סיפור קצר: “הדגים” מאת תמי לבנת מלכה

מאת | 2014-08-18T17:45:35+00:00 18 באוגוסט 2014|קטגוריות: סיפורים קצרים|Tags: , |7 תגובות

 


הדגים


 

היא נכנסת הביתה, מרוצה מההספק והדיוק של הבוקר הזה, מניחה את השקיות על הרצפה ומייד עולה באפה סירחון מעורר בחילה. היא מרימה רגל אחת בודקת את הסוליה – זה המקום הראשון לבדוק – אולי דרכה על משהו שדבק בסוליה, אבל הסוליה נראית בסדר ולא ממנה עולה הסירחון, וגם הסוליה השנייה אינה מקור הריח הרע.

היא מתחילה לדאוג, מנין מגיעה הצחנה שהשתלטה על ביתה? היא רוכנת לרצפה, מרחרחת את השטיח, ממשיכה אל פח הזבל שבמטבח, יורדת על ברכיה, מכניסה ראשה לתוכו. הפח ריק והשקית שעוטפת אותו חדשה. היא ממשיכה אל האסלה: היא לבנה ומבהיקה וריח אקונומיקה נודף ממנה. מפשילה את מכנסיה, מרחרחת ומזהה את ריח אבקת הכביסה.

היא כמעט רוצה לעצור את הכול, להתיישב ולבכות. ולמה מגיע לה הסירחון הזה עכשיו, דווקא היום, כשהכול התנהל על פי התוכנית ורק אתמול שטפה ומירקה את כל הבית. אבל היא עוצרת רק לרגע, לוגמת כוס מים קרים ומהרהרת.

היא מתחילה לסדר את תכולת השקיות. הנה השקית עם בגדי החורף החדשים, והיא לוקחת מספריים; מסירה את התוויות; מקפלת את הבגדים יפה-יפה ומניחה במדף העליון.

הסירחון לא מרפה והיא פותחת את כל החלונות. הסירחון משבש את דעתה. מה פתאום התחילה עם שקית הבגדים כאשר יש לה שקיות מלאות אוכל ומוצרי חלב שהם הראשונים שצריך לפרוק ומייד להכניס למקרר.

היא עומדת ומביטה בשקיות: הנה שתי שקיות זהות, מנין נולדו שתיים תאומות? היא בטוחה שצריכה להיות לה רק שקית אחת כזו, השקית שבתוכה מכשירי הכתיבה ובלוק מכתבים. היא מציצה בחשדנות אל תוך השקית, והתכולה שידעה שקנתה מבצבצת. ואז היא מציצה אל השקית התאומה החשודה ומייד מסתלסל אד הסירחון במלוא העוצמה, ולתדהמתה היא מגלה בתוכה ארבעה דגים שחורים, שמנים, חלקלקים. קרקעית השקית מדממת, נדמה שרק לפני רגע הדגים עוד שחו בים או בבריכה. איפה הדגים שוחים? ומה לה ולדגים? היא לא קנתה אותם, היא ודאי לא יודעת לומר את שמם. לא הייתה לה כוונה לקנות דגים, היא בכלל לא אוכלת דגים.

לוגמת עוד כוס מים קרים, לצנן את הבעתה מהשקית החשודה שפלשה אל ביתה, וחושבת על הבוקר הזה.

הבוקר התחיל כרגיל, בדיוק כמו הבקרים הקודמים. כמו תמיד, אחרי שנת לילה לא רצופה, כשכל רחש מקפיץ אותה וחלומות מעירים אותה והתהפכויות מכאן לשם ומשיכת השמיכה כשקר והנה חם ומייד להעיף את השמיכה ושוב קר והיא מתעטפת חזרה, וקימה לשירותים ולגימת מים מהבקבוק שמונח לצד המיטה. וניסיון לפענח רעשי לילה לא ברורים. ותמיד להשאיר אור דולק בשירותים כי חושך מוחלט לא בא בחשבון. הבוקר התחיל כרגיל, קצב הפעולות אטי, אבל הזמן רץ מהר יותר בבוקר וכשהיא שמה לב כמה דקות בזבזה ועוד לא התקדמה ורק בהתה כשכוס הקפה בידה, היא מעלה הילוך ודוחפת עצמה למקלחת מהירה ומאיצה עצמה לעוד מאמץ קטן, לשוות מראה רענן ולהתלבש ומייד-מייד לצאת החוצה להספיק כמה שיותר בשש השעות הבאות.

הזמן שלה – הוא תמיד קצוב. 

הבוקר הזה התחיל כרגיל ותכליתו הוקדשה לסידורים: ביטוח לאומי, קניות למקרר הריק, עינוי בירוקראטי במס הכנסה, ביקור אצל טכנאי המחשבים, חידוש פוליסה בחברת הביטוח ובגדים לחורף שעוד לא בא וגם לא מראה רמזים שיגיע בקרוב – אבל היא אוהבת להיות מוכנה מראש ולא לחכות לרגע האחרון. היא יצאה מביתה בשמונה ושלושים, שזו בדיוק השעה שהציבה לעצמה, וצעדה במהירות, ומי שהביט מהצד ודאי חשב שהנה הוא מביט באישה החלטית שיודעת לאן היא הולכת.

וכך עברה ממשימה למשימה על פי רשימה שהכינה בערב לפני מבלי לסטות ולהתפתות לקנות דברים לא נחוצים, מרוצה שאכן הכול מתקדם יפה בלי עיכובים מיותרים, בלי שיבושים. מרוצה שלא התערבבו רגשות, ופעולות נחרצות הכתיבו את הקצב. ובדיוק כפי שתכננה, בשעה אחת וחצי היא גמרה עם כל המטלות וכעת ידיה עמוסות שקיות, והיא צועדת נמרצת חזרה לביתה, לפרוק שקיות ולהכניס דברים למקומם. אחר כך לבשל.

כעת, משאיתרה את מקור הסירחון, היא נעצרת – אחרי שדוחפת בעזרת רגלה את השקית החשודה לכיוון דלת הכניסה. היא משתהה וחושבת מה עליה לעשות עכשיו. היא משחזרת את השתלשלות האירועים של הבוקר הזה, עוברת בראשה על כל חנות שביקרה בה ובשום פנים ואופן לא מצליחה להבין באיזה רגע או באיזה מקום השקית עם הדגים הגיעה אליה ומדוע איש לא עצר אותה, מדוע איש לא אמר: “היי גברת! השקית הזו שייכת לי.” היא מכניסה את מוצרי החלב למקרר, מוזגת לעצמה עוד כוס מים קרים כמו מקווה שהמים ישטפו את הצחנה שפשטה, ולבה מתמלא רחמים אל האיש או האישה שקמו מוקדם בבוקר וטרחו לקנות את הדגים הכי שמנים והכי טריים ובראשם תכננו את המטעמים שיכינו וכעת הם שבים הביתה בידיים ריקות והאכזבה כפולה: גם בזבזו כסף שירד לטמיון וגם נשארו בלי המרכיב העיקרי למטעמים שתכננו לבשל.

המחשבה הזו גורמת לה להרגיש רע, להרגיש גנבת שהתערבה ושיבשה גורלו של אדם זר. היא לא רוצה להתערב לאנשים, היא לא רוצה שיתערבו לה. היא מכסה את השקית המטרידה בעוד שקית ואז מכניסה לתוך עוד שקית וקושרת היטב כדי לחנוק את הריח. היא ממשיכה לסדר את הקניות, חוששת לגלות עוד דברים שלא שייכים לה, אבל הכול בסדר ורק הדגים האלו משבשים את שלוותה.

היא מתלבטת: האם להשליך אותם לפח, אולי לתת לאחד השכנים שאוכל דגים? לא ולא, לא בא בחשבון, רעיונות גרועים ביותר. היא מתיישבת, לוגמת עוד כוס מים קרים, מחפשת אחר הפיתרון הנכון, ובלגימה השלישית היא מבינה שאין ברירה, ויום שמתחיל באופן מושלם לא מתחייב להסתיים באותו אופן מושלם ועליה לסטות מהתוכנית המקורית, לצאת מהבית, להתחקות אחר כל צעד וכל חנות שבה ביקרה עד שתאתר את בעלת או בעל הדגים ותשיב את האבידה.

הרתיעה שלה מריח הדגים כה עזה, ועל כן היא מכניסה את השקית בתוך שקית לעוד שקית ושוב קושרת חזק, ועכשיו נדמה לה שהיא לא מריחה את הדגים או שאולי פשוט התרגלה לריח כמו שקורה בדרך כלל – בסופו של דבר מתרגלים לטוב ולרע. ועכשיו היא שלמה עם ההחלטה שהיום הזה מקבל תפנית, היום הזה הוליד מסלול חדש. היא מרימה את השקית עם הדגים ויוצאת אל הרחוב.

במוסד לביטוח לאומי מסתכלים עליה כאילו יצאה מדעתה. אחרי שעברה מפקיד לפקידה, שוב ושוב שאלה: “אולי במקרה ראיתם-שמעתם-שמתם לב למישהו שנכנס לכאן עם דגים, בתוך שקית שקופה לבנה מניילון פשוט?” והפקידות והפקידים – היא רואה איך הם מצחקקים, צוחקים לה בפרצוף; היא בדיחה מהלכת במסדרונות שלהם, הבדיחה שיספרו בהפסקת הצהריים. וגם בבנק לא מבינים מה היא רוצה. אומרים לה לקחת מספר ולחכות בתור, והיא מתאמצת להיות ברורה: “אני לא צריכה תור, רק להשיב אבידה.” וטכנאי המחשבים מתאמץ לשתף פעולה, אבל בסופו של דבר קובע בביטחון שהיא הלקוחה הראשונה שהגיעה אליו למעבדה והוא עצמו לא קנה דגים והוא בכלל לא אחראי על הקניות לביתו.

היא לא מתכוונת לוותר וכעת היא משחזרת את מסלול החנויות שביקרה בהן. בחנות מכשירי הכתיבה המוכרת פורצת בצחוק ואומרת שנכנסו ויצאו אצלה הבוקר הזה כל כך הרבה אנשים והיא, בכלל, חוש הריח שלה לא מפותח והיא לא בודקת לאנשים מה הם סוחבים ואין לה מושג, אבל “שיהיה לך בהצלחה!” והיא כבר עסוקה עם לקוחות אחרים.

היא ממשיכה אל הסופר-מרקט ושם יש כל כך הרבה עובדים, ממי תתחיל? יש לה רעיון מבריק: היא פונה אל המנהל, מבקשת ממנו למסור הודעה ברמקולים; כך תגיע לכולם בבת אחת. המנהל מסרב ואומר לה שלא מדובר כאן בעניין של חיים או מוות או בילד קטן שהלך לאיבוד והדרישה הזו שלה לא באה בחשבון, ו”תודה רבה וכל טוב לך, ותבואי שבוע הבא לקנות אצלנו, יש לנו מבצעים משתלמים. מצטער אבל אני לא יכול לעזור לך. אני לא יכול לבלבל את השכל ללקוחות שלנו.” היא יוצאת מהסופר-מרקט כועסת יותר והחלטית יותר לא לוותר עד שתמצא את הבעלים של הדגים.

צעדיה מכוונים אותה אל חנות הבגדים. החנות ריקה מקונים והמוכר הצעיר והצבעוני למראה עסוק בניקוי אבק מהמדפים. היא נגשת אליו ושואלת אם הוא זוכר אותה, רק לפני כמה שעות הייתה כאן אצלו וקנתה מלתחת חורף שלמה. והוא זוכר ומחייך אליה ומציע לה לשבת. היא מתיישבת ומספרת לו על הסיבה לבואה. הוא מקשיב ולא מראה סימנים של לעג ודווקא מראה סימנים של רצון טוב ובסופו של דבר הוא פותח את פיו ואומר: “את יודעת מה, יש איזו סבתאל’ה זקנה-זקנה, שכל בוקר יושבת בבית הקפה כאן מול החנות ואחר כך היא נכנסת לפה, מרפרפת על כל הבגדים ואף פעם לא קונה כלום. אני בטוח שהיום היא נכנסה לכאן והיו לה הרבה שקיות ואולי היא הניחה אותן על הרצפה כשהסתכלה על הבגדים שלא התכוונה לקנות ואולי גם את הנחת את השקיות שלך על הרצפה, וכשאספת את שלך אולי בטעות לקחת גם שקית שלה, אבל איך קוראים לה…? אני לא מצליח להיזכר, אבל כדאי לך להיכנס אל בית הקפה כאן ממול, הם בטח ידעו לומר לך את שמה.”

“אתה מלאך!” היא כה מרוצה שיש התקדמות, מנופפת לשלום וממהרת אל בית הקפה הסמוך. ובבית הקפה היא מספרת שהיא מחפשת אישה זקנה שמגיעה כל בוקר ואולי במקרה הם יודעים את שמה, ואולי יותר טוב – את כתובתה? והנה מלצרית חביבה אומרת שהיא חושבת שהיא מדברת על קלרה, הרי לקלרה יש סדר יום קבוע וזה נשמע מתאים ופעם היא עזרה לקלרה וליוותה אותה לביתה כשהיו לה הרבה שקיות כבדות, ובעצם קלרה גרה ממש פה, ממש קרוב, רק שני בניינים מבית הקפה לכיוון ימין, ואם היא זוכרת נכון היא גרה בקומה שלישית. והיא כל כך שמחה ומרגישה שהנה, יש פה קצה חוט ממשי, עוד רגע היא תגיע לקלרה ותחזיר לה את הדגים. היא מזמינה כוס קפה כי היא כבר פה. יושבת, לוגמת במהירות, משלמת ויוצאת מבית הקפה, פונה ימינה, חולפת על פני שני בניינים ומגיעה לבניין של קלרה. היא קוראת במהירות את השמות המופיעים על תיבות הדואר המעוקמות ושמחה לגלות: קלרה.

****

קלרה שמעה דפיקות על הדלת אבל היססה, הרי אף אחד לא בא אף פעם ואם מישהו בא הוא מגיע מחו”ל והוא מודיע חודש מראש וגם אז הוא לא דופק בדלת אלא מתקשר ומחכה למטה עד שהיא יורדת את כל המדרגות, משלב זרועו בזרועה ולוקח אותה למסעדה ובתום הארוחה מלווה אותה לביתה ואף פעם לא עולה, והיא לא מבקשת שיישאר עוד קצת למרות שהיא רוצה אבל היא לא אוהבת להתערב לאנשים.

כאשר הדפיקות פסקו והפעמון צלצל היא דידתה בהיסוס אל הדלת, מצמידה את עינה לעינית אך עינה לא הצליחה לפענח מי נמצא בצד השני. טשטוש אחד גדול, זה מה שהיא רואה, והאור מהצד השני כבה ונדלק מעצמו. היא נועלת את המנעול העליון שכבר נעול ומוסיפה את שרשרת הברזל שהייתה משוחררת ונוזפת בעצמה שהתרשלה והשאירה את השרשרת פתוחה. 

היא עומדת בחדר המדרגות ושמחה לשמוע את רשרוש המנעולים: קלרה בבית. היא ממתינה בסבלנות אבל הרגעים מתחלפים, האור בחדר המדרגות כבה ונדלק מעצמו, הרשרוש נמשך אבל לא נראה שהדלת תיפתח.

לבה של קלרה הולם. לחץ חזק סביב עינה שצמודה לעינית מתחיל להציק. היא לא מעזה ולא מתכוונת להשמיע קול. יד שמאל משחקת עם המנעול התחתון חוזרת שוב ושוב על תנועת הנעילה כמו ליטוף ראש מכף יד מרגיעה.

היא עומדת שם ונדמה לה שכבר חלפה חצי שעה ולא יודעת למה לא דיברה, למה לא אמרה: “קלרה, באתי עד אלייך, חיפשתי אותך בכל העיר, הדגים שלך אצלי, אני לקחתי אותם בטעות, באתי להחזיר לך את הדגים.” אבל היא עומדת מול הדלת הסגורה ולא מוציאה הגה ואינה משגיחה במחשבותיה שמתחלפות על פי קצב האור שכבה ונדלק. ובעצם לא מדובר במחשבות, מדובר בתמונות שמבזיקות. בהבזק אחד היא רואה עצמה גולשת על מעקה המדרגות של ילדותה, בהבזק הבא היא כלואה במעלית שנתקעה. וקלרה עמדה שם מהצד השני ולא הוציאה הגה. היא עמדה בחדר המדרגות ליד הדלת הסגורה ולא הוציאה הגה ובין התמונות וההבזקים הדהדה בה תחושה מוזרה שהיא כבר הייתה במצב הזה פעם, מתישהו בזמן אחר, ורק צחנת הדגים לא השתלבה עם התחושה המוזרה. והאור כבה ונדלק מעצמו.

קלרה עמדה וסימנים אדומים הצטיירו סביב עינה הלחוצה והייתה לה תחושה מוזרה של משהו מוכר, אבל אם משהו מוכר למה היא מפחדת? ולרגע נדמה להן כל אחת בצד שלה, שהן שומעות את הנשימות אחת של השנייה, אבל קלרה לא סמכה על השמיעה שלה, והיא בחדר המדרגות לא סמכה על השיפוט שלה.

היא עמדה מול הדלת הסגורה וליטפה את הדלת בשתי כפות ידיה. האור כבה ונדלק, ידיה נראות ואז נעלמות בחשיכה. אחרי שהייתה כמעט בטוחה שכבר חלפה חצי שעה, השאירה את הדגים שריחם הצליח לפרוץ דרך כל השקיות הקשורות, ואולי בכל זאת יש דברים שאי אפשר להתרגל אליהם. היא השאירה אותם על שטיחון הכניסה והיססה עוד רגע לפני שהלכה.

ובצד השני קלרה נשארה, עינה צמודה לעינית ודמעה מהעינית החליקה במורד דלת העץ ונחתה ברכות על הרצפה, והיא היססה עוד רגע לפני שהלכה לשבת בכורסה.   

___________________

תמי לבנת מלכה, סופרת, ומלווה אנשים בכתיבה, לקטורה וחוות דעת ספרותית. עובדת בימים אלה על קובץ סיפורים פרי עטה (ש”הדגים” יהיה חלק ממנו). סיפורה “איפה הראש שלי”  הופיע בתוך האנתולוגיה הדיגיטאלית “כל הלילה השמים נופלים עלי” (בהוצאת בוקסילה). 

 

 

 

 

 

7 תגובות

  1. בית בנמלך 18 באוגוסט 2014 ב- 19:34 - Reply

    האם אפשר לשלוח סיפור קצר לפרסום.

    אברהם בנמלך

  2. עינת 18 באוגוסט 2014 ב- 19:51 - Reply

    סיפור ממש חמוד 🙂

  3. rikyc1 18 באוגוסט 2014 ב- 23:59 - Reply

    סיפור יפה, מעביר טוב את הכפייתיות כמו שהייתה בסיפור באנתולוגיה אבל אחרת, ואהבתי במיוחד את התהליך שעובר על כל אחת מהן מעבר לדלת כמין הארה עצובה. חשבתי שיש יותר מדי כוסות מים בהתחלה, אבל זה שולי והבנתי שזה טקס. אי אפשר לחנוק את הריח, מסתבר, וכן הדמות שלך מחפשת משהו אבוד.

  4. לי עברון-ועקנין 19 באוגוסט 2014 ב- 9:53 - Reply

    כל כך נוגע ללב הכמעט הזה, בין שתי דמויות שונות ודומות… ואהבתי את ההערה על כך שהיא הצליחה ללכת כמו אישה החלטית שיודעת לאן היא הולכת.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 24 באוגוסט 2014 ב- 13:26 - Reply

    מקסים. העמידה מחוץ לדלת … מעלה הרהורים… יפה שהגיבורה טרחה והתאמצה במקום שבו אחרים אולי לא היו טורחים…… תודה על השיתוף .

  6. Keren Hughes 24 באוגוסט 2014 ב- 13:27 - Reply

    מקסי

  7. Keren Hughes 24 באוגוסט 2014 ב- 13:29 - Reply

    מקסים .
    העמידה מחוץ לדלת מעלה הרהורים ושאלות….. כל המאמץ נתקע שם מחוץ לדלת…….מאמץ שככל הנראה רוב האנשים לא היו עושים….ובכל זאת…. נשאר מחוץ לדלת …..

    תודה על השיתוף ועל הקסם שבנושא הסיפור…

השאירו תגובה