*הטקסט להלן פורסם בעמוד הפייסבוק של הבלוג ב-29 ביולי ואפשר לקרוא אותו ואת התגובות אליו כאן*
באחד השיעורים שנכחתי בהם בחוג להיסטוריה, הזכיר המרצה את המחזה “גן הדובדבנים” של צ’כוב. הוא כנראה הרגיש שאף אחד בכיתה לא מהנהן או מראה שהוא יודע על מה מדובר. הוא שאל “אתם לא מכירים את גן הדובדבנים?!”. כולם מלמלו באי-נוחות. רשמתי לעצמי בראש שזו בושה לא להכיר את גן הדובדבנים ושאני צריך לקרוא אותו. לקח לי בערך שש שנים להגיע אליו, אבל השבוע זה קרה.
אני אגיד בשני משפטים על מה המחזה ואז אעיר הערות שעלו לי בזמן הקריאה:
משפחת אצולה לא עומדת בתשלום המשכנתה ואחוזתה מועמדת למכירה פומבית (באחוזה יש גן דובדבנים מפורסם מאוד). המשפחה מקבלת הצעות שונות כדי להציל את החוזה, אבל לא בוחרת באף אחת מהן (בעיקר כי בכל הצעה מדובר על כריתת גן הדובדבנים); לבסוף האחוזה נמכרת לאיש עסקים (בנו של צמית) והמשפחה עוזבת את ביתה לקול כריתת גן הדובדבנים.
הערות שלי:
*) כמעט כל דבר במחזה הזה הוא סימבולי, ובמיוחד גן הדובדבנים עצמו. הגן הוא סמל לעבר המפואר של רוסיה שרעומד להכחד, לאנשים המבוגרים שמושלכים כשאין בהם צורך ואולי אפילו לצ’כוב עצמו שכתב אותו בסוף ימיו. הסמליות הזאת גורמת לו לעמוד בקלות במבחן הזמן, כי הוא יכול לדבר על כל מקום ועל כל תקופה.
*) המחזה הזה מעניין גם ביחס להיסטוריה הספציפית של רוסיה; לא כולם מודעים לעובדה שרוסיה ביטלה את הצמיתות רק בשנת 1861, בערך 400 שנה אחרי שאר אירופה. במובן מסוים, זה אומר שימי הביניים נמשכו ברוסיה עד אמצע המאה ה-19 (ולא עד המאה ה-15 כפי שמקובל לתארך אותם באירופה).
*) מצד שני, נדמה שיש כאן קינה על ביטול הצמיתות הזה. לופכין, שהוא בנו של צמית, הוא במידה מסוימת האיש הרע שמסמל את העולם החדש. הוא מתעשר בזכות עצמו ולא בזכות שמו, ואיכשהו בסיפור זה נשמע כמו משהו רע. הוא חסר תרבות וכל מה שמעניין אותו זה כסף, עד שמגיעה הנקמה שלו והוא משליך את האצילים המסכנים מביתם. זה היה יכול להיות סיפור נקמה מתגמל, אבל כיוון שהוא מסופר מנקודת מבטם העצובה של בני האצולה, הוא הופך לטראגי ועצוב.
*) בויקפדיה כתוב שצ’כוב כתב את המחזה כקומדיה, אבל הבמאי הנודע סטניסלבסקי, שביים את המחזה בפעם הראשונה, הציג אותו כטרגדיה. קשה לי להגיד שהמחזה הזה קומי, אבל יש כמה דמויות משעשעות יותר ובמיוחד המשרת הזקן פירס (בן 87) שמדבר שטויות ושוכח דברים. הוא, כמו גן הדובדבנים, סמל לעבר לא רלוונטי.
*) המשפטים המעניינים ביותר נאמרים מפיו של הסטודנט טרופימוב, שמשפטיו מבשרים במובן מסוים את בואו של הקומוניזם לרוסיה. הוא מתנגד לעבר הנצלני של האצולה, אבל גם סולד מהקפיטליזם החדש שמייצג איש העסקים לופכין.
*) לסיכום – מחזה מצוין ומומלץ מאוד למי שלא ראה ו/או לא קרא.
טוב שמישהו עוד זוכר ומזכיר את צ’כוב. תודה.