סיפור קצר: “חתיכת שמים” מאת עירית פפר

מאת | 2014-09-01T13:58:35+00:00 1 בספטמבר 2014|קטגוריות: סיפורים קצרים|Tags: , |תגובה אחת

חתיכת שמים

 

אלומת אור חודרת בפריצות חצופה מבעד לחריץ התריס המוגף למשעי וּמְפֵרָה את האיזון הדיאדי שביני לבין ד”ר רם, כשהיא שובה את הקשב שלי אליה וּפוֹרֶמֶת את חוט הרקמה הנרקם בנינו ב”סשן” הנוכחי. עיני נפקחות ובוהות בה כמהופנטת, בפתיתי האבק הצונחים על רצפת הפרקט, מדליקים בי זיכרון כילדה- איך אהבתי לצפות בבדולח ובפתיתי השלג המזויף צונח על מצנפת ראשו של סנטה-קלאוס.

“מה יש?” ד”ר רם מנסה להחדיר בי את המחט ולרקום מחדש- מה שמצליח, כי המבט חוזר אליו. אני מושכת כתפיים, “שום דבר, פשוט אור בין-ערביים מציץ מהתריס ומצית בי משהו רדום”. באי-בהירות מנסה להבין את פשר ההתעוררות אבל קוף המחט כבר בעורי נרקם לתוך תך סבוך כמו המפגשים בינינו, מתפתלים בשביל הנחש סביב הזנב החלקלק. והניצוץ שדלק בי לפני רגע כבה ואפילו לא השאיר סימן דמוי עשן סחרחר מרחף באוויר. מסך יורד על עיני ומיצי המרה השחורה שָׁבִים לבחוש בקדרת נפשי הסבוכה. פלונטרים של חוטים בי, חוטי הדייג השקופים, שולים בחכתם את הפתי מאמין שאני וחוטי התפירה- כמו אלו שהיו בתיבת-העץ של סבתא, התכדררו מיני גוונים זה בזה, וסבתא, באצבעות ידיים עדינות פרמה קשר קשר וסלסלה עד שהיו לצרור אחד שלם בצבעו, ואני כחתלתולה משתעשעת בהן- איזה צבע אבחר לי להיום? כמו הזיקית שטיילה על קיר הבטון בחצר הגן, מִשְׁתָּנָה מירוק לחום ככול העולה על רוחה. חוטי התיל המתכתיים והדוקרניים, ננעצים בנפשי המדממת, והיא משחקת בלהב החד, חושבת עצמה לאיש-הסכינים. חוטי המריונטה הנטושה, בגרה הילדה ואף לא אחת משחקת בה, והיא שמוטה- “רוּתה-סמרטוטה”, בובתי העזובה.

“התנתקת”, מאבחן, מנסה להבין מה הסיח את דעתי. ומה באמת הסיח את דעתי, פיזר אותה לאלפי חתיכות וכל חתיכה הנפישה עצמה לדמות שונה מהאחרת. תיאטרון שלם בי- דמויות מחפשות במאי שינווט את המחזה. ואולי זו הסיבה העיקרית שפניתי לד”ר רם, שיקלוט אותי בארבעת חושיו ויאיר את החשכה האופפת בי.

כלב הלברדור שרוע על שטיח צמרירי, ראשו מכורבל בכרסו ורתמת-נחייה דרוכה תמידית מזדקרת מגבו. הנה הרי גם לד”ר רם יש את המגדלור.

בחרתי בו בשיקול דעת, דווקא פגמו היה לי לתפרחת התקווה, אין המאור כמאור הגדול. עיוורונו מפטר את שופטי בית המשפט העליון ופטיש הצדק לא יתדפק שבעתיים בדלתות האשמה ומעצבי-העל-אנושיים לא יהדקו בעורפי תגית “הנה זאת- המשוגעת!”. מספיק להתבונן באמות ידי, בגופי השדוף, בארובות-העיניים המתכהות תחת אור-הניאון ולשפוט. והוא יודע אותי בזכות החשכה.

אני מלטפת בקצות אצבעותיי את צלקת החתכים בְּאַמַּת ידי השמאלית, הליטוף המונוטוני חוזר ושב, מרגיע אותי, כמו בתוך בועת סבון מסתגרת, מגוננת בחוויה אוטיסטית. כחכוח גרונו מגרד בקירות הזכוכית.

“תנשמי”, מבקש ויחד איתי הוא שואף ונושף ונשימותינו מצטלבות ואני סופרת: עשר, תשע, שמונה… בחמש- חוזרת בחזרה.

“הלכת לאיבוד?” שואל.

“כמו תמיד”, צוחקת על עצמי, בדלת נפשי תלוי השלט “תכף-אשוב” תדיר.

“אולי תרשי לי להצטרף אלייך לטיול שאת מטיילת בתוך עצמך?”

ואני תרה אחרי אישוניו המתרוצצים, מסוקרנת לצרף אלי שותף ומייד מתפצלת ונשטפת בגל עכור ומתוכו עולה בי נמסיס חבלנית, חותמת את שפתיי וכולאת את נשמתי המתחננת למנוחה, להתכרבל כמו הלברדור- ראש אל בטן הקונכייה. אבל אלומת האור, גופרית אדומה שניצתה בי וכאילו ד”ר רם קורא את מחשבותיי ומפקס אותי.

“אלומת האור, מה יש בה שדלק בך פתאום?” שואל. ומבעד לעיניים מזוגגות וגוף קפוא, השפתיים נעות מעצמן, מספרות על חדר ילדותי והתריס הסגור, והנה הילדה שאני מצמידה אוזן ומקשיבה לקולות הסותרים של הרוח, שריקות קוראות בשמי לבוא אליה, להתערסל ברחמה, ואני נענית. -פעם בשבוע כשהחלון פתוח לרווחה לאוורור כלי-המיטה לקראת ניקיון השבת, יושבת על כריות הישבן במשקוף הצר, נשענת בזרועי ובירכִּי בסורגים שהייתה להם צורה ישרה כמו במתקן כליאה, לא קעורים כמו אצל השכנים -שם זרקו כדורים, וממתינה לה שתבוא אלי. ראשי זקוף לשמים, עננים שטים לכל הכיוונים ואני משחקת איתם עצמים- הנה ענן תופח כבלון פורח, ואחר- פורס את תלתליו כאריה בטבע. והרוח איתי, מפריחה אותם כמו את דמיוני. רק כשאימא עמדה על סף הדלת, בידה האחת אחזה בסמרטוט ובשנייה במגב- “מה את מתבטלת?” פתחה את מלתעותיה הטורפניים, “אוטוטו שבת ואת חולמת… קדימה, תנקי את החדר!”, קפצתי אל רצפת החדר, נגררת ברגליים נוקשות אל הדלי שהעלה אדי אקונומיקה חריפים באין חשק רֹאשִׁי עוד מופנה אחורה אל הרוח וציורי העננים, משפשפת את הרצפה באצבעות ידיים של ילדה שרק התחילה ללמוד כתיב נכון, בסחבה ישנה שהייתה עד לא מזמן חולצת עבודה של אבא. ובמסדרון היא עומדת ופוקדת: “תעבירי סמרטוט במדפים בין הספרים, אחד אחד, כמו שאימא אוהבת- נקי נקי!”. ובסיום המלאכה הייתה מעבירה על הרצפה את כרית אצבעה המורה ומוודאת שאין בנמצא שארית של אבק סורר, רק אז שלחה אותי לאמבטיה, משפשפת, הפעם את גופי, בספוג הליפה עד שהעלה גוון אדמדם. בערב שבת התלוויתי לאבא לתפילה בבית-הכנסת, ביציאה מהדלת, אימא עוד הספיקה לומר: “תשמרי על שמלת-השבת”. מחוץ לעדת-המאמינים נשאה אותי הרוח אל שלולית שעמדה בין הדלת הקדמית של בית-הכנסת לגדר שהקיפה אותו בסבך פראי, לוחשת לקונכיית אוזני, כי תיקח אותי למקום מבטחים, בו אראה אותי! -לגמרי אותי!!! בלי פחדים וחרדות הנחשים הזוחלים בראשי ומקיזים את הארס. ובמים העכורים שצבעם נע בין חום בוצי לצהבהב חולני, אלומת אור שבתה את עיני. חתיכת שמים צפה על גבה ואני הושטתי יד ונגעתי בה, ובאחת גופי הזדכך והואר, כבר לא הייתי זקוקה לשמשות אחרות שיאירו אותי, נפשי הייתה חמה ויוקדת, כך שכלל לא היה לי אכפת כי הגרביים הורודים המקושטים בשנץ מלמלה התלכלכו והשמלה הלבנה החדשה הוכתמה בכתמי הרפש. בבית המתינה לי המנה המגונה, בעוד שכף ידה הגסה של אמא חובטת בפני, לשונה ירקה את עוקצה: “קללה של ילדה יש לי”, נתזים של ריר סגרו את עפעפי ואת מקשב רחשי-הרוח ושפתיי נאטמו מאחורי שאון צעקה, כאילו שלחה יד אל מתג החשמל וכיבתה את האור. בבוקר שבת ירדתי לרחוב, עמדתי במעבר החצייה, מרחוק ראיתי את המכונית, שיקול דעת מוטעה וכבר רגלי פוצחות בריצה אל האספלט השחור. לרגע אני מבינה שעשיתי את זה בכוונה.

“את מה?” לוחש, קולו חנוק, בניגוד לקולי המשוחרר פתאום, כאילו מילים שהתבצרו בסלע פוקעות וזורמות בשטף המלל.

“רציתי למות”. אני עוצמת עיניים, שפתיי מדברות ועיני חמדות לעיוורון, “רציתי למות” אומרת שוב, כך הפסיכיאטר בחדר-מיון איבחן מהלך אחרי מהלך: “מה פתאום רצת לכביש?” שאל, “לא ראית את הרכב? ילד בן שבע הרי יודע להתבונן ימינה ושמאלה.” ואימא במגננתה, הדפה את האבחנה “קשקושי סרק הזבל הפסיכולוגי, אני יודעת את הבת שלי, אם לא אני מי…” הזיכרון היטשטש בחבלי-הזמן, רק את צלילי הרדיו, שהפרו את השתיקה במכונית הפוגעת אשר נהגהּ התנדב ללוות אותנו את מסכת הבדיקות בבית-החולים, זוכרת. מילים שעדיין לא הבנתי את משמעותן:

“There is a crack in everything, that’s how the light gets in”, העיניים שלי עצומות ושפתיי שרות את שירת הרוח.

השעון מצלצל את אות סיום הפגישה, רק אז הארובות מזכות את האישונים בחדוות הראייה ואני פוקחת עיניים, ממצמצת בניסיון להסתגל למעבר החד לאור הנורה המשתלשלת מהתקרה, ערומה  מבית-אהיל מגונן. עיניו של ד”ר רם לחות ואני יודעת- עכשיו הוא רואה אותי. בדלת, אוחז בכתפי, “הפעם”, אומר, “לא אשאל אותך אם תחזיקי מעמד- אני יודע שכן. קחי את הילדה שבתוכך ותני לה לשחק.”

בחוץ, התחזקו הממטרים ובמהמורות המדרכה התנקזו המים לכדי שלולית קטנה וחתיכת שמיים שטה בה, אני רוכנת לקראתה, עיני נפקחות ואוזניי קשובות ושפתיי צורחות את קולות צחוק הילדה שבי.

_____________________

*) תמונת השער: Edward Hopper,”Sun in Empty Room”, 1963

***

עירית פפר, בת 37, נשואה, בוגרת פסיכולוגיה, עובדת במילים, מתרכזת כרגע בכתיבת פרוזה. סיפורה ״בייבי בום״ התפרסם בכתב העת יקום תרבות, וסיפורה ״מיסיס אייס״ זכה בתחרות כתיבה של הוצאת בת-אור והתפרסם בכתב עת ״על הדרך״ מבית ההוצאה.

One Comment

  1. יותם שווימר 2 בספטמבר 2014 ב- 21:34 - Reply

    סיפור יפה ומבהיק מכנות ורגישות. אהבתי את הדחיסות שבתיאורים, את עומס הדימויים והמטאפורות, שבמקרה זה יוצר מערך סבוך, מסתורי, אלים אך גם פיוטי ומרגש מאי כמוהו. מסוקרן לגבי סיפורים נוספים של המחברת.

השאירו תגובה