ערס פואטיקה 17

תדר, בית רומנו, יום ב’ 21.7

 

החצר הפנימית של בית רומנו אשר מהווה מרכז מסחר סיטונאי בשעות היום מתעוררת לחיי הלילה: עשרות צעירים נוהרים פנימה, מיישבים את הספסלים , הכסאות סביב השולחנות הקטנים המפוזרים בעומק החצר בקרבת הבר שמציע מגוון משקאות, תחנת הרדיו “תדר” הממוקמת במיניבוס הניצב לרוחבה של החצר המלבנית ותוחם את זירת ההתרחשות  משמיעה מוזיקה בתיקלוטה של הדי ג’י חן אלמליח.

המוסיקה חזקה מדי לטעמי, מחרישה, אינני שומעת דבר מלבדה. ופתאום מבינה את יתרונה של מוסיקה רועשת – היא יוצרת הגנה אקוסטית, כלומר מאפשרת ניהול שיחות פרטיות כשהאדם שומע לכל היותר את שכנו הקרוב שמדבר אליו. הרעש מקרב בני השיחה, מאחד אותם ומבודד מהסביבה. הבנתי עוד משהו. זה נכון לכל אירועיי שירה אך בולט ומודגש בערב הזה : השעה הנקובה – 9 בערב במקרה הזה – היא שעת תחילת המפגש החברתי, הזדמנות מיוחלת לחברים רחוקים, חברי facebook וכן זמן להיכרויות חדשות. קריאת השירים היא אחד המרכיבים של החגיגה החברתית הזאת והיא מגיעה במועדה כשהנוכחים השביעו את עניינם הדחוף בבילוי הרב-חברתי ומצפים לבואה. האוירה משולבת של קהל רב ועם זאת – מרחב. זה מצלצל לי מוכר ומעלה זכרון יקר מהקיץ שעבר של כתב העת לשירה “מרחב“. ואומנם שניים מהעורכים נמצאים כאן: אלון בר ונדב נוימן. אך כתב העת “מרחב” היה ואינו עוד. קבוצת העורכים התפרקה לאחר פעילותה המחשמלת לאורך מספר חודשי הקיץ המבורך שהניבה 3 גליונות בתדירות שיא של אחד לחודש שהושקו בנוכחות של מאות אוהדים נלהבים, כי אין מקום לארבעה על עמוד החשמל. אבל עדי קיסר יוזמת הערס פואטיקה בינואר 2013– המנהיגה, קיסרית מופעיי השירה הקבועים החודשיים, מתמידה ואף מרחיבה את מעגל הקוראים  ומגדילה את קהל המעריצים. עדי אף ערכה 2 אסופות של שירי ערס פואטיקה שיצאו בדפוס במאי ודצמבר 2013 בהוצאת “גרילה–תרבות” ונמכרו כולן. ועכשיו, כשספר שיריה הראשון של עדי קיסר “שחור על גבי שחור” יצא לאור – ברכות חמות! – האם היא יכולה להתמסר לעריכת אסופה שלישית וזה לקראת האירוע הבא, החגיגי, ה- 18 במספר?

עדי קיסר. צילום: יובל אראל

 

עדי קיסר קראה את השיר מתוך הספר:

כיכר השעון

 

אַחְיָן שֶׁלִּי וַאֲנִי

מִסְתּוֹבְבִים סְבִיב

כִּכַּר הַשָּׁעוֹן

בְּיָפוֹ

מֵעַל שְׁמוֹנִים שָׁנָה

מַפְרִידוֹת בֵּינֵינוּ וּבֵין

אֻם כֻּלְתוּם

שֶׁהוֹפִיעָה כָּאן עַל בָּמָה

וַאֲנִי מְנַסָּה לִשְׁמֹעַ אִם מְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם

נִתְפְּסוּ עַל חַבְלֵי כְּבִיסָה

אֲבָל אֵיפֹה אֻם כֻּלְתוּם

וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ

וּמוּלֵנוּ עוֹמֵד מוֹכֵר, מְדַבֵּר

וְאַחְיָן שֶׁלִּי אִתַּי שׁוֹאֵל בַּחֲשָׁשׁ

עֲדִי, הוּא עֲרָבִי?

 

עֲרָבִי, אֲנִי עוֹנָה

בְּיָפוֹ גָּרִים עֲרָבִים.

וְהֵם עֲרָבִים טוֹבִים אוֹ עֲרָבִים רָעִים?

הוּא שׁוֹאֵל בְּלִי נְשִׁימָה

מַצְמִיד אֶת יָדוֹ בְּיָדִי

הַפַּחַד סוֹגֵר אֶת שְׂפָתָיו

בְּכָל עַם יֵשׁ טוֹבִים וְרָעִים

אֲנִי עוֹנָה

הוּא נִצְמָד אֵלַי יוֹתֵר

לֹא מְשֻׁכְנָע

וַאֲנִי מְבִינָה שֶׁדְּרוּשָׁה כָּאן

הַרְגָּעָה.

טוֹבִים, אֲנִי מוֹסִיפָה.

 

וְאֵיךְ אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁהֵם עֲרָבִים?

הוּא מַמְשִׁיךְ בַּחֲקִירָה

עֵינָיו עוֹקְבוֹת אַחַר יוֹנָה

שֶׁהוֹלֶכֶת בְּאִטִּיּוּת מוּל כְּנִיסַת מִסְעָדָה

בְּיָמִים רְגִילִים הָיָה רוֹדֵף אַחֲרֶיהָ

וּמַבְהִיל אוֹתָהּ

עַכְשָׁו הִיא לוֹקַחַת חֵלֶק בְּסִפּוּר אֵימָה

מָה זֹאת אוֹמֶרֶת אֵיךְ אֲנִי יוֹדַעַת

הֵם מְדַבְּרִים עֲרָבִית

אֲנִי מַחְזִירָה,

מוֹסִיפָה נִימָה נֶחְרֶצֶת

כְּמוֹ מִישֶׁהִי שֶׁיּוֹדַעַת שֶׁהַתְּשׁוּבָה

לֹא בֶּאֱמֶת נְכוֹנָה

וְהוּא מַרְגִּישׁ בַּגַּלַּאי שֶׁל הַיְּלָדִים

שֶׁהַדּוֹדָה מְבֻלְבֶּלֶת בְּעַצְמָהּ

וְהַדְּרִיכוּת שֶׁלּוֹ מְחַלְחֶלֶת אֶל הַמִּדְרָכָה.

אַל תִּדְאַג הֵם דּוֹמִים לָנוּ

אֲנִי מוֹשִׁיטָה לוֹ חֶבֶל הַצָּלָה.

 

אָז לִפְעָמִים חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנַחְנוּ עֲרָבִים

וְהֵם יְהוּדִים?

הַמִּלִּים שֶׁלּוֹ עוֹשׂוֹת

לְלַהֲקַת צִפּוֹרִים לָעוּף דֶּרֶךְ גּוּפִי

פּוֹרְעוֹת אֶת כְּלֵי הַדָּם בִּמְהוּמָה

וַאֲנִי רוֹצָה לְסַפֵּר לוֹ עַל סָבְתָא שַׁמְעָה שֶׁלִּי

וְדוֹד מוּסָא וְדוֹד דַּאוּד וְדוֹד עַוַד

אֲבָל בְּגִיל שֵׁשׁ יֵשׁ לוֹ כְּבָר

סָבְתָא צִיּוֹנָה

סָבְתָא יָפָה

וְהַרְבֵּה דּוֹדִים

וּפַחַד וּמִלְחָמָה

שֶׁקִּבֵּל בְּמַתָּנָה

מֵהַמְּדִינָה.

 

תהילה חכימי– בין המשתתפים הקבועים בערבי ערס פואטיקה  היא משוררת ומהנדסת מכונות. שיריה התפרסמו לראשונה בשנת 2013 בכתב העת “מרחב”, הזכור לטוב ומאז צברו פרסומים רבים בדפוס וברשת. ספר ביכוריה “מחר נעבוד” השלים את פרוייקט המימון headstart  וטרם צאתו לאור בחודש ספטמבר בהוצאת טנג’יר בעריכת עודד וולקשטיין, תהילה מוזמנת להתארח באירוע “על סף ספר” ביום שני 11.8 במתחם “הסלון” בדיזנגוף סנטר.

תהילה היא זאת שהזמינה אותי לערס פואטיקה 17 כשפגשתי בהשקת כתב העת “נתיבים” בספרית קרית אונו בה היא קראה את שיריה שנכללו בכתב העת  – כך שאני כאן בזכות תהילה,  נהנית מהשירה הטובה, חווה את אווירת  ההזדהות של הקהל ומרגישה שחייבת לכתוב את רשמיי. לאחר האירוע יצרתי קשר עם רוב המשוררים המשתתפים. אני מודה להם ששלחו לי את המידע על עצמם ואת השירים שקראו – אותם אני משלבת בסקירה.

תהילה חכימי קראה מתוך “מחר נעבוד” – ספרה שבדרך:

 

מלח הארץ  

 

מְדִינַת מִלְחָמָה

שׁוֹכַחַת

מְדִינַת רְוָחָה

אֶל הַמִּדְבָּר הַצָּהֹב נוֹשְׁבוֹת רוּחוֹת

מְכַסּוֹת אֶת הַכּוּר בְּדִימוֹנָה

מְכַסּוֹת אֶת הַמִּפְעָלִים

מְכַסּוֹת אֶת הַפּוֹעֲלִים.

שׁוֹפְטִים

פּוֹלִיטִיקָאִים

עַסְקָנִים צִיּוֹנִיִּים

בַּעֲלֵי בַּיִת שֶׁל שִׁטְחֵי מִרְעֶה

מֶלַח הָאָרֶץ

נִזְרֶה בַּחֲתָכֵי פֶּרִיפֶרְיָה

  

אלון בר – משורר, מנהל מרכז נוער בראשון לציון, מעורכי כתב העת “מרחב” – אחד המשתתפים הבולטים בקבוצת הערס פואטיקה. אלון עובד על ספר ביכורי שיריו, אך הדרך למוצר המוגמר עוד ארוכה.  אלון כאמור מתעסק בחינוך וזה אך טבעי שיכתוב מכתב שירי “לכבוד שרת החינוך“. השיר עומד להתפרסם באחת הבמות החשובות בדפוס, כך שאצטט כאן חלקים נבחרים בלבד :

 

לִכְבוֹד שָׁרָת הַתַּרְבּוּת וְהַסְּפּוֹרְט

 

הַגְּבֶרֶת לִימוֹר לִבְנַת

תַּגִּידִי לָהֶם שֶׁמֵּעַכְשָׁו תּוֹפָעַת “תָּג הַמְּחִיר” תִּהְיֶה תַּחַת מִשְׂרָדְךָ וּבְפִקּוּחֵךְ הָאִישִׁי

תַּגִּידִי לָהֶם שֶׁמֵּעַכְשָׁו אַתְּ מִתְחַיֶּבֶת לְגַדֵּל וּלְקַדֵּשׁ אֶת תִּקְצוּב אָמָּנוּת-הָרְחוֹב בַּמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי

תַּגִּידִי לָהֶם שֶׁמֵּעַכְשָׁו חָל אִסּוּר חָמוּר עַל מְחִיקַת תַּרְבּוּת בַּמֶּרְחָב הַלְּאֻמִּי

תַּסְבִּירִי לָהֶם בְּפּוֹלִיטִית, כַּמָּה חֲשׁוּבָה הַמְחָאָה בַּתַּרְבּוּת הַיְּהוּדִית

אֲבָל זִכְרִי

 אֲנַחְנוּ דּוֹר עִם תְּהוֹם מוּלָד

 אֲנַחְנוּ עַצְלָנִים, עֲיֵפִים מֵהָרִיתְמִיּוֹת

רַגְלֵנוּ קָשׁוֹת כְּמוֹ אֶבֶן מֵאָז אוֹתוֹ הַקַּיִץ

אַתְּ תִּצְטָרְכִי לְהִתְחַנֵּן לְפָנֵינוּ אָז תִּתְחַנְּנִי לִפְנֵיהֶם, בְּפּוֹלִיטִית

אַל תְּטַפְטְפוּ דְּמָעוֹת יַלְדוּת אֶל תּוֹךְ הַבְּאֵר

 מִמֶּנָּה אָנוּ יוֹנְקִים וּמְלַקְּקִים שְׂפָתַיִם.   

עֲשׂוּ אָמָּנוּת. בַטְּאוּ אֶת עַמֵּנוּ. תִּהְיוּ נֵס, נֵר וְדֶגֶל לְעַצְמֵנוּ. 

אֲנִי יוֹדַעַת,

אַתֶּם דּוֹר שֶׁל תְּהוֹם מוּלָד

בִּגְלַל זֶה אַתֶּם צְרִיכִים שֹׁרֶשׁ

בִּגְלַל זֶה מֵעַכְשָׁו יֵשׁ לָכֶם אֵם, כֻּלְּכֶם, תִּהְיוּ תַּחַת מִשְׂרָדִי

אֲנִי מַדְלִיקָה מַשּׁוּאָה זוֹ כְּדֵי לְתַקְצֵב כְּאֵבְכֶם 

וְעֵינַי מּוּסָטוֹת מְרַכֵּז יָמִין שֶׁל הַחֶבְרֶה

מֵאָז תִּשְׁעִים וְחָמֵשׁ הָעֵשֶׂב הַשּׁוֹטֶה שָׁם צָמַח פֶּרֶא

יְלָדִים רָצִים עְרֹמִים מִתּוֹכוֹ

אֲנִי רוֹאָה שֶׁכֻּלָּם זְכָרִים

אֲנִי רוֹאָה שֶׁכֻּלָּם עָבְרוּ מִלָּה

אֵלֶּה הַבָּנִים שֶׁלְּי

אֵלֶּה  הַבָּנִים.

…

הקטע האומנותי הוגש בידי אלה גרינבאום, משוררת ורקדנית שלאחר שיר קצר אודות עארק בצעה ריקוד אישי לצלילי השיר של דודו טסה – אשרב כאסכ ותהנא.

אלה גרינבאום היא משוררת ורקדנית בטן שמגישה קטעים אמנותיים באירועיי הערס פואטיקה. מאז שהגיעה אל המחול המזרחי היא נכבשה בעוצמות התנועות הנשיות הרכות ובקסם המוסיקה, חקרה את המחול הזה ועוסקת בו וחיה אותו כבר 12 שנים. בחמש השנים האחרונות רוקדת בלהקת מחול אורלי פורטל, שמשלבת מחול מודרני, סופי ופולקלור צפון אפריקאי.

תחילה אלה קראה את השיר:

 

עראק בבקשה

 

יושבת בבר שעות ארוכות

עראק בבקשה

מרגישה את התגברות הבדידות

עראק בבקשה

לא ישנה בלילות

עראק בבקשה

תל אביב שלי את קצת מתישה

עראק בבקשה

משחקת אותה אדישה

עראק בבקשה

להרגיש זה להפגין חולשה

עראק בבקשה

אבל מה לעשות אני רגישה

עראק בבקשה

עסוקה בעצמי בלי בושה

גם כשכל המדינה במצוקה קשה

אז תביאו לי עראק בבקשה

 

ולאחר מכן אלה ביצעה ריקוד נמרץ לצלילי השיר של דודו טסה – אשרב כאסכ ותהנא.

 אלה גרינבאום. צילום וידאו: יובל אראל

נואל ערפאת –  מרמלה- לוד, בת 22, סטודנטית שנה שלישית לתקשורת חזותית בשנקר. זאת ההופעה הראשונה שלה בערס פואטיקה והיא קוראת את השיר הראשון שכתבה  במסגרת קורס “עיצוב חברה תרבות” בהנחיית המרצה מירב פרץ ובשיתוף פעולה עם עדי קיסר. השיר שנכתב בעברית ובערבית. השיר נבע ממקום של חוסר הזדהות עם כל מה שנאמר בשירים בערבית וגם בעברית. את ההשראה לשיר קיבלה מהשיר של מחמוד דרוויש “תרשום אני ערבי” ומשיר של דאם – קבוצת ראפרים ערבים מלוד ורמלה.

הקטעים המרכזיים מהשיר בעברית:

תרשום אני מהערבים שיש להם שאלות\ נואל ערפאת

תרשום אני מהערבים שיש להם שאלות

תרשום אני מהערבים שיש להם דילמות

 

אני מהערבים שלא יודעים לדבר על פוליטיקה.

אני מהערבים שנמאס להם ממשא ומתן,

שנמאס להם שעוצרים אותם במחסום,

אני מהערבים שרוצים לבקר את האנשים מאחורי הגדר.

תרשום, אני מהערבים שלא רוצים תעודת זהות.

 

רגשות צפים ואתה רושם…

 

אני מהערבים שרוצים יותר.

שרוצים להתקדם, ולהגשים חלומות.

אני מהערבים שיש להם שאיפות.

שרוצים לבחור את התנהלות החיים שלהם

תרשום, אני מהערבים שיש להם תוכניות אחרות לעתיד.

 

אני מהערביות שלא רוצות ששמן יגיע לכל לשון בעיר,

שלא רוצות שיסתכלו רק על שם המשפחה שלהן.

תרשום, אני מהערביות שלא יודעות לבשל,

שנמאס להן שמזכירים אותן כשמדברים על אוכל.

אני מהערביות שלא רוצות להתחתן כאן ועכשיו,

שרוצות לקבל כבוד כמו שגבר מקבל,

אני מהערביות שרוצות לצאת לבלות בלי לחשוב פעמיים מתי לחזור ואיך ולמה וכמה.

תרשום, אני מהערביות שרוצות לשוטט סתם כך.

 

רגשות צפים ואתה רושם…

…

אני מהערבים שלא שונאים יהודים,

שנמאס להם להיות קורבן,

שלא רוצים להיות תמימים וחסרי אונים יותר.

תרשום, אני מהערבים שרוצים שיכבדו אותם,

ויבטאו את השם שלהם נכון.

…

תרשום אני מהערבים שיש להם הרבה שאלות ודורשים תשובות,

אני מהערבים שרוצים להבין למה איך ומתי דברים ישתנו.

 

רגשות צפים ואתה רושם…

 

תרשום אני מהערבים שיש להם שאלות

תרשום אני מהערבים שיש להם דילמות

 

והקטע הדו-לשוני:

انا من العرب الي بدهم يكونوا اكتر عرب.

الي زهقوا  من التطرف,

الي زهقوا من انو الناس بتعرف قليل,

سجل, انا من العرب الي زهقوا  من الجهل والوصمات.

אני מהערבים שרוצים להיות ערביים יותר.

שנמאס להם מהקיצוניות,

שנמאס להם שאנשים יודעים כל כך מעט.

תרשום, אני מהערבים שנמאס להם מהסטיגמות ומהפרמיטיביות. 

תודה לך, נואל, פתחת לי עיני איילה ניצודה על מורכבות הזהות של ערביי ישראל במדינה דמוקרטית מוקפת אויבים ונלחמת על שלום כל אזרחיה.

 נואל ערפאת. צילום: יובל אראל

ריטה קוגן, ילידת סנט פטרבורג. כותבת ומתרגמת שירה מילדות. עלתה ארצה ב-1990. מהנדסת, משוררת, מתרגמת, פסלת, ובקרוב גם סקיפרית. מזה שבע שנים מנהלת בלוג שירה “רשיון לשגיאות כתיב“. שיר של אוסיפ מנדלשטם בתרגומה פורסם במוסף הספרות של הארץ. זאת הפעם הראשונה שריטה קוראת שירים מול קהל ואת הופעת הבכורה הזאת החליטה לעשות בבמה של ערס פואטיקה בזכות היחס המחבק של עדי קיסר ושותפיה לאירגון האירוע והודות לקהל האוהד שקיבל כל שיר בקשב רב, במחיאות כפיים נמרצות ובקריאות התפעלות.

פְרַגְמֶנְטִים של גֶ’ז 3#

לֹא רוֹצֶה לִלְבֹּשׁ מַבָּט תָּמִים

עַל הָעֵירֹם  שֶׁלִּי.

הָעֵירֹם שֶׁלִּי מֻנָּח עַתָּה עַל סָדִין,

זֶה שֶׁאֲחִיזָתוֹ הִתְרוֹפְפָה מֵעָלָיו

וַאֲבֵדָה בֵּין מֵאוֹת כְּבִיסוֹת.

הָעֵירֹם שֶׁלִּי טוֹבֵל בֵּרֵיחַ אוֹנְנוּת גְּנוּבָה, לֵילִית,

שֶׁמְּדַגְדֵּג בִּנְחִירַי הָעֵירֹם שֶׁלִּי.

וְכִתְמֵי מְרַכֵּך וְגַרְגִּירֵי אַבְקַת כְּבִיסָה

כְּרוּכִים אַחֲרֵי שְׂעָרוֹת עֶרְוָה מְסֻלְסָלִים, כֵּהִים

(אֵלֶּה שֶׁל הָעֵירֹם הַזָּר)

וְגֶ’ז צָלוּל נִמְתַּח וּמִתְעַוֵּת בֵּין הַחַלּוֹנוֹת הַמְּלֻכְלָכִים,

וְהַקִּירוֹת, שֶׁמָּטִים לִנְפֹּל,

וּפַרְוְרֵי עִירִי הַמִּתְפּוֹרְרִים,

וְהָעֵירֹם שֶׁלִּי,

שֶׁמְּסָרֵב לִלְבֹּשׁ דָּבָר

מִלְּבַד גּוּפְךָ.

 ריטה קוגן. צילום: יובל אראל

ישראל דדון – חבר פעיל בקבוצת הערס פואטיקה מראשיתה, שיריו פורסמו בכתב העת “מטען“. לשיר שקרא בערב ייחוד מצמרר-אפל:

סקיצת האדם העובד והשותה 

קודם כול קחת

לקחת סכין

משוננת

ולהתישב בגב זקוף

על הספה

לאחר מכן יש

לשחרר את השינים

הנעולות

לקחת תסכין

ולעשות קו ישיר

באמצע הצואר

בצד ימין

כמה סנטימטרים

מההתחלה שלו

בקו ישר כלפי מטה

לעצור כמה סנטימטרים

 לקראת סוף הצואר

איפה שהלחץ מתנקז

לדם יש טעם של ברזל

אבל בחלום הזה אין דם

להוציא את הוריד

 להניח על השולחן

אותו דבר עם הידים עד המרפק

לאחר מכן

יש לשלוף את הלשון

בשלמותו

ולסורקו בברזל

עכשיו כשהנימים בחוץ

להדביק בשורות הורידים

 לכדי מילים

להניח את הזין

על השיש

לחתוך ליבש

לעשות נקבים

להוציא את גלגלי

 העין

בשלמותם עם כפית

ולעטוף בשק הביצים

להשליך לביוף

הזין התקשה

לחלל את מנגינת

גופך הקרוע

מנימי המילים

 ושורות הורידים

לקחת הלשון

הסרוק

ולקשט

לתת לחתולי

 הרחוב

לאכול בפראות

תוך כדי ניגון

עד שהשקט מגיע

רק כך

אפשר לעבוד

ישראל דדון. צילום: יובל אראל

המוסיקה נמשכת וכן הריקודים הספונטניים, אבל עלי לסכם: זאת הייתה ההצגה הכי טובה בעיר, שאירחה באותו הזמן בדיוק עוד לפחות 3 אירועיי שירה. אתר התדר נהדר, קולט בנדיבות את ההמון החוגג ונותר בו עוד מקום פנוי שעשוי להתמלא באירוע ערס פואטיקה ה-18 בחודש הבא ולאשר:  קולה של השירה אכן ח”י וקיים. קהל הנוכחים מגוון ביותר וכך גם המשוררים שהשתתפו בקריאת השירים – הרגשת פתיחות לכל ההפך מכיתתיות או מגזריות. והשירים טובים, מפעימים, נקלטים, מעוררים תהודה כי צומחים מפקעת-מצוקה אישית ועם זאת אוניברסלית בשל עצם בריאתינו כשונים זה מזה ומכונסים במזרח התיכון הזה, מרובה העמים והעדות וממששים כסומים את הפיל הגדול של המורכבות האתנית.

                      חגית בת-אליעזר, 27.7.2014

ערס פואטיקה 17. צילום: יובל אראל

 ***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל “הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה” (2008),  “התנסויות” (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.

---

**) כל התמונות צולמו בידי יובל אראל שמנהל בלוג שעוקב אחרי סצינת האינדי בישראל. כאן אפשר להתרשם מהבלוג שלו, וכאן נמצא הפוסט שעוסק בערב ערס פואטיקה מספר 17. 

http://yuvalerel.wordpress.com