שלם שקטן מסך חלקיו
ספרה של ג’ניפר איגן, “מפגש עם חוליית הבריונים” גרם לי הנאה רבה לצד עוגמת נפש גדולה. הספר אמנם זכה בצדק בפרס פוליצר היוקרתי לשנת 2011, אבל למרות איכויותיו הוא לא הצליח לבצע את הזינוק הגורלי שהופך ספר מלא הברקות ליצירת מופת. והוא היה כל כך קרוב. האמנתי בו כמעט עד הרגע האחרון. הסוף, כמו שאר הפרקים, היה כתוב היטב, אבל הנס לא קרה. נשארתי עם 13 חרוזים מנצנצים בידי, אבל לא עם תכשיט שלם.
הספר בנוי מפרקים, שכל אחד מהם מהווה סיפור בפני עצמו על אחד הגיבורים בדרמה רב-דורית ההולכת ונפרשת מנקודות מבט שונות ותוך אי שמירה על סדר כרונולוגי. רק אחרי כמה וכמה פרקים הקוראת יכולה להתחיל להבין את משמעותה של הדרמה. הטכניקה הסיפורית המורכבת הזאת יכולה לאפשר לסופרת המשתמשת בה להשיג השגים נראטיביים ודרמטיים גדולים אם היא נעשית בצורה מחושבת. הפער בין מה שקרה ברצף הזמן הבדיוני לבין מה שמבינה הקוראת ברצף הקריאה יכול לחולל נסים. זכורה לי לטובה, למשל, ארונדטי רוי ב”אלוהי הדברים הקטנים” כמי שעשתה שימוש וירטואוזי בטכניקת סיפר לא לינארית ויצרה אפקט דרמטי רב עוצמה. אצל איגן הטכניקה בסופו של דבר נשארת רק טכניקה.
איגן פורשת את סיפורם של שני דורות ואולי אפילו שלושה של נגני, זמרי ומפיקי רוק’נרול. בדור הראשון, זה של שנות השמונים בסן פרנציסקו, אנחנו עוקבים אחר סיפורה של להקת נגנים מתבגרים, “הדילדו’ס הלוהטים”, הכוללת את בני סלזר, סקוטי האוזמן, ג’וסלין, ריאה ואליס. בני מאוהב באליס, אבל היא רוצה את סקוטי, ריאה מאוהבת בבני, וג’וסלין יוצאת עם מפיק מוזיקלי מבוגר ממנה בהרבה, ומתאהבת בו ובבנו. המפיק, לו, מגיע להופעה של הלהקה הצעירה, לוקח את בני סלזר תחת חסותו ומאפשר לו להפוך למפיק מוזיקלי מצליח בפני עצמו. ההבדל בין לו לבני מלמד על ההבדלים בין המצליחנים של אמריקה של שנות הששים שבהן גדל לו, לבין זו של שנות השמונים: לו הוא גבר לבן, שזוף, בלונדיני, שכל חייו מוקף נשים יפהפיות מעריצות. בני סלזר הוא גבר שחום, כנראה היספני. הוא מפלס את דרכו מהשוליים אל אמריקה הלבנה והשבעה, מהפריפריה למרכז, תוך כדי מאבק מתמיד ברגשי הנחיתות שלו. מה שהיה מובן מאליו עבור לו הוא פסגת השאיפות של בני. בני עובר בבגרותו לגור יחד עם אשתו בפרבר לבן, ואספי של ניו יורק, שבו נאבקים השניים שנה שלמה עד שהם מצליחים להתקבל חברתית. עורו של בני שחום מדי, ושם המשפחה שלו אינו “נכון” מספיק. הוא נחשד שהוא מוסלמי וחבר בארגון טרור. בעוד שאשתו הלבנה מצליחה להתקבל בזכות כישורי הטניס שלה, בני מבטיח לעצמו מקום בחברה באמצעות היתרון המגדרי שלו כגבר: הוא שוגל את חברתה הלבנה של אשתו.
בני הוא מצליחן שגדל בשנות השמונים בסן פרנציסקו, הגיע לפסגת הצלחתו בניו יורק של שנות התשעים, ומנסה לעשות קמבק בשנות האלפיים. חבריו, שגדלו אתו בסן פרנציסקו, אנשי להקת ה”דילדו’ס הלוהטים”, משלמים את המחיר של סצינת הרוק האמריקאית של שנות השבעים והשמונים: גו’סלין מתמכרת לסמים, סקוטי, המוזיקאי המוכשר שבחבורה הופך לדייג ולמנקה רחובות, ולו, המפיק האגדי, נוטה למות בודד וחולה מאוד, בבית גדול שהתרוקן מהמוזיקאים שגדשו אותו. הדור הזה הוא דור של מורדים, של סקס סמים ורוקנרול, של מוזיקה אנלוגית, של הופעות רוק מלהיטות יצרים, ושל נגנים וירטואוזים כמו סקוטי האוזמן, שמתנועעים על הבמה כאחוזי טירוף. בני מביא אתו לניו יורק של שנות התשעים והאלפיים את האהבה למוזיקה המחוספסת, האנלוגית, אבל נאלץ להתמודד עם כניסת המוזיקה הדיגיטלית לשוק, עם האפקט של השטחת הסאונד, ועם סצינה מוזיקלית שבה היחצ”נית חשובה יותר מהאמן עצמו.
לצד סיפורו של בני שהופך במהלך הרומן לדמות העגולה יותר מבין שלל הדמויות המוצגות בו, מתפתח גם סיפורה של סשה, העוזרת הנאמנה והאהובה שלו. סשה פותחת את הרומן כבחורה יפה שהגיעה לאמצע שנות השלושים שלה ועדיין איננה נשואה. הפרק הראשון מוצא אותה באמצע דייט צולע שמצליח להמריא רק אחרי שסשה נכנסת לשירותים ומצליחה להזרים לתוכה אדרנלין באמצעות העיסוק החביב עליה: קלפטומניה. היא גונבת ארנק שאורחת במלון השאירה ליד הראי בזמן שנכנסה לתא השירותים, ומרגע זה הופך הדייט למסעיר ומסתיים בדירתה הניו יורקית הקטנה בסקס מהנה. סיפורה של סשה, עוזרת המפיק, נפרש קדימה ואחורה בזמן. היא מתוארת כילדה שסבלה מהתפרקות התא המשפחתי שלה, ממשברים נפשיים חוזרים ונשנים, מנסיון התאבדות ומקלפטומניה כרונית. היא עוזבת את משפחת אמה ונוסעת לאירופה, ונעלמת למשך שנים. באירופה היא מתפרנסת, כך מתברר באחד הסיפורים, מזנות ומגניבת חפצי ערך של תיירים. דודה, שנשלח לאתר אותה אחרי שנתיים של העדרות, הופך גם הוא לקורבן הקלפטומניה שלה. בסופו של דבר היא משתקמת וחוזרת לארה”ב, ללימודים בקולג’ היוקרתי של אוניברסיטת ניו יורק. היא מתאהבת בדרו, ומנהלת מערכת יחסים קרובה אך אפלטונית עם רוב, ההומוסקסואל הלטנטי. בדור של סשה, אמריקה של שנות התשעים, חברה לקולג’ של סשה חיה עם דוקטורנט שחור, אבל היא חייבת להסתיר את הרומן מהוריה שחיים בדרום ארה”ב. רוב, ההומוסקסואל, משלם עדיין מחיר כבד על נטייתו המינית כיון שאינו יכול לחיות בגלוי כהומו. בהמשך הרומן ניתנת רשות הדיבור לאליסון, בתה של סשה, תוך קפיצה של כעשרים שנה בזמן. מתברר שסשה הצליחה לחדש את הקשר עם אהוב נעוריה, דרו, באמצעות הרשת החברתית ונישאה לו. בנם הוא אוטיסט שמתרגש מאיסוף רגעי השקט בקטעים מוזיקליים ובהשוואתם. אליסון היא ילדה רגישה, שמסוגלת לספר את סיפור חייה וחיי משפחתה בביתה שעל סף המדבר רק באמצעות תרשימי זרימה שמצטרפים יחד למצגת פאואר פוינט של חייה.
הפרק האחרון סוגר מעגל כשהוא עוקב אחרי אלכס, הדייט של סשה מלפני עשרים שנה, אותו דייט שאתו התחיל הרומן. עשרים שנה אחרי, אלכס נשוי ואב לתינוקת, ומחפש תעסוקה כמפיק מוזיקלי אצל בני סלזר, המפיק האגדי לשעבר. בני סלזר מצוי בעיצומו של קמבק, הבנוי על שיקום החיים והקריירה הכושלת של חבר הנעורים שלו, הגיטריסט והזמר המוחמץ סקוטי האוזמן. בעולם של שנות האלפיים בניו יורק, יחסי הציבור חשובים לא פחות מבשנות השמונים, אבל הם נעשים באמצעות סוכנים קנויים אנונימיים שמפיצים שמועות ומסרים ברשתות החברתיות. לכן, במקום לקבל את התפקיד המקצועי הרצוי לו מקבל אלכס תפקיד של מושתל אינטרנטי, וככזה הוא מצליח לעורר באז תקשורתי רציני סביב ההופעה הצפויה של סקוטי האוזמן. במהלך ההכנות לקאמבק מתקשר אלכס עם העוזרת הצעירה של בני, לולה, שהיא בתה של היחצ”נית האגדית מהדור הקודם, דולי. לולה היא צעירה מפוכחת מאוד, היא מתקשרת באמצעות הנייד שלה בתקשורות תמציתיות ביותר בשפת הקודים המקוצרת של האינטרנט, ובניגוד לאמה, שהיתה צריכה לארגן מופעי ראוה יחצ”ניים, היא עסוקה בעיקר בסמנטיקה, במינוח שיווקי, ובתקשורת אינטרנטית. היא גם מאורסת לדוקטורנט שחור, ולא נאלצת להסתיר את העובדה מאף אחד, בניגוד למקרה המקביל בדור הקודם. הרומן מסתיים בהופעתו ההמונית של סקוטי בניו יורק. אלכס, הצועד אל מקום ההופעה עם אשתו ובתו התינוקת, נוכח לדעת שכל העיר צועדת אתו לאותו המקום. הוא מגלה שכמושתל הוא יכול לחולל פלאים: הוא יצר סקרנות עצומה לגבי הופעה של זמר שנעלם מהזירה לזמן רב. במהלך ההופעה אלכס מאבד קשר עין עם אשתו ובתו, ובאופן סמלי מאוד, גם איתן הוא יכול לתקשר רק באמצעות הנייד. בדרך חזרה הביתה הוא נזכר בסשה. הנסיון האבסורדי שלו ושל בני סלזר לחזור אל דירתה ולמצוא אותה שם הוא הנסיון לשחזר את הזמן האבוד. ואכן, לא בכדי משמש ציטוט מספרו של פרוסט כאפיגרם לרומן הזה.
הרומן הוא שאפתני ורחב יריעה. הוא יוצר מבט פנורמי על אמריקה משנות הששים המאוחרות ועד העשור הראשון של שנות האלפיים. הבעיה, כאמור, אינה נובעת מיכולתה של איגן להתמודד עם רוחב היריעה הזה. היא אשפית באמנות הסיפור, לפחות כל זמן שמדובר בהעמדה סצנית, בבנית דמויות ובעלילות הקצרות המרכיבות את הרומן גדול. אבל הטלאים שהיא יוצרת לא מצטרפים לאריג שלם כיון שדמויות רבות וסיפורים רבים נשארים בעלילה כהבטחה שלא התממשה. למה צריכה איגן לתאר (תיאור נהדר כשלעצמו) את המסע המשפחתי של לו, המפיק המצליח, ואהובתו הצעירה לספארי באפריקה? מה זה תורם לנו בהבנת המשכו של הסיפור? למה התאבד בנו האהוב של לו? למה הידרדרה ג’וסלין לסמים? עוד ועוד שאלות שנותרות ללא מענה, ומה שיותר מטריד: הרבה חוטי עלילה נשארים תלויים באויר במקום לשמש לבניית הדרמה.
כמה ממבקרי הספר כתבו שהרומן עושה שימוש בטכניקה סיפורית “מקורית”, או שהרומן בנוי מסיפורים קצרים שעומדים בפני עצמם. כל זה נכון, אבל בבסיס כל מעשה סיפר נמצא מכשף השבט שמספר למאזיניו סיפור, בעוד שהם רוצים שהוא יהיה מעניין, ובעיקר רוצים לדעת “מה קרה בסוף”. ברור שמספרים מודרניסטיים שברו הרבה מהמוסכמות האלה. אבל לכל מעשה של שבירה היה צידוק. אם היתה קבוצת מספרים שידעה לבנות מעשיה היטב, הרי זה חוג סופרי יידיש בתחילת המאה העשרים. הגאון שבהם, שלום עליכם, מסיים את סיפורו “תחנת בראנוביץ'” (בתוך “סיפורי הרכבת”) במתח מכוון. הסיבה: הסיפור מתרחש ברכבת והמספר הפנימי הוא נוסע שעוזב את שומעיו ויורד בתחנת בראנוביץ’. זה אחד הסיפורים המטא-ספרותיים החזקים שנכתבו, אבל בסיפור הזה השבירה של הז’אנר היא מכוונת, מודעת ובעלת אפקט בפני עצמו.
איגן פורשת עלילה רב דורית שבסופו של דבר הנושא המאחד את פרקיה הוא תהיה פילוסופית על משמעות וחלופיות הזמן, א-לה פרוסט. הבניה הדורית היא, כשלעצמה, לגיטימית גם כן. מתכונת הרומן הדורי, בסגנון בית בודנברוק של תומאס מאן, מעמידה במרכזה את התהיה על השינויים ההסטוריים שהתרחשו בחברה מסוימת במהלך כמה דורות. אצל איגן התהיה הזאת מניבה התבוננויות חדות ומעניינות: הנוער של שנות השמונים עילג אבל לא קהה רגש. ריאה, המדברת בשפה של בת טיפש עשרה, לא ניחנה באוצר מילים עשיר, אבל יש לה מנעד רגשי מפותח. לעומתה המאפיין של נוער דור האלפיים הוא קהות רגשית שהמאפיין המובהק ביותר שלה הוא ההפרעה האוטיסטית. אבל הספקטרום האוטיסטי ניכר לא רק בהתנהגותו של האוטיסט המובהק היחיד ברומן, בנה של סשה, אלא גם באופן התנהלותה של חברה שלמה שמתקשרת באמצעות טלפונים ניידים, בקודים קצרצרים, באנונימיות מכוונת ובנתק מכוון בין סוכני הפעולה השונים שיוצרים את האפקט הויראלי ברשת. כמו שההיסטריה היתה הפתולוגיה שסימלה יותר מכל את החברה הויקטוריאנית ואת ראשית ההשתחררות ממנה, כך האוטיזם הוא הפתולוגיה המסמלת יותר מכל את רוח שנות האלפיים. אם פעם היתה אינפלציה באבחון היסטריה, כיום יש ללא ספק אינפלציה באבחון אנשים שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי, כשלא ברור אם התרבות מייצרת יותר אוטיזם, או שהמודעות לתופעה מייצרת יותר אבחון. השתנות הזירה המוזיקלית גם היא מטאפורית לשינוי חברתי עמוק יותר: הקוד הדיגיטלי מחליף את המנעד האנלוגי העשיר יותר, שינוי שמסמל את ההשטחה הרגשית המאפיינת את הדור. ההבחנות האלה יפות ומרתקות אבל, כאמור, עלילה בעלת משמעות היתה צריכה להציב אותן במרכז ולסוב סביבן, בלי להשאיר כל כך הרבה דמויות צבעוניות, עשירות ומרתקות, ועלילות משנה נהדרות כשלעצמן – זרוקות בצדי הדרך.
לקרוא? כן, אבל לא לצפות למיצוי הפוטנציאל הסיפורי.
________________________
מפגש עם חוליית הבריונים, ג’ניפר איגן. מאנגלית: יואב כ”ץ. הוצאת עם עובד. 462 עמ’, 98 ש”ח.
***
שירלי סלע לבבי סיימה את לימודי הדוקטורט בספרות השוואתית באוניברסיטת ראטגרס, ניו ג’רזי. מחקרה עוסק בספרות יהודית בעברית וביידיש בראשית המאה ה-20, בספרות ולאומיות, בספרות הגירה, במחברות, ובזכרון קולקטיבי בספרות. כמו כן היא מתמקדת ביצירת ש”י עגנון ובהקשריה התרבותיים.
השאירו תגובה