1) מהו הספר האהוב עלייך?
ספר במדבר (החומש הרביעי) הוא יצירה רדיקלית, מורכבת ומתפתחת, הוא תהליכי, טראגי, וגם כשהוא משעמם הוא עושה את זה עד הסוף, אבל האמת היא שהספר האהוב עלי, נכון לכתיבת שורות אלו, הוא הספר הבא שלי.
2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?
יהודה אטלס העיף לי את המוח כשהייתי קטן, אני זוכר שהרגשתי מול השירים שלו חלק ממשהו גדול יותר, במובן הכי קיומי שילד יכול לחוש, אבל בא לי לכתוב כאן על הרוזן ממונטה קריסטו, לא ממש ספר ילדים, אבל קראתי אותו כשהייתי ילד, ומאז אני מחפש דרכים לייצר אצל הקוראים שלי קמצוץ ממה שעברתי שם.
3) מה הספר האחרון שקראת?
לא ממש האחרון שקראתי, אבל בא לי להמליץ עליו. קוראים לספר “מוות במשפחה” (שם נוראי, כבר היה עדיף לקרוא לו מוות קטלני שלוש), וכתב אותו קרל אובהקנאוסגורד, נורווגי שמישיר מבט אל השיעמום האינסופי שחונט את האדם המודרני, ומטביע בו את הקוראים. לספר קוראים במקור “המאבק שלי”, (כאילו שהיטלר), הוא תורגם היטב ע”י דנה כספי, וזאת הפסקה שפותחת אותו:
“עבור הלב החיים פשוטים: הוא הולך כל עוד הוא יכול. לבסוף הוא עוצר. במוקדם או במאוחר, ביום זה או אחר, פוסקת תנועת הרקיעה הזו מאליה, והדם מתחיל לזרום לנקודה הנמוכה בגוף”.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
כל מה שאליס מונרו כתבה. וגם החדשים המבאסים של חיים באר ודורית רביניאן.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
אוי זו שאלה נוראית כי אני קורא המון ספרות ישראלית, וכל כך הרבה ספרים וסופרים ואני לא זוכים לשום כלום. אני אוהב ספרים שמאתגרים את המדיום ושמאתגרים את גבולות העברית. “מוטי” ו”עמרם” של אסף שור הם כאלה, גם “לילה אחד מרקוביץ’” של איילת גונדר גושן, ו”שנות החלב” של יערה שחורי, וגם “שחור” – ספר דוקו שערך רינו צרור שהוא כשלעצמו מסע נורא ונפלא בעברית מודחקת מודחקת.
6) מיהו הסופר האהוב עלייך?
מישל וולבק. דיוויד פוסטר וואלאס. גרוסמן ואוסטר של פעם.
7) ספר שנתן לך השראה?
הייתי בשמירות בצבא כשקראתי את “נוטות החסד“. לקח לי שבוע, קראתי כל מילה. כמעט אלף עמודים. בהתחלה הפכתי לנאצי, אחר כך להומו. בסוף חשבתי להתאבד, אבל לא היה לי אומץ. אני עדיין מתאושש.
8) ספר עיון מומלץ?
אני לומד עם חבר אחת לשבוע קטעים מ”ליקוטי מוהר”ן“, של ר’ נחמן, ואני נפעם כל פעם מחדש, מהיכולת של הטקסטים להיות גבוהים ונמוכים ומובהקים ומעורפלים בו בזמן, ומהמהירות החצופה שבה הם משיקים לי ולחיים שלי. זה פשוט ספר מופלא בעיני.
***
יאיר אגמון, יליד 1987, סטודנט לקולנוע וסופר. בתחילת השנה יצא לאור ספרו “יאיר ויהונתן” (כנרת זמורה ביתן), ספר שמשלב בתוכו מוזיקה מקורית וסרטוני וידיאו ע”י ברקודים לסריקה. קדמו לו “עם הארץ – סיפור מסע“, רומן טרמפים בהוצאת זמורה ביתן, ו”חפ”ש“, ספר עיון בהוצאת ראובן מס.
על הספר “יאיר ויהונתן” (מתוך הקומוניקט) :
יאיר ויהונתן
כתיבה ובימוי: יאיר אגמון
איורים ואנימציה: דניאלה שרר, מוסיקה מקורית: יאיר סרי
זה הסיפור של יהונתן, סטודנט צעיר ומבולבל, שמנסה להבין מה לכל הרוחות גם לו לרצוח באכזריות את ארוסתו בפרק הראשון של הספר. זה גם הסיפור של יאיר, סטודנט צעיר ומבולבל, שמנסה להבין מה לכל הרוחות גרם לו לכתוב את הספר המטלטל והחצוף והמוטרף הזה, שמציע לקוראיו טריפ ספרותי חסר תקדים.
יאיר אגמון משנה את חוקי המשחק. דפי הספר נראים אחרת, העלילה הכפולה מתפרצת מכיוונים מפתיעים, ה’אמת’ מתנסחת ונסדקת שוב ושוב ושוב, וכל הגבולות הבסיסיים ביותר שבין טקסט לקורא – עולים באש תופת (טקסטואלית, קולנועית וויזואלית) של בדיה ומציאות.
האם יהונתן הוא פסיכופת קיצוני המוחזק לבטח בין דפי הספר או שהוא למרבה האימה אדם המהלך חופשי בינינו, ויותר מכך – האם גם בנו, הקוראים, מצוי היסוד האלים, חסר הגבולות הזה, שיש גם ביהונתן? האם אפשר יהיה למצוא הסבר להתנהגות של יהונתן? האם התקופה שבה יהונתן ואנחנו חיים מאפשרת להתנהגות קיצונית שכזו להתקיים? האם האהבה של יהונתן אל שלי היתה “אמיתית”? האם יש אהבה אמיתית?
במרכז הרומן עומדים יחסיו של יהונתן עם הוריו, והיחסים של יאיר עם אמו כיסודות אוטוביוגרפים המסבירים (אולי) את התנהגותו כבוגר, הבדידות הגדולה של הגבר הצעיר בעולם המערבי הדורש ממנו תפקוד אינסופי והאלימות, המין והאסתטיקה – שלושה יסודות שמזינים זה את זה.קריאה ב”יאיר ויהונתן” היא קריאה בטקסט מלא אפשרויות, הבוחנת ללא הרף כיצד היא מתבצעת ואיזה רווח ומחיר היא מציעה ודורשת.
בטקסט משולבים סרטונים מלווה אותו מוסיקה מקורית שנכתבה במיוחד עבורו. כדי לצפות ולהאזין יש לסרוק את ה- QR המפוזרים לאורך הספר ומוסיפים לו ממדים חדשים.
לעמוד הספר “יאיר ויהונתן” באתר ההוצאה לחצו כאן.
השאירו תגובה