ביקורת ספרים: “המאהב” מאת מרגריט דיראס

מאת | 2014-07-31T16:37:31+00:00 31 ביולי 2014|קטגוריות: פרוזה, פרוזה תרגום|Tags: , , , |7 תגובות

בקצרה (מתוך גב הספר):

המאהב יצא לאור בשנת 1984 והוכתר מיד כאחת מיצירות המופת של זמנו. דיראס חושפת בשפה פיוטית את סיפור אהבת-הבוסר שלה, בהיותה בת חמש-עשרה, שש-עשרה, נערה לבנה במושבת הודו-סין, עם גבר סיני מנוסה ומבוגר ממנה בשנים רבות. פרשת אהבים זו נעה ומתרחשת במקביל לסיפור התפוררותה של משפחתה המושחתת והמנוונת, על רקע ההווי הקולוניאלי בסאיגון של שנות השלושים.

הספר זכה לשבחי הביקורת ברחבי העולם וזיכה את מרגריט דיראס בפרס גונקור. הוא תורגם ל-־30 שפות, עובד לקולנוע והיה לאחד מרבי המכר הצרפתיים הגדולים בכל הזמנים.

על המחברת:

מארגריט דיראס, שנולדה ב-1914 בהודו-סין הצרפתית, הייתה אחת הדמויות הבולטות ביותר בחיי הרוח של צרפת מאז מלחמת העולם השנייה. סגנונה המיוחד והתמציתי, הטביע על ספריה – שרבים מהם בעלי צביון אוטוביוגראפי מובהק – חותם של מקוריות ספרותית יוצאת-דופן.

מיצירותיה שראו אור בעברית: “הירושימה אהובתי”, “מודראטו קנטבילה”, “הכאב”, ו”סכר נגד האוקיאנוס השקט”.

 

דעתי:

בשנה שעברה (2013) יצא תרגום חדש של רמה איילון לספר “המאהב” של מארגריט דיראס (הוצאת כנרת זמורה ביתן) – מה שהזכיר לי שקיים ברשותי עותק ישן של הספר בתרגומו של אביטל ענבר (הוצאת מעריב). אין לי מושג איך העותק הזה הגיע אלי, וכששאלתי את ההורים שלי הם לא זכרו שקנו אותו אי פעם (ואני בטוח שאני לא קניתי אותו). על כל פנים, הנחתי אותו בערימת ה”מתכוון לקרוא” שלי, והשבוע הגעתי אליו.

13542

כשאני ניגש לקרוא בספרים קלאסיים, או בכאלה שזכו להצלחה גדולה בעבר, אני מגלה לעיתים בדיעבד שהם היוו מקור השראה על ספרים אחרים שקראתי, שעד לאותו רגע חשבתי שניחנו במקוריות פורצת דרך. כלומר, אני מגלה בדיעבד שספרות שהתפעמתי ממנה וממקוריותה – נשענת על ספרות מקורית דומה שנכתבה לפניה. הדבר לא אמור להפתיע, כיוון שכל יוצר מושפע ו”רואה רחוק כי הוא עומד על כתפי ענקים”, כפי שאמר ניוטון (יש האומרים בלעג), ובכל זאת – בכל פעם אני מופתע מחדש.

הקריאה ב”המאהב” לוותה בתחושה דומה. סגנון הכתיבה הפרגמנטרי, הממוארי, המרוכז בעצמו, המתפייט – אני בטוח שנתקלתי בו בספרים מאוחרים יותר. אם לא הייתי מודע לכך שהספר נכתב לפני 30 שנה (יצא לאור בשנה בה נולדתי), הייתי חושב שמדובר בעוד סופרת היפסטרית ומתחכמת שמנסה להתפייט על חייה ה”הו-כה קשים ומדכאים” משל הייתה סלב בדעיכה שהסכים להצטלם למחוברים.

אבל גם ספרות, כמו רוב הדברים בחיים, היא תלויית הקשר; והעובדה שדיראס כתבה את “המאהב” שנים רבות לפני שהמושג “היפסטר” הומצא, הופכת אותה למקורית ופורצת דרך.

הספר הקצר הזה (103 עמודים), מורכב ממקטעים שונים שלא נמצאים על רצף זמן כרונולוגי בהכרח, אבל יש להם בכל זאת ציר מרכזי (גם אם הוא חמקמק בהתחלה) שסביבו נע הסיפור והוא: היחסים שפיתחה המספרת כשהייתה תלמידת בית ספר בת 15 וחצי בקולוניה הצרפתית “הודו-סין”, עם בחור סיני עשיר שגדול ממנה ביותר מעשור (להלן – המאהב). היחסים עם המאהב הסיני מתקדמים כשבו בזמן התא המשפחתי של המספרת הולך ומתפרק.

marguerite-duras

הכתיבה של דיראס מאוד מיוחדת, וכמעט כל משפט שלה ראוי לציטוט; לפעמים נדמה שאפשר לפרק את הספר לאוסף סטטוסים יפה, מהורהר, חושפני ומנוכר, שהיה הופך אותה לכוכבת רשת בימינו. אבל פה טמונה גם בעיה מסוימת. באופן אישי, קצת מאסתי בתיאורי העולם המנוכר – תיאורים שכל כך התחברתי אליהם בסוף שנות העשרה שלי ותחילת שנות העשרים. אם קורט קוביין היה גיבור שלי (או בישראל – היהודים ואביב גפן. סליחה על ההשוואה), מגיל מסוים התחלתי להתנכר לניכור, וההסתכלות הזו על העולם החלה להיראות לי ילדותית ומלאה ברחמים עצמיים.

חשוב להדגיש שהטקסט של דיראס הוא הרבה יותר מ”פוזה”, ויש בו איכויות ספרותיות וליריות מרשימות; אבל בכל זאת, על אף התרשמותי מכשרונה, לא הצלחתי להתחבר לספר ברמה הרגשית. יש שיגידו שאי-החיבור נובע מעובדת היותי גבר שלא מסוגל להבין את נימי נפשה של אותה בחורה בת 15 וחצי שקשר עם גבר מבוגר שינה את חייה; קשה להפריך את הטיעון הזה, אבל אני לרוב לא נוטה להסכים איתו. בעיני יש יצירות שמתחברים אליהן, ויש כאלה שלא – בלי קשר למגדר ממנו מגיעים (וכבר אהבתי לא מעט ספרים שנחשבים “ספרי בנות”).

מרגריט-דיראס-המאהב-תרגום-חדש-כריכת-הספר-בעברית

למרות כל האמור לעיל,  אני חושב שמדובר בספר מעניין ומיוחד – שראוי להיקרא ע”י כל מי שלא נחשף אליו, והוא חשוב במיוחד לאנשים כותבים, שיוכלו להתרשם מפריצת הגבולות של דיראס בכל מה שקשור לסגנונות כתיבה קונבנציונלים.

גם בתרגום הישן של אביטל ענבר, “המאהב” מאוד רלוונטי לימינו, בין אם בסגנון הכתיבה שלו ובין אם הנושאים שלו; במידה מסויימת, הוא רלוונטי מידי עד שהוא מאבד מזוהרו וייחודו.  

_______________

המאהב, מרגריט דיראס. מצרפתית: אביטל ענבר. הוצאת ספריית מעריב. 103 עמ’.

ציטוט נבחר:

התחלתי לכתוב בתוך סביבה שהטתה אותי בכל תוקף לצניעות. לכתוב, לדידם, עדיין היה דבר מוסרי. לכתוב עתה, דומה שלעתים מזומנות אין זה עוד ולא-כלום. לפעמים זאת אני יודעת: כל עוד, בסיכומו של דבר ובכל פעם, לכתוב אינו בגדר רדיפה אחר הרהב או הרוח, אין זה ולא-כלום והכתיבה אינה אלא פרסומת. לפעמים אני סבורה, אני יודעת, שכל עוד אין ספר תופס, משחזר את האנדרלמוסיה הבסיסית של עולמנו, וכן, ובנוסף, אם אין הסופר יודע שספרו הוא כמירדף אחר הרוח, אם אינו יודע זאת שתפקידו לקלוט את העולם, ואם אינו עושה זאת ללא כל תכלית, כפי שחיים ללא תכלית, ואם אין הכתיבה אותו הבל, הבל ורוח כחיים עצמם – כי אז אין טעם בכתיבה. כל עוד אין הסופר, ובכל ספר, ניצב נוכח אי-הסדר של עולמו, ומקום התרחשותו של אי-סדר זה הוא הספר – לא לטוב ולא לרע, סתמית גרידא – כל עוד אין מבינים זאת, מוטב לא לכתוב.

על הספר ברשת:

שלומית כהן-אסיף, הארץ

לירון סיני, וואיינט

7 תגובות

  1. לי עברון-ועקנין 31 ביולי 2014 ב- 16:43 - Reply

    אביטל ענבר הוא הוא, לא היא 🙂
    קשה מאוד להתחבר לספר רגשית. זה לא אתה, זה הספר. לא ככישלון שלו – אלא לא זה העניין. זה גם לא סיפור אהבה. לי נפל האסימון כשקראתי את היומנים של דיראס. שם היה הרבה יותר ברור עד כמה הסיפור הזה היה עיסקה כלכלית של המשפחה שלה עם האיש הזה, כלומר סוג של זנות, ואין שם רומנטיקה. יש סצנות ב”מאהב” שהסתדרו לי רק אחרי שקראתי את היומנים.
    והצרפתית מאוד זורמת לקריאה, כאילו מישהי מדברת אליך. מעניין איך התרגום החדש.
    ווידוי: עד עכשיו לא הצלחתי (וגם לא נורא ניסיתי) לרדת לעומקו של המושג “היפסטר/ית”. אם בא לך הסבר לי בקצרה.

    • ירין כץ 31 ביולי 2014 ב- 16:54 - Reply

      תודה, הם צריכים לכתוב “תרגם מצרפתית” במקום “מצרפתית” (מי יכול לנחש שמדובר בזכר?).
      ותודה על התגובה עצמה.

      היפסטר זה מושג נרחב. כל אחד מתייחס אליו איך שבא לו. אבל בגדול מדובר באנשים נורא מודעים לעצמם ולזה שהם מגניבים. הם כאילו מרוויחים פופלריות מזה שהם בזים לפופלריות. היפסטר זה יותר קשור ללבוש, אבל עשיתי השאלה.
      יש משהו בספר הזה שהוא מאוד מרוכז בעצמו. בהתחלה לא ברור לך בדיוק על מה מדובר, וכאילו יש הנחה שמראש זה יעניין את הקורא – סיפור המשפחה שלה. היא לא נותנת הרבה פרטים. היא מתעסקת במראה שלה, בזה שהיא יפה אבל לא יפה. באיך הפנים שלה השתנו או לא. כך שאם היה מגיע אלי ספר כזה שנכתב בשנת 2014, הייתי אומר “נו איזה מתחכמת”.

      אני עדיין חושב שזה ספר מאוד מעניין. אני שמח שקראתי אותו. פשוט לא התחברתי רגשית ולא נסחפתי.

      • לי עברון-ועקנין 31 ביולי 2014 ב- 17:23 - Reply

        אז שוב אני מדגישה, הלא להתחבר רגשית ולא להיסחף הוא מאפיין של הספר עצמו, מובהק! ומי שניסה בטעות ואולי הוטעה על ידי הכותרת לקרוא אותו אחרת, לדעתי מפספס. וזה ממש מעניין מה שאתה אומר. נקודת המבט שלך 🙂

    • מרית בן ישראל 1 באוגוסט 2014 ב- 10:38 - Reply

      וואו, לי. קראתי את הספר לפני שנים ולא סבלתי אותו. התווכחתי עם חברה שאהבה אותו ואמרתי שהוא מזכיר לי שירותים ציבוריים של נשים, כשסרחון ההפרשות מסתנן מניחוחות הבשמים והדיאודורנטים. לא יכולתי להצדיק או להסביר את הדימוי הזה, רק ידעתי שזו אותה בחילה. התגובה שלך היא כמו הסרת מסך.

      • לי עברון-ועקנין 1 באוגוסט 2014 ב- 18:19 - Reply

        מרית יקרה, זה כל כך מדויק. הסרת מסך, זה מה שהרגשתי. והדימוי מתחום הריחות מתאים בדיוק.

  2. gallyel 31 ביולי 2014 ב- 22:11 - Reply

    המאהב הוא אחד הספרים האהובים עליי ומרגריט דיראס היא סופרת אהובה.
    כתבתי על הספר הזה בהרחבה, אם מענין אותך התרשמות וזווית נוספת http://galelgar.wordpress.com/2013/12/21/%D7%96%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A8/

  3. Eilonvi 8 בינואר 2015 ב- 22:15 - Reply

    החיים שלה היו באמת מאוד, אבל מאוד קשים, והספר מתאר תחושות של אדם אשר כל חייו מוגדרים על-ידי החסך. אני מצאתי את הספר מעורפל, מרגש, מעניין ובעיקר עצוב אנושי ופיוטי. הז’אנר שלו נקרא “זרם מודעות”.

השאירו תגובה