ביקורת ספרים: “שבחי האם החורגת” מאת מריו ורגס יוסה

בקצרה (מתוך גב הספר):

‘שבחי האם החורגת’ הוא סיפור אירוטי קומי, על גבול הפורנוגראפי כביכול – ספר יוצא-דופן בכתיבתו של הסופר הפרואני יוסה, המוכר לקורא הישראלי כאחד מגדולי הסופרים הדרום-אמריקנים.

הילד אלפונסו, ילדון בעל יופי מלאכי, שהוא כאילו התגלמות התום, “מתאהב” (האומנם?) בדוניה לוּקרֶסיה, אמו החורגת בת ה-40, שזה מקרוב באה לביתם. בעוד האב עסוק בפולחן היומיומי הסבוך והממושך של ניקיון הגוף שלו (מריטת שערות מתנוכי אוזניו, סילוק נקודות שחורות מאפו וכו’), בהזיותיו האירוטיות, ובאוסף ציורי העירום הסודי שלו – מתממש בינתיים המתח האירוטי בין האם החורגת לבנו הרך בקשר מיני חשאי.

האם לפנינו סיפור על אהבה תמימה, והילד הוא מלאך קטן החי בעולם שעדיין אין בו הבחנה בין טוב לרע, או שמא הוא שטן קר וערמומי במסווה של ילדון יפה? ושמא האֵם, דוניה לוקרסיה, היא שמגשימה כאן את הזיותיה הסמויות, והיא האחראית לפיתוי שאצל הילד הוא משחק-השתובבות? האם הוא בכלל מאוהב בה, או שזו הלצה בעיניו? או אולי זו תחבולה ערמומית כדי לסלק את האם החורגת מביתם, כדי לשמור את אביו רק בשבילו?

מה שעושה ספר זה ליותר ממהתלה פורנוגראפית, הכתובה בכישרון תיאור ניכר, הוא הפרקים סביב רפרודוקציות הצבע המשולבות בו, של ציורים מן המאה החמש-עשרה ואילך. דמויות הספר מפנטזות את עצמן כאחת מדמויות הציור, והציורים מתקשרים להתרחשות יותר ויותר. אלפונסו כמוהו כילד שציירי הרנסנס נהגו להוסיף לסצנות של חדר-מיטות כדי שהתגוששות האהבים תיראה לוהטת יותר לעומת הטוהר שלו – אלא שהוא קם לחיים בספר זה וכמו מתמרד. וכך הופך ‘שבחי האם החורגת’ למסע משעשע לאו דווקא בתוך המציאות, אלא בתוך החלום החושני.

על המחבר:

הסופר, המחזאי, המסאי והמבקר הפרואני מריו ורגס יוסה הוא מגדולי סופריה של אמריקה הלטינית וזוכה פרס נובל לספרות לשנת 2010.

ב-1963 הופיע הרומן הראשון של ורגס יוסה, “העיר והכלבים”, המבוסס על חוויותיו באקדמיה הצבאית. הספר הוציא למחברו שם בעולם. ורגס יוסה הוכתר כאחד מנציגיו החשובים של הגל הלטינו-אמריקני בספרות, לצד גבריאל גרסיה מארקס הקולומביאני, חוליו קורטאסר הארגנטיני וקרלוס פואנטס המקסיקני.

ב-1966 ראה אור “הבית הירוק”, שניכרת בו השפעתו של ויליאם פוקנר. הספר אישש את מעמדו הספרותי של ורגס יוסה, שהיה ב-1967 הראשון לזכות בפרס הספרותי החשוב על שם הסופר והפוליטיקאי הוונצואלי רוֹמוּלוֹ גַלֶגוֹס. ב-1969 פירסם ורגס יוסה את “שיחות בקתדרלה”, ניסיונו הראשון ליצור את מה שכינה בשם “פרוזה טוטלית” – תיאור פנורמי של כל שכבות החברה בנרטיב בדיוני.

ורגס יוסה הוסיף מאז לכתוב בקביעות בסוגות ספרותיות מגוונות, ובהן קומדיה, תעלומת רצח, רומן היסטורי, מותחן פוליטי ורומן ארוטי. הוא פירסם עשרות ספרי פרוזה ועיון, שתורגמו ליותר משלושים שפות, וזכה בפרסים יוקרתיים רבים, ובהם הפרס הלאומי של פרו (1967) ופרס סרוונטס (1994).ורגס יוסה ליווה את יצירתו הספרותית במעורבות פוליטית. כאינטלקטואלים רבים באמריקה הלטינית, הוא תמך בממשלה המהפכנית של פידל קסטרו בקובה. מאוחר יותר חזר בו מתמיכתו ונטה לימין הליברלי. בשנות השמונים של המאה שעברה התעצמה פעילותו הפוליטית במולדתו. ב-1987, כשניסה נשיא פרו להלאים את המערכת הבנקאית, ייסד ורגס יוסה תנועה פוליטית מתנגדת. ב-1990 הוא היה מועמדה של הקואליציה השמרנית של המרכז והימין לתפקיד נשיא המדינה, זכה בסיבוב הראשון של הבחירות, והובס בסיבוב השני.

דעתי:

אחת הסופרות הראשונות שענו על השאלון בבלוג (חודש וחצי אחרי שהוא קם) הייתה נעה ידלין, שלימים הפכה לזוכת פרס ספיר על ספרה בעלת הבית. בקטגוריית “סופרים אהובים” היא המליצה בעיקר על סופרים דרום אמריקאים וטענה שיש לה חיבור לספרות הזאת, אולי בשל מוצאה הארגנטינאי. בעקבות השאלון ביקשתי ממנה באופן פרטי המלצות על ספרים ספציפיים, והיא המליצה על ארבעה ספרים – שניים של ז’ורז’ אמאדו ושניים של מריו ורגס יוסה.

עברה כמעט שנה וחצי מאז, ואף על פי שרכשתי את הספרים בהמלצתה, רק בשבוע שעבר פניתי סופסוף לקרוא באחד מהם. הסתכלתי על ארבעתם ובחרתי ב”שבחי האם החורגת” של ורגס יוסה בגלל (אוי לבושה) שהוא היה הקצר ביותר (בסך הכל 140 עמודים). במבט לאחור, אולי לא היה נכון לבחור דווקא בספר הזה לצורך היכרות עם כתיבתו של ורגס יוסה, כי כפי שכותב מנחם פרי על גב העטיפה, מדובר בספר יוצא דופן גם בכתיבתו של ורגס יוסה עצמו.

יוצא דופן זה אנדרסטיימנט. מדובר בספר משונה, שלא לומר מוזר, שלא לומר חריג (ולא רק ביחס לכתיבתו של הסופר הפרואני המפורסם).

31-2118-B

העלילה מספרת על משפחה שחיה בלימה בירת פרו, ובה (לצד משרתים ואנשי משק) שלוש נפשות: דון ריגוברטו –  אלמן, פקיד ביטוח; דוניה לוקרסיה – עקרת בית גרושה שמתחתנת בשנית עם דון ריגוברטו; ואלפונסו – בנו של דון ריגוברטו מנישואים קודמים (ילד בגיל העשרה המוקדם). עד כמה מוזר שזה נשמע, מדובר במשולש רומנטי-אירוטי שבמרכזו נמצאת דוניה לוקרסיה.

לקו העלילה הבסיסי יש התפתחות מעניינת, אבל לא היא שהופכת את הספר לכל כך מיוחד ומוזר (אף על פי שהיא בהחלט פועלת את פעולתה). יש כמה אלמנטים אחרים שמייחדים את הספר הזה; ראשית, המבנה שלו. בספר שזורות שש רפרודוקציות של ציורים מתרבות המערב (מהמאה ה-15 ואילך) וסביב כל אחד מהן יש פרק שמתאר את הציור בצורה שמתקשרת לעלילה המרכזית. אם הבנתי נכון, הרי שהציורים האלה תלויים בביתו של דון ריגוברטו והם משמשים אותו ואת זוגתו לצרכי פנטזיות מיניות (כלומר הפרקים האלה הם למעשה פנטזיות מיניות של הדמויות, שמדמיינות את עצמן בתוך הציור).

שנית – יש מוטיב מרכזי שחוזר לכל אורך הספר והוא תיאורי הנקיון הגופני היסודי והמדוקדק שעורך דון ריגוברטו בכל יום. מתואר ניקוי האוזניים שלו, וקציצת הציפורנים, ושיוף העור הקשה ברגליים, והוצאת השערות הסוררות בכל מיני מקומות בגוף ואפילו קטע שלם שמוקדש לפעולות המעיים המתוזמנות והחלקות שלו. כל אלה מתוארים לפרטי פרטים בצורה שמדלגת כל הזמן בין הפיוטי והספרותי לגועלי והפתולוגי. גם תיאורי המין בינו לבין אשתו מתוארים בצורה מדוקדקת ומפורטת כזאת.

שלישית – נושא הפדופיליה. אלפונסו, הילד בעל פני המלאך, מתאהב באמו החורגת ומנסה לפתות אותה ע”י הפעלת מנופים רגשיים. היא נסחפת לחיזוריו בסופו של דבר, וכך אנחנו קוראים את כל מה שלא העזנו אפילו לדמיין ב”לוליטה” של נבוקוב. אמנם יש הבדל בין יחסי אלפונסו-לוקרסיה ליחסי לוליטה-הומברט; כאן הצעיר מפתה את המבוגרת (אף על פי שמבחינה משפטית זה לא משנה), ויש איזה שחרור מיני אל מול האפלוליות הקפוצה ב”לוליטה”. אבל בשורה התחתונה, בדומה ל”לוליטה”, היחסים האלה מעמידים במבוכה את הקורא, שצריך לשאול את עצמו שאלות מוסריות לגבי המתרחש לנגד עיניו.

מעניינת גם הבחירה של ורגס יוסה למקם את העלילה בלימה/פרו, כשבכל הספר העיר והמדינה כמעט ולא מוזכרים או נוכחים. להיפך, הספר מושפע מאוד מתרבות המערב (היוונית, הרומאית והנוצרית) שיצאה מאירופה, ומלבד ביטויים בספרדית שצצים מידי פעם, אין כמעט איזכור לסביבה הדרום אמריקאית (וממילא שימוש בשפה הספרדית מתקיים גם באירופה).

הורד

תוך כדי קריאה בספר חשבתי על כך שאפילו ההחלטה לתרגם אותו היא נועזת. מה הסיכוי שספר כזה יתקבל ויומלץ לאחרים? למעשה, מדוב בספר שמעמיד את הממליץ באור חשוד (כל הכבוד לנעה ידלין האמיצה שממליצה על הספר בכל לב, בלי לחשוש מהבריות שיתהו לגבי טיב החיבור שלה לספר).  

ובכל זאת, אני חייב להודות שההמלצה של נעה הייתה ראוייה ושמדובר בספר מעניין, גם אם לפרקים מוזר או דוחה. ורגס יוסה מותח את גבולות הספרות וחושף את היצרים האפלים יותר (וגם האפלים פחות) לאור השמש. אם השבוע שאלתי בפייסבוק כיצד יכול להיות שאורה ו-לי מהספר “אורה הכפולה”, מתהלכות ברחוב לבדן, מבשלות וקונות בשר אצל הקצב כשהן רק בנות 9 – אחרי קריאה ב”שבחי האם החורגת” והתבוננות בהתנהגותו המינית של אלפונסו, הן נראות לי כמו שתי ילדות ספרותיות נורמליות לחלוטין.

הכל יחסי כמו שאמרו חכמים. 

אם כך, כפי שאפשר היה להבין מכל הכתוב לעיל, “שבחי האם החורגת” הוא לא ספר שמתאים לכל אחד (אף על פי שממילא לא קיים ספר שמתאים לכל אחד). מי שמתעניין במיניות ובגבולות המיניות, ודאי יהנה ממנו, אבל לא רק; גם המתעניינים בספרות ובגבולות שלה וגם חובבי הציור והאמנות, יוכלו להפיק הנאה מהקריאה.

חוץ מזה, אם נעה ידלין ממליצה, לא תקראו?

____________________

שבחי האם החורגת, מריו ורגס יוסה. מספרדית: טל ניצן. הוצאת הספריה החדשה. 140 עמ’, 92 ש”ח. 

ציטוט נבחר:

“לעומת הטיפוסים האלה, הרי אני נורמלי לחלוטין,” אמר בלבו. אך הוא לא חש כל צער או רגש נחיתות. האושר שמצא בהתייחדות עם מנהגיו ההיגייניים, ומעל לכל, באהבתה של אשתו, נדמָה לו כפיצוי הולם על נורמליותו. אם אלה לו, מה לו העושר, התהילה, ההפרזה, הגאונות? האפלולית הצנועה של חייו כפי שנראו בעיני האחרים, הקיום השיגרתי של מנהל חברת-ביטוח, הסתירו משהו אשר – בכך לא היה לו ספק – רק בודדים מבני-מינו זכו בו ורובם אפילו לא ניחשו את קיומו: האושר האפשרי. אומנם, חולף וסודי, ואפילו זעיר, אך אמיתי, מוחשי, לֵילי, חי. עתה חש בו סביב סביב כהילה ובעוד רגעים ספורים יהיה הוא עצמו התגלמות האושר הזה, והאושר יהיה גם אשתו אשר עמו ועם אושרו, מאוחדים בשילוש העמוק של השניים אשר הודות לעונג הם נהפכים לאחד, או שמא יש לומר לשלושה.

על הספר ברשת:

הבלוג “עולם הספרים של אתיס” 

עתליה מהאתר “נוריתה”

השאירו תגובה