ביקורת אורחת: דורית קידר על הספר “האמת על פרשת הארי קברט” מאת ז’ואל דיקר

 בחישה של אמת ובדיה

 

סיימתי לקרוא את “האמת על פרשת הארי קברט” ביומיים. כן אני מודה – פשוט שכבתי לי במיטתי עם הרגליים למעלה וקראתי מבוקר עד ערב. עקרונית ספר עב כרס שכזה, גם של דוסטוייבסקי ודומיו הם דבר המפחיד, לפחות אותי, אחת שהכתיבה שלה נובעת בתבניות של עמוד או שניים של סיפורים קצרים. איך עושים את זה אני שואלת את עצמי, שואלת חברים, מציקה לכל הסביבה. ובכן – ז’ואל דיקר עשה. כשהמוצר הסופי הוא 600 עמודים, אין ספק שהיו לו שם לפני העריכה העצמית לפחות 1000 עמודים, ולאחר שהוא כתב וכתב הוא גם מחק ומחק. מרשים! כל הכותב יותר מעשרה עמודים, הערכתי הרבה מוגשת לו עטופה בסרט אדום.

אבל נחזור אל ז’ואל. הוא מציג בפנינו עלילה מתפתלת, מותחת, מזגזגת ובלתי צפויה. הקורא משוטט יחד עם גיבורי הנייר בעיירה האמורה להיות ציטוט של פרבר אמריקאי, והוא כבר מכיר את אנשיה ממפגשים קודמים שהתרחשו בעיתונות ובקולנוע. נראה לי שלמודל האנושי הצפוי והקלישאתי המופיע כאן, וכן לסגנון הדיבורי יש מטרה. בדומה לארכיטקט  המעצב מבנה – הוא בונה חללים שהם פונקציונאליים ומהודרים, ואותם אין ברירה אלא לקשור ולחבר דרך מעברים מזה וקורות תומכות מזה. ובכן, כדי להתמיד במתח ולהתרוצץ בקלילות בין רוצחים פוטנציאליים לבין מועמדים לרצוח או להירצח, הקורא זקוק למבנה יציב ומוכר. מה בסיסי יותר מאשר שבלונה מרחבית או אנושית? בנה לו ג’ואל יסודות של מבוך איתן, ועכשיו, באותה סביבה מוכרת, הוא יכול למתוח את הקורא כאוות נפשו, ולהריץ אותו הלוך וחזור ובמעגלים, בין דמויות, פעולות וזמנים.

570171

שני סופרים הם שני המוקדים של הספר, והעלילה מתפתלת סביב חייהם וסביב מלאכת הכתיבה שלהם. גם עובדה זו היא סוג של ממתק שג’ואל מעניק לקורא כדי למנוע ממנו את הרצון להניח את הספר מידיו לפני הסוף. האם יש כאן הצצה אל מאחורי הקלעים? יתכן שהקורא זורק מבט אל תוך אוטוביוגרפיה של הסופר: “אתה יודע מהי הדרך היחידה למדוד עד כמה אתה אוהב מישהו? – לאבד אותו.” (199) או מקשיב לקשיי הכתיבה שלו: “מחלת של סופרים, זה לא שאינך יכול לכתוב עוד: זה שאינך רוצה לכתוב עוד אבל גם אינך מסוגל להימנע מכך.” (183) ואולי טועם מאותם סודות אישיים של רקימת המילים: “לכתוב ולהתאגרף הם שני דברים דומים. אתה עומד בעמידת מוצא, מחליט להסתער, מרים אגרופים ועט על היריב. עם ספר, זה פחות או יותר אותו דבר. ספר הוא קרב” (149). מוסיף ג’ואל לבחוש אמת ובדיה גם ברשימת התודות שגיבוריה, כך מתברר, מופיעים בין דפי הספר.

לבסוף, לאותם קוראים השואפים לכתוב ו/או שכבר חטאו בכתיבה, מעניק ג’ואל שי המורכב מתרכיזי עצות.  אלו מופיעים כחלק מהעלילה וצצים גם בראשיתו של כל פרק (כמעט) שאגב, ממוספר מהסוף להתחלה.

והרי לכם/ן מספר הארות לכתיבה ואולי גם לחיים בכלל:

  • “הניצחון מצוי בתוכך. די שתרצה להניח לו לצאת.” (215)
  • “לפעמים יתקוף אותך ייאוש, מרקוס, זה נורמלי. אמרתי לך שהכתיבה דומה לאגרוף, אבל היא דומה גם לריצה. לעולם אל תניח לעייפות או לפחד לעמוד בדרכך. אדרבא, השתמש בהם כדי להתקדם.” (545)
  • “תלמד לאהוב את הכישלונות שלך, מרקוס, כיוון שהם יבנו אותך. הכישלונות הם שיעניקו טעם לניצחונות שלך.” (367)
  • “מילים זה טוב ויפה, מרקוס, אבל אל תכתוב כדי שיקראו אותך” תכתוב כדי שישמעו אותך.” (411)
  • “כשאתה מתקרב לסיום, תן לקוראים שלך תפנית של הרגע האחרון. זה כמו במשחק קלפים: אתה חייב לשמור כמה קלפי ניצחון לסוף.” (513)

 

 ___________________________

האמת על פרשת הארי קברט, ז’ואל דיקר. מצרפתית: רמה איילון. הוצאת מודן. 598 עמ’, 108 ש”ח.

***

הסופרת דורית קידר הוציאה לאחרונה את ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית“.

80013071020b

One Comment

  1. Noa Lax 25 באוגוסט 2014 ב- 14:06 - Reply

    גם אני סיימתי את הספר הזה במספר ימים אך למרות זאת לא סבלתי אותו. אתה כל הזמן רוצה לדעת מה יהיה אבל מוצא את עצמך מסמיק נוכח כמה קלישאות שחשבת שפגו מהעולם

השאירו תגובה