ראשון-שירה: חגית בת-אליעזר על ספר השירה “תינוקת” מאת גילי חיימוביץ’

מאת | 2014-08-17T14:09:36+00:00 17 באוגוסט 2014|קטגוריות: שירה|Tags: , , , |5 תגובות

קריאה בספר “תינוקת” מאת המשוררת גילי חיימוביץ’

ספרי שירה רבים נכתבים, חלקם נקנים. אך כמה מהם נקראים בקשב הראוי?

לאיזה ספר להוטיש את היד, לחלצו מצפיפות המדף, לעצור את הפעלתנות היומית, לפתוח את השער ולהתמסר לעולמו?

אירוע ההשקה עוזר להחליט לטובת הספר: הדוברים קוראים שירים נבחרים, מוסרים את התרשמותם ולמשוררת עצמה ניתנת ההזדמנות לדבר על ספרה מתוך קירבתה המוחלטת אליו.

 “זה ספר נוראי!” – חתמה גילי חיימוביץ’ את השקת ספר שיריה “תינוקת”, והקהל הרב שמילא את חלל חנות הספרים “המגדלור” הגיב בצחוק של הפתעה כי הרי הנוכחים נהנו במסיבת הספר, הדוברים אהבו את השירים אותם בחרו לקרוא ולדבר עליהם ועל הספר כולו. משפט הסיום של גילי נשמע לי כבקשה אישית מכל אחד מהנוכחים: מעבר לחגיגה הזאת, תקראו את הספר ותראו את פני השבר שלו, את המצוקה, את השאלות שנותרו ללא מענה. אני נענית לקריאתה של גילי: קוראת את שירי הספר בקשב ובאחריות לדברים הנכתבים כאן.

מסיבת-השקה-לספרה-של-גילי-חיימוביץ-תינוקת_0SK

התינוקת משם הספר והאימהות הנולדת אתה הן גיבורות רוב השירים. זאת האמהות המצטברת מכמה תינוקות שכבר גדלו, הניצתת מחדש עם הגעת התינוקת הטרייה. זהו הרובד המיידי של הספר: ההתמסרות האימהית השְׂמֵחָה והַשְּׁלֵמָה ומעבר לכך–  שותפות  גופנית מודעת, המשכו של יחס ההכלה הנתון, הכפוי של ההריון.

איתחול חיתול(לחצו על התמונה כדי להגדיל)

השיר היפה והמגובש הזה מפגין את סגולות כתיבתה של גילי חיימוביץ’.

הדבר הבולט לעין ולאוזן – הרגישות שלה למצלול, משחקיות השפה, חוכמת המילים:

איתחול-חיתול, תיקתקים-תצקצקי כאן ובשירי הספר הרבים:

לְחִלּוּצָהּ…מֵחֻלְצָה, ואני חֲלוּצָה“, “הֻלַּדְתֵּךְ, מוּלַדְתִּי,מוֹלַדְתִּי” (ע’10), “אַגָּנְךָ הַמְּעַגֵּן אותי אליך“(ע’25), “מסמך אודות מסך“(ע’40), “אני שָׁבָה ושׁוֹגָה, שבה ולַשָּׁוְא/שָׁבָה וסוּגָה“(ע’12). אך בשיר “לכחכח בחיק” הדילוגים הרבים בין שתי המילים המצטלצלות  “חֵךְ” ו-“חֵיק” מכבידים ומקשים על הקריאה :

אשת חֵיק,

שערבה לחִכְּךָ,

נושאת בחֵיקָהּ

תִּינוֹקָהּ.

בְּתִינֹקֶת תערב לְחִכְּךָ.

האשה תמרר לחֵיקְךָ“(ע’32).

ואין בצמד המילים האלה כל חידוש – כבר היכרנו אותן: הן שיחקו את תפקידן בשיר “איתחול חיתול” שמובא כאן במלואו.

לגילי חיימוביץ’ יכולת לתאר תהליך בצורה מדוקדקת, מוחשית, הלוכדת את תשומת לבו של הקורא ומערבת אותו במתרחש: כולנו מחליפים חיתול יחד עם המשוררת האימהית בתהליך מעגלי שחוזר על עצמו מידי שעה: “אאתחל מחדש בעוד כשעה, בהחלפת החתול הבאה“.

שיריה של גילי מצטיינים בהומור דק המאפשר טיפול בנושאים טעונים. הביטוי “עולם ומלואו, / מלוא חתולו” מעבר לחוכמתו, יופיו וצלילו הערב אינו תמים כל כך. במה החיתול מלא? בהפרשות גוף משני הסוגים. החיתול מלוכלך, מסריח – האם כזה הוא עולם ומלואו?

זכורים לנו שירי הארוטיקה הזוגית השובבים והאמיצים של גילי חיימוביץ’ שמתגרים בקורא מדפי ספריה “עונת המוך” ו- “אש כוחותינו”. ב”תינוקת” – זאת הארוטיקה של הגוף הנשי ובמיוחד של שדי המינקת המשגשגים. יש לגיטמציה מצד החברה לדבר בגלוי על השדיים בהקשר של הנקה. המשוררת אינה זקוקה לאישור מאיש, אך היא מנצלת את הרוח הגבית והציצים מציצים משירים רבים (גם כאן בשיר “איתחול  חיתול”) וזה תמיד מלבב: “השד שלי בא אליך” (ע’9), “שד, צעצוע, גלגול על מרבד“(ע’10), “השד שלי בפיה“(ע’28), “מה רובץ בנאות שדיה“(ע’34), “לאחר שהשארתי את השדיים בעריסה“(ע’63). גאוות הנשיות של המשוררת עוברת בחלב האם לבתה.

חרצן אשה(לחצו על התמונה כדי להגדיל)

זהו שיר נפלא. המלים “חרצן” ו-“חריץ” מתפקדות במישור הצלילי וגם מרוכזות בהן משמעויות מקוריות חזקות. המושגים “אמונה” ו- “תפילה” מרכזיים בשיר ועושים אותו לתשובת נגד לפסוק תפילה יהודית “טוב שלא עשני אשה”. למען הגברת עוצמת השיר הייתי ממליצה למחוק את השורה האחרונה “ולא לְבֻבָּה” – הרי אין כל חשש שהתינוקת תצמח לבבה, המלה “בֻּבָּה” לקוחה משדה סמנטי אחר ופוגמת בלכידות השיר.

עד כאן הצד הבהיר של הירח, אך לאימהות צדדים אפלים אליהם גילי מפנה את פנס שירתה:

ריסים רטובים על פני יחר(לחצו על התמונה כדי להגדיל)

גילי מגלה את הנסתרות: לא כל האמהות שמחות ומצבן הזה – קבוע ולא יבוא על תיקונו וגרוע מזה – עלול לפגום בשמחת ילדיהן. פנס הרחוב הוא שחקן חשוב בשיר. שני בתי הפנס ושני בתי האמהות הלא-שמחות מופיעים לסירוגין בדו”ח הקיום האנושי מאת המשוררת וזה מזכיר הבהוב פנס משובש. גם הפנס אינו מביא שמחה כי אינו ירח. הבית האחרון של השיר יוצא מעבר לתמונת הרחוב ההדוקה ומכריז: אין לדומם כשלעצמו זכות קיום. האדם – הוא זה שמעניק משמעות וממשות להצטלבות.

יש עוד אמהות לא-שמחות בספר : “…לאמא דאבה“(ע’14). המצב הסימביוטי עם התינוקת, שיש לו פן נעים, במיוחד אחרי שמתרגלות אחת לשניה, נמצא בסכנת השתנות לטווח קצר:

בזעיר אנפין או זעירה(לחצו על התמונה כדי להגדיל)

ונידון לכלייה :

עוד מעט(לחצו על התמונה כדי להגדיל)

האמהות כופה ויתורים על האישה: “מתפטרת מתענוגות הגוף / לעבדות של הריון שני“(ע’74), “עובדת ילדה, אובדת עצות“, “אין לך קצוות גוף שנשארו פתוחים אל העולם“(ע’48) ובצורה המפורשת ביותר : אובדן הקשר החריף הפעיל עם הגבר נגזר על האישה היצרית שהיתה מורגלת בקשר אירוטי לוהט: “בדידותך המיניקה, …, הבדידות ממגרת לביתך. / בעלך הופך לאופק.“(ע’48) ובשיר “אדמה באדמה”:

אני רוקמת את הימים כדי להיות אשתך.

לא אתה תחליט אם השקידה שלי מְעֻשָּׂה

ולא אני,

אלא בִּתֵּנוּ.

בִּתֵּנו היא בֵּיתֵנוּ.(ע’33)

ואז היא מבקשת, כמעט נואשת:

עשה אתי אהבה לקול צרצור מכונות וריח קמפור.

בוא ותמשה אותי

אל תוך מי שפעם הייתי. (ע’78)

אך בינתיים אין דרך חזרה אל הלהט הארוטי ההוא כי”בפועל מתרחשת רק אהבה אחת“(ע’72) ועכשיו, בראשית חייה של התינוקת, ידה של אהבת אם-בת על העליונה.

המערבולת החושית של האמהות המחודשת מציפה בתודעת המשוררת את היחסים הלא-פתורים עם אִמָּהּ. “מטעם הלואי / שגליתי בחלב אמי / נגמלתי“(ע’72). בשיר המשמעותי “רק תיקתק אחד עברך”:

ואני כבר נמלאת גאוה,

איך לעשות מה שתרצי

לא צריך ללמדך(ע’14)

ובהמשך אותו השיר:

אמה שלה בגנאי הייתה קוראה:

“אינך יכולה לעשות רק מה שאת רוצה.”

המשוררת היא אמא יותר טובה מאִמָּהּ, היא מבינה ללבה של בתה, מאפשרת לה לממש את רצונותיה ולעומת זאת, אִמָּהּ הייתה מגַנָּה. ובכל זאת הייתה אהבת אם והיא אף נוסקת למעמד נשגב בשעה שאהבת גבר בנסיגה:”מה אם איש לא יאהב אותי כמו אמי?“(ע’43)

 

ויש עוד סימן היכר בספר – סימני השאלה הרבים בסופי השירים: “היא בשם שאנו עצמינו המצאנו לך?“(ע’5), “ומי יורה לי דרך?”(ע’20), “אם תפרוש כנפים / תחוש כבר שגרון? / ואם לא, / חדלון?“(ע’24), “ושקט ישרור על פני תהום?”(ע’33).

סימני השאלה הם הקרסים הננעצים  בבשר התודעה ופוערים פצע שזועק לטיפול דחוף.

ויש בלבי שמחה וצפיה לעוד ספר של גילי חיימוביץ’ שיבוא לעולם כדי לַעֲנוֹת וּלְעַנּוֹת.

                      

                                                 חגית בת-אליעזר, 17.8.2014

***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל “הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה” (2008),  “התנסויות” (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.

5 תגובות

  1. ענבל אשל כהנסקי 17 באוגוסט 2014 ב- 15:00 - Reply

    חגית יקירתי, אכן.. ואת מקרבת עוד ועוד אל השירה!! כתבת יפה את שיריה של גילי, מאד שמחתי להכיר אותם.

  2. לי עברון-ועקנין 17 באוגוסט 2014 ב- 19:25 - Reply

    קשב הוא באמת מצרך נדיר כל כך. יפה כתבת את זה ויפה הקשבת לאמירה של גילי בהשקה ומתוכה לשירים שלה.

  3. חנה טואג 18 באוגוסט 2014 ב- 22:10 - Reply

    יפה כתבת חגית וברגישות רבה עוררת סקרנות לספר שיריה של גילי

  4. דוד ברבי 23 באוגוסט 2014 ב- 10:28 - Reply

    חגית יקרה
    זהו תמיד עונג לקרוא מאמר שלך על שיר ועל ספר ובמקרה הזה על המשוררת גילי שהתארחה בעמדת שיר
    קראתי את הספר ואהבתי ואת הוספת לי במילותייך
    תודה לך חגית בת אליעזר

  5. ארלט 3 בספטמבר 2014 ב- 17:54 - Reply

    חגית מאפשרת להתוודע ליוצרים בעלי יחוד שכתיבתם אינה שגרתית. בשירים אלה נחשפת אינטימיות מיוחדת בין אם לתינוקת, עם התהיות והתקוות, השמחה והבעייתיות הנלוות לה. תודה על הכתבה המעניינת.

השאירו תגובה