השאלון עם מאיר עוזיאל

1) מהו הספר האהוב עליך?

כל כך הרבה ספרים וכל כך מעט שורות.

לא פעם בחיי ערכתי לעצמי את רשימת העשירה המועדפת, היו בה ונשארו (חוץ מהתנ”ך והאנציקלופדיה העברית): “מובי דיק” מאת הרמן מלוויל, “טיל אולנשפיגל” מאת אברהם שלונסקי ( זו לא טעות, התרגום שלו הוא אשר יוצר בשבילי את הספר, שכתב שארל דה קוסטר), “1984” של ג’ורג’ אורוול. “לוליטה” של נאבוקוב, “השטן במוסקבה” של בולגקוב, “הטירה” של קפקא, “מדריך הטרמפיסט לגלקסיה” של דאגלס אדמס, “אלה תולדות” של אלזה מורנטה, “מאה שנים של בדידות” של מארקס, ומהספרים החדשים יותר: “ההרפתקאות המופלאות של קוואליר וקליי” מאת מייקל שינבון ויצירות אפרים קישון. אני יודע שצריך לסיים במקום כלשהו את הרשימה וההרגשה שלי היא שעשיתי עכשיו עוול לספרים וסופרים רבים אחרים שהעשירו אותי, והם יופיעו יום אחד בלילה וינקמו בי על כך, ובצדק.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

ספר הילדות המוקדמת: “חגי” של לוין קיפניס, כמעט כל מה שכתב לוין קיפניס כבש אותנו בילדותי וכובש גם כיום את ילדי האייפד.

לגיל מבוגר יותר: “צ’ונדולינו” של לואיג’י ברטלי. זה ספר על ילד שהפך לנמלה, ספר שהדהים אותי בילדות ולקח לי שנים למצוא אותו שנית. עוד אחד שלא אבגוד בזיכרונו: “ילדי המערות בעמק הנעלם” מאת אלויס ט. זונליטנר, אבל מעל כל ספרי הילדות שלי נמצאים הקומיקסים ששמם “קלאסיקס אילוסטרייטד“, זו סידרת יצירות המופת של הספרות העולמית שהופיעה בארה”ב בצורת חוברות קומיקס. אמא שלי נהגה לתרגם ולספר לי בצורה הזאת, כשאני עוקב אחרי הריבועים עם הציורים, את “מקבת” ו”יוליוס קיסר” של שייקספיר את “בין שתי ערים” ו”אוליבר טוויסט” של צ’רלס דיקנס, את “המוהיקני האחרון” של פנימור קופר, את “מכונת הזמן” של ה. ג. וולס, את “מובי דיק”, את “החטא ועונשו” את “הקלברי פין”, ורבים רבים אחרים. החוברות נעלמו לי ולא מצאתים בשום מקום. כשבא האיטנרטנט לעולם שמחתי והתחלתי מיד בחיפוש. תמיד בלי תוצאות, חזרתי על החיפוש כל שנה, והנה, לפני כשנתיים מצאתי אתר שמכר חוברות ישנות כאלה. מיד הזמנתי כמה. צריך לומר שהתגעגעתי גם לריח הנייר ולצבע הדפוס שיצרו ניחוח מיוחד, לכן מיד שכשקיבלתי את החבילה, פתחתי ונשמתי עמוק את הריח, שברוך השם נשמר.

חוברות “קלאסיקס אילוסטרייטד” בביתו של מאיר עוזיאל

3) מהו הספר האחרון שקראת?

אני קורא את רוב ספרות המקור שמופיעה בישראל, ברמות שונות של התעמקות. לכן עובדתית אני קורא עכשיו את “רביעי בערב” של יעל הדיה. אין בכך כדי להעיד על יחסי לספר, אני רק עונה אמת. ספר אחר שקראתי לאחרונה הוא “חלומותיהם החדשים” של חיים באר. ספר מצויין שרק בסופו אתה מבין שבעצם קראת את ההקדמה לספר הבא. תקראו, תבינו. אגב, בשני הספרים האלה יש גיבורה שהיא עורכת ספרותית.

4) איזה ספר גרם לך לתהות “על מה המהומה”?

כאמור, אני קורא את רוב ספרי המקור שמופיעים בארץ. נדיר שאני שותף להתלהבויות שמתחוללות סביב ספר זה או אחר מהם. בדרך כלל זה הפוך, אני לא מבין מדוע לא שמים לב לספר שנראה לי טוב, חדשני, מחדש.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

שאלה מצויינת. הדוגמה המובהקת ביותר הוא ספרה של נעמי פרנקל “ברקאי“. נעמי פרנקל היא מלכת הספרות העברית וכך התייחסו אליה ואל ספריה “שאול ויוהנה“, “דודי ורעי” (ספר ענק במיוחד) ו”צמח בר“. כשהופיע ספרה המיוחד במינו “ברקאי” היתה הפניית כתף ונשמע שקט מוחלט בביקורת, בפרסים, בחנויות ובספריות.

עוד ספר שלא זוכה להערכה המגיעה לו (לפחות בארץ) הוא “וילסון הטמבל” של מרק טווין. סיפור רב עוצמה על עבד כושי ובן אדון לבן שמוחלפים בילדותם זה בזה. לדעתי, בימינו גם דעכה ההתלהבות מדיימון ראניון, וצר לי על כל מי שלא קרא אותו. אני חושב שגם ספרו של מכס ברוד “ראובני שר היהודים” לא מוכר ולא מוערך מספיק. הספר הזה חייב להיות חלק מהעולם התרבותי שלנו. ואחרון: “ויסקי זה בסדר“, ספר פרוזה\מתח\פעולה של יהושע סובול. כמעט לא מכירים אותו, וזה ספר שראוי ליותר התייחסות.

6) מיהו הסופר האהוב עליך?

כשמניתי את הספרים האהובים מניתי בעצם גם את הסופרים האהובים, אבל אם מדברים על אישיות של סופרים, אני מתפעל מן האישיות של מקס ברוד, וגם מן האישיות של צ’כוב, של סנט אקספיורי, ואהבתי באמת גם את הסופר והאדם משה שמיר. הוא חסר לי ולכולנו.

7) ספר שנתן לך השראה?

השראה מקבלים בילדות, ובכן הספר “התמימים והפראים” על חיי האסקימוסים מאת הנס רוש נטע בי חלום להיות חוקר קוטב כשאהיה גדול. אבל היתה לי אסטמה ולכן ויתרתי ומישהו אחר חקר את הקוטב הצפוני וחי בקרב האסקימוסים. וכמובן, אי אפשר שלא להיות מוקסם מ”פו הדב” ו”מעליסה בארץ הפלאות“. מה איכפת לי לומר שהם נתנו לי השראה.

8) ספר עיון מומלץ?

כל ספר זיכרונות מהשואה. למעשה כל הספרות היפה מתגמדת מול ספרות הזיכרונות מן השואה. יש לי ספרייה בת חמישה מדפים גדושה בספרים כאלה. האם זו ספרות עיון? אולי זו בעצם הספריות האמנותית האמיתית, עם או בלי כישרון הכתיבה של הכותב? בנושא של ספרי עיון אתמקד בביוגרפיות מופת. “חביבה” על חביבה רייק מאת תהילה עופר, “ז’וזה פושה” מאת סטפן צוויג, וביוגרפיית מופת על דמות מופת: “צ’כוב” מאת כותב הביוגרפיות הנפלא אנרי טרויה.

***

מאיר עוזיאל, יליד 1945, עיתונאי, סאטיריקן, מתרגם, סופר ופבוליציסט (ידוע במיוחד בזכות הטור “שיפודים” שפרסם במעריב במשך 40 שנה). בימים אלה יוצא לאור ספרו הרביעי – “איש הישר בעיניו” (בהוצאת טוטם).

על הספר (מתוך הקומוניקט):

זה ספר מבריק ושנון שמתאר חיי כמה אנשים צעירים לפני למעלה מ-3000 שנה ובמרכזו סיפור האהבה של דקל ופסגה שהיה יכול להיות מושלם אילו העולם לא השתנה פתאום בגלל שאפתנות של ידידם שקיבל עבודה חדשה במטה להמלכת מלך.

אומר מאיר עוזיאל: הפסוק ‘בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה’, תמיד הקסים אותי, אבל מה קרה כאשר רצו להמליך על בני האדם החופשיים מלך? את השאלה הזאת שאלתי את עצמי במשך שבע השנים האחרונות בהן עבדתי על הספר. ברקע העלילה בספר נמצאת החידה שקיימת עד היום והיא: מה פתאום אדם צריך מנהיג, שגם הוא אדם בשר ודם כמותו?”

הנה הדברים שנכתבו על ידי ההוצאה לאור (טוטם) והעורכת לילי פרי, על גב הספר:

אלו היו ימים נפלאים. ימים של יצירה ודמיון, של חופש משילטון עריצות ומגחמות אכזריות של רודנים. תקופה חד-פעמית שלא תשוב עוד, שבה יכול כל אחד לעשות מה שמצא חן בעיניו, להגשים את משאלות ליבו ולראות ברכה בעמלו.

דקל הדני, למשל, אהב לייצר כירכרות פאר זריזות ששמן יצא לתהילה בכל העולם – הפרארי והלמבורגיני של ימי התנ”ך. רים החיתי, שותפו של דקל ויד ימינו בעסקים, ערך מסעות מרתקים במקומות רחוקים. נביאים קיימו מופעי קסמים וצחוק המוניים להנאת הקהל. מדען ושמו יתר חיפש את המספר היפה ביותר בעולם. השיפחה חתי-נותה ידעה לסרוג דברים שאין כמותם ליופי, שאותם למדה מן השטן בכבודו ובעצמו. ולמעלה בשמיים, גבוה מעל כולם, עופף לו הנשר עצרם, חופשי ומאושר.

ובאותה עת פיסגה, נערה יזמית בנשמתה, פגשה את דקל יצרן הכירכרות והחליטה לכבוש את ליבו. שום דבר לא יכול היה לעצור בעדה. היא ידעה שהוא יהיה שלה… והיא צדקה.

הצרות האמיתיות התחילו כאשר קבוצה מאורגנת היטב החליטה שמה שבאמת חסר לשבטי ישראל זה דווקא מלך שימשול בהם. הם הפעילו לחץ בלתי פוסק על שמואל הנביא, עד שהוא נכנע להם, ואפילו אלוהים נעתר לבסוף לחתרנים האלה ושיתף פעולה בהפרת החוק של עצמו, שאסור להמליך על בני ישראל מלך בשר ודם.

כך נהרס לתמיד החופש של כולם. מאז, איש לא יכול עוד לעשות את הישר בעיניו.

זהו סיפור עצוב, מצחיק, פיוטי ומותח, רב המצאות ועתיר הרפתקאות, על עבר דמיוני שכנראה התרחש בדיוק כך במציאות.