מחשבות על בית עולם

את ביתנו בניו ג’רזי קנינו מאיש לא צעיר, שפניו האפורות היו עייפות וכעוסות. הוא הגיע מאריזונה כדי לטפל בעזבונה של דודתו. מן הסתם הוא היה היורש. ישבנו במשרדו של עורך הדין שניהל את העיסקה ועברנו על פרטי החוזה. האיש היה כל כך לאה, שלרגע חששתי שיוותר על הכל וילך הביתה. “בניו ג’רזי קשה מאוד למות”, הסביר. “עכשיו, שדודתי מתה, הייתי צריך להוכיח שהיא מתה, להביא מסמכים על גבי מסמכים רק כדי לשכנע את הפקידים בעיריה שהיא התפגרה. וזאת עוד רק ההתחלה. אחר כך התחיל עניין הקבורה, והצוואה…” – “אני באה מארץ הפוכה בדיוק. במשך אלפי שנים אנשים נסעו אליה במיוחד כדי למות בה. מצד שני – לחיות בה מאוד קשה. אז אני אגיד לך מה, אני אחיה פה בניו ג’רזי, וכשיגיע זמני למות – אסע לישראל.” הוא לא הבין את הבדיחה.

כשקנינו את הבית נפל דבר, לפחות בעיני כמה מחברינו. הם התחילו להאמין שאנחנו כבר לא נחזור. לא עוד שהות זמנית לצרכי לימודים, לא עוד טיול ללא מגבלת זמן. לקנות בית זה עניין רציני. זו משכנתה לשלושים שנה. אבל המחשבה על בית עולם היא כבר משהו אחר. למה, לעזאזל? זה לא ברור. לקנות בית בניו ג’רזי – זה כן. אבל למות פה?? מה אני, כלב? הלנצח נצחים אשכב באדמת ניו ג’רזי? ברור שעל פי ההגיון זה לא משנה, כי בקבר את ממילא כבר מתה. כל כך לא משנה, שאת רחל המשוררת, שכל חייה הבוגרים כמהה לחזור לחוות כינרת – קברו במקום שמשקיף על אותה הימה. את בן גוריון הניחו  למנוחת עולמים במקום שצופה על הרי הנגב. קל לומר שזאת מחוה לאלה שנותרו בחיים. אם כך היה, אם לא היתה מאחורי זה איזושהי אמונה מיסטית שהמת צריך “לשוב למקומו”, אני לא בטוחה שזה היה נעשה. שלא לדבר על בנימין זאב הרצל, שנקבר בגולה ועצמותיו “הועלו” לישראל, ועוד דוגמאות רבות מספור של מנהיגים או חיילים שנעשה להם הכבוד האחרון הזה. הייתי מזלזלת אלמלא היגעתי בפעם הראשונה לקברו של אבי, יליד פולניה שהגיע לארץ כבחור צעיר, אחרי שהוצבה עליו המציבה. את הכיתוב בחר אחיו, יוסף, שהיה קרוב אליו מאוד. תחת שמו של אבי, הוא בחר לכתוב את המשפט: “לזכר כל הקרובים שנפטרו בניכר”.

המילה ניכר העבירה צמרמורת בגבי. רק הצליל הקשה של עיצוריה די בו כדי להקפיא לב אנוש. והנה, אני בחרתי לחיות באותו ניכר… כיון שכבר אז קראתי את עגנון זכרתי את השורות המסיימות את הרומן “אורח נטה ללון”: “… ברית כרותה לארץ ישראל, מי שאינו עולה לארץ נשכח ומשתכח, אבל כל מי שזכה יהי בה נזכר ונכתב, שנאמר (ישעיהו ד’), כל הכתוב לחיים בירושלים.” אבל הסיפא של הרומן הוא רק קצה קצה של מטאפיזיקה שלמה שמתוארת בו, ולקוחה מהמסורת היהודית. לפי מסורת זו, המתחילה עוד בספר יחזקאל, העצמות היהודיות הפזורות בכל העולם, יעלו עם אחרית הימים לארץ ישראל. במילים אחרות, אחרית הימים במסורת היהודית משמעותה, בראש ובראשונה, חיסול הפזורה, והשבת המתים למולדתם. ויש בזה חוקים, כפי שמסביר עגנון באותו רומן: “שמעתי שמובא במדרש, שכל צדיק וצדיק שבחוצה לארץ שאומות העולם הורגין, נכנס לארץ ישראל ואינו ממתין עד שיתגלגלו מתי חוצה לארץ לארץ ישראל..” וכו’ (עמ’ 101). אגב, איך מתגלגלים מתי חוצה לארץ לארץ ישראל? דרך מנהרות תת קרקעיות. אירוניה אקטואלית שכזאת.

לפני כמה חודשים ביקרתי בביתו של חברי הסופר הישראלי, שחי מזה שנים בניו יורק, בדירה המשקיפה על נהר ההדסון. הנוף הנשקף מן החלון אל הנהר כל כך יפה, שהלב מתרחב ובמבט מהקומה החמש עשרה, האופק נפרש לכל מלא העין. אניית מטען חולפת ממשקוף אחד של החלון אל משנהו ונעלמת בדרכה הלאה. בידינו כוסות יין. זה עתה הסתיים ערב הקראת שירה, ובמקום נכחו עוד כמה משוררים וסופרים ישראלים. “לפעמים אני שואל את עצמי אם אני מוכן למות פה”, אומר חברי במבט מהורהר. “אני חושב שלשבת כאן ולהביט בנהר עם כוס יין, ואז לשמוט אותה ולנפוח את נשמתי, כמו ב”הסנדק” זה תרחיש לא רע בכלל”. אני מביטה בנהר. זה ללא ספק אחד מנהרות בבל. והאניות הולכות מהנהר אל הים הפתוח. ומהאוקיינוס הגדול, דרך מיצרים ותלאות, אל ארץ ישראל, אל בית העולם.

 P1120730

 ***

שירלי סלע לבבי סיימה את לימודי הדוקטורט בספרות השוואתית באוניברסיטת ראטגרס, ניו ג’רזי. מחקרה עוסק בספרות יהודית בעברית וביידיש בראשית המאה ה-20, בספרות ולאומיות, בספרות הגירה, במחברות, ובזכרון קולקטיבי בספרות. כמו כן היא מתמקדת ביצירת ש”י עגנון ובהקשריה התרבותיים.