה את ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית“.

השאירו תגובה