קצת שקט בבקשה

דברים שנשאה אסתי ג. חיים בטקס הענקת פרס ברנר לספרות 

בימים קשים אלה, לא הייתי בטוחה כי יש לקיים טקס הענקת פרס ספרותי. לא עת חגיגות כעת, ואיני יכולה לשמוח בלב שלם.

ספרי, “אנשי פינות” מתאר חיים לאחר טראומת מלחמה. לתוך הטראומה הזאת נולדתי ובתוכה גדלתי. אבי התגייס לצבא יומיים לאחר הגיעו לארץ כפליט ב1948, וצורף לשורות הלוחמים במלחמת השחרור. אחיו נהרג במבצע סיני.

מינקות אנו חווים אלימות, מבחוץ ומפנים. איני יכולה לשאת אלימות. אף לא בסרט קולנוע מטופש. אני מרגישה רע בגוף, כאשר מישהו אחר חווה אלימות. כל חיי אני מוקפת בזה. כמו כולנו. אולי זוהי תכונתו של סופר- לחוש את כאביו של הזולת כאילו היו כאביו שלו. רק כך ניתן אולי להיכנס גם לנפש הדמויות הנכתבות.

האלימות מבית מפחידה ומצערת פי כמה מהאלימות מבחוץ. תהא דעתו של אדם אשר תהא – מותר לו, בשם חופש הביטוי והמחשבה, לבטא אותה בפומבי ללא חשש . כבר חווינו רצח ראש ממשלה על רקע שנאה, ואיננו יכולים עוד. אני איני יכולה עוד.  לא מעט אנשים מסתכנים בהבעת דעה אחרת, וזה בהחלט הופך לסיכון של ממש. אני מבקשת לראות מעבר לקצה השנאה. זו שבחוץ וזו שבפנים. ברנר נרצח על רקע שנאה. כמה זמן עוד נוכל לחיות במעגלי האלימות הללו מבלי להתעכל?

אני מבקשת שקט. קצת שקט. ראשית כאן, בתוכנו.

אולי  טוב שקיימנו את הטקס דווקא עכשיו. טיפה של שפיות במציאות כאוטית כל-כך.

לא יכולתי לדמיין זרקור חם ומכובד יותר מפרס ברנר לאנשי הפינות שלי, לא רק בגלל גדולתו של ברנר, ומקומו המשמעותי והייחודי כל-כך בספרות, בשפה ובתרבות העברית המתחדשת. הסבל הברנרי, גם בהקשר לדברים שכתבתי קודם לכן, דיבר אלי, מאז נתקלתי לראשונה בכתביו, בספרייתו של אבי, אי אז בגיל ההתבגרות.

“ברנר הוא האדם הגדול מבין השלושה…” כלומר מבין עגנון, ביאליק וברנר, כך  בפתיחה ל”גם אהבתם, גם שנאתם”  של חיים באר, על יחסי ביאליק, ברנר ועגנון.

לרוב, אין הכותב יודע על מה הוא כותב, אלא במעורפל. אני, כך נדמה לי, יודעת מהו המבנה הסיפורי, את הרבדים הפנימיים אני חשה כבחלום, ואך משתדלת לצעוד בזהירות ובדיוק על חבל המלים הצר מרגע לרגע של הסיפור.

הידיעה הברורה יותר מתרחשת לאחר המפגש של סופר-קורא, לאחר הקריאה בפרשנות ולאחר המיון, לעיתים המקומם, לסוגה. לכאורה “ספר על בני הדור השני”.

בעיני יש רק נושא חשוב אחד לכתיבה, שוב, בהקשר לנאמר קודם לכן, נושא החיים או אי החיים. מבחינתי סיפורם של אנשי הפינות שלי הוא סיפור פרטי מאוד על ניסיון לחיות ולא למות במצבים של מוות בחיים או של פוסט טראומה.

ספרי הצנוע נולד מתוך אי נחת, ייסורים ואכזבה עמוקה. אי הנחת והאכזבה התעוררו לאחר שייצגתי את אימי בפני נציגות של ועדת התביעות, וכאשר כבר היה ברור כי חלק מהניצולים חיים בטראומה מתמשכת, עזובים בחרפת עוניים.

ההשלכה של המשפחה הזאת לעולם, לחיים כפי שהם נאלצו לחיות אותם, מושפעת מהטראומות שחוו, אבל על אף כל זאת לא ראיתי בכך סיפור “דור ראשון” ו”דור שני” בלבד. ניסיתי לכתוב את הבטנה, בטנת הסבל של המשפחה הזאת, את הגיהינום היומיומי שלהם שיש בו גם אירוניה והומור טראגי.

גיבורו של “שכול וכישלון”, חפץ, (הרבה לפני “חפץ” של חנוך לוין), מנסה למצוא איזו מהות במסעותיו לאירופה. לשווא, כמובן.

דבורי הבוגרת כותבת על בית ילדותה: “חיי הבית שהקיפו אותי, אמא, אבא, אחי, סבא, סבתא, הטנטיות ואסתר-נייני, השכונה, הצרכנייה, בית הספר,  השואה, המדינה, המלחמות, החדשות של אבא, הכול היה אמיתי וחותך בבשר. אבל בה בשעה האמנתי שאיננו אמיתי. שהכול רק מן תחפושת, כמו תחפושת אסתר המטולאת שלי. האמנתי שאי-שם, עמוק מתחת למרצפות הבית, בשדה שליד בית הכנסת, במערה, טמונים החיים האמיתיים, אלה שראוי לחיותם, אלה שראויים לנו. ובינתיים חיינו חיי בינתיים. חיים חלופיים.”

דבורי הבוגרת מוותרת על נסיעות בעולם, מפני שכל הנסיעות הן מדומות בעיניה, גם האמיתיות… ההצלה היחידה היא הכתיבה. המלים.

דבורי, כמוני, דיברה הונגרית לפני עברית, ובדומה לי, למדה עברית בחוץ, בגן, ברחוב. כמוני היא אימצה לה שפה שאיננה שפת אמה, וזו הפכה לה לבית. דבורי, כמוני, מרגישה את המלים בחושים. לכל מילה יש טעם, ריח וצבע. המלים, הכתיבה, הן החיים. דבורי הבוגרת מוותרת על ילדים, על אהבה, על מסעות, ומותירה רק את הכתיבה. הכתיבה יכולה להיות חיים, אבל כשלא נותר דבר מלבדה, היא יכולה להיות גם סוג של מוות.

היה עלי לחצות ארבעה ספרים כדי להגיע לסיפור הזה, שרבץ בתוכי והמתין. “אני עייפה. עייפה משנים של מלחמות, עייפה מלהכיל את בני המשפחה המתים בתוכי, כמו הריון הפוך. לפעמים נדמה לי שאם אשחרר אותם, הם ישכחו, ואיני רוצה. אני כותבת כדי ללדת אותם ולקבור אותם, כדי שלא אהיה עייפה כל-כך, כדי שאוכל לחיות.” כותבת דבורי.

לפעמים נדמה לנו כי הכתיבה תיתן לנו תשובה או לפחות רמז. נדמה כי נבין את סיבת הדברים ואת תוצאותיהם, אלא שהכתיבה, יותר משהיא אומנות הידיעה, היא אומנות אי הידיעה, התימהון, הספק. 

אינני יודעת יותר בעקבות כתיבת הספר הזה. אני יודעת רק כמה איני יודעת אודות פליטות, אודות מה שחוו הורי בימי המלחמה הנוראים, אודות אלימות, אודות החיים או המוות. כל שאני יודעת הוא שלא נמאס מהנושאים הללו. שאסור שימאסו בהם, ויש ללמוד אותם ולכתוב אותם תמיד. אנשי פינות יש בכל מקום, כך שנבין שוב ושוב שהלקח מוכרח להיות אנושי. כלל אנושי. לא מוגבל לבני דת מסוימת או עדה או צבע.

אסתר נייני, הדודה, אומרת לדבורי שיש לכתוב כאילו חיית טרף אורבת מאחורי גבה, ובאמת, רובץ שם תן, פליט הוואדי שדבורי מנסה לאמץ ולהציל. כתיבת הספר הזה הייתה בעבורי ניסיון להתיידד עם חיית הטרף, ועם זאת להמשיך לחוש את הסכנה, משום שללא ההסתכנות, אין טעם לכתיבה.

נדמה לי שניתן להשוות את הסופר לחובב ספורט אקסטרים. הקתרזיס נחווה רק כאשר התהום פעורה מתחת.

אלא שהחיים אינם ספרות, ואולי מוטב כי נחווה את הקתרזיס מספרים ומאומנות, ונניח לאלימות לחיות רק שם.