סיפור קצר: “לוטרה” מאת אליענה אלמוג, מתוך הספר “מבט חטוף אל הנצחי”


לוטרה

מאת: אליענה אלמוג


שבוע לפני הנסיעה שלי, אלון מתחיל להתווכח אתי.

“מה זה צריך להיות הסיפור הזה?” הוא שואל אותי בקול רם, כמעט בצעקה, “מה פתאום את עוזבת שתי ילדות קטנות בבית ונוסעת לאיזו אשה שאת אפילו לא מכירה?”

“אני חייבת לנסוע,” אני אומרת לו.

התשובה שלי מרגיזה אותו.

“את חייבת להישאר עם הילדות שלך,” הוא צועק, “זה מה שאת חייבת, ואני בכלל לא מתחיל לדבר אפילו על העבודה שלך או עלי. יש לך ילדות קטנות, איזו מין אמא את?”

“אני חייבת לנסוע,” אני אומרת לו.

עכשיו הוא כבר ממש כועס.

“דניאלה!” הוא צועק עלי, ” תפסיקי עם השטויות האלה! את לא מכירה את האשה הזאת בכלל. מה את מנסה להשיג? את רק מנסה להרגיז אותי.”

“אני כן מכירה אותה,” אני עונה.

עכשיו הוא מנסה בטוב. אסטרטגיה שונה.

“תקשיבי מותק,” הוא אומר, “אני מבין את הקשיים שלך. אולי כדאי שתחזרי לטיפול. אני אשלם. אבל לנסוע לצד השני של העולם לאשה שאת מכירה מאיזו קבוצת תמיכה באינטרנט זה לגמרי מטורף. את בכלל לא יודעת אם זה יעזור לך. ואם היא משוגעת? אם היא תפגע בך? את יודעת טוב מאוד איזה נשים מסתובבות בַּקבוצות תמיכה האלה.”

“אני חייבת לנסוע,” אני אומרת לו.

הוא מתפוצץ.

“מה זה חייבת?” הוא צורח. אני שומעת את טליה מתחילה לבכות בסלון. תכף עדה תצטרף אליה ואני לא אצליח להרגיע אותן שעות.

“ששש…” אני אומרת לו. אבל הוא לא מפסיק. אני שומעת את הבכי של עדה מצטרף לזה של טליה והולכת אליהן.

מאוחר בלילה, כשאנחנו במיטה, כל אחד מעמיד פנים שהשני לא באמת שם, הוא מתחיל שוב לדבר בקול שקט. “תסבירי לי,” הוא אומר, ואני שומעת את היבבה בקולו, “רק תסבירי לי. זה כל מה שאני מבקש.”

“לא טוב לי,” אני לוחשת. קולי כמעט לא נשמע. “לא טוב לי ואני לא מסוגלת להמשיך ככה, אלון. אתה יודע את זה כבר המון זמן. אני חייבת שמשהו יקרה, משהו שבזכותו אוכל לחזור אליכם ולחיות אתכם, אבל ככה אני לא יכולה. אני לא יכולה.  “ניסיתי טיפול,” אני אומרת לו. ” ניסיתי את הקבוצה הזאת באינטרנט. וזה עזר קצת, לדבר עם נשים כמוני, אבל זה לא מספיק. אני חייבת לנסוע.”

“אבל מה את יודעת על האשה הזאת?” הוא שואל. “מה את יודעת עליה חוץ מזה שהיא גרה בתוך סירה?”

“אני יודעת שהיא כמוני,” אני אומרת לו. ” וזה מספיק.”

 

בשדה התעופה, כשאני מחכה לטיסה, אנחנו מדברות בטלפון. “אני לא מגיעה לאסוף אותך בנמל התעופה,” היא אומרת לי. “המכונית שלי התקלקלה. קחי את האוטובוס הזה לעיר,” היא אומרת, “ואחר-כך סעי ברכבת התחתית ורדי בתחנה שליד הנהר,” היא אומרת, ” ואז היכנסי אל החורש שליד הנהר וסִפרי שבעה בתי סירה. אני בבית השמיני. יש לי חלקת אדמה ליד הסירה. את תראי פרחים ושיחים גדולים של בזיליקום.”

“בסדר,” אני אומרת לה, מנתקת את הטלפון וטסה אליה.

במושב שלידי יושב איש שחור, גדול כל-כך עד שאני מתקשה לנשום. על זרועותיו וכתפיו החשופות קעקועים של חתולים שחורים וכתומים. “מיאו,” הוא מיילל אלי כשהוא רואה שאני מסתכלת. אחר-כך הוא שואל, “לאן את נוסעת?” ואני מספרת לו הכל. על הזיכרונות, על סימני השאלה, על הכאב, שלא מפסיק לרגע, על הילדות הקטנות שלי, טליה ועדה, על אלון, שלא מספיק כדי להקהות את הכאב, על האשה שגרה בבית הסירה.

“מיאו,” הוא אומר כשאני מסיימת לדבר.

אחר-כך אני יורדת מהמטוס וגוררת את המזוודה הכבדה שלי לאוטובוס ההוא ולרכבת התחתית ובמעלה שבעה בתי סירה, עד שאני מגיעה אל בית הסירה השמיני.

הסירה גדולה וכהה. שביל מרוצף באבנים לא סימטריות מוביל אליה. אני מבינה רק ברגע ההוא שזו סירה שלא שטה לשום מקום. זהו בית שצורתו סירה ונמצא על פני המים במקום על פני האדמה.

ליד בית הסירה חלקת אדמה לא גדולה. היא יושבת שם בגבה אלי, על ספסל שנראה כמו עומד להתפרק בכל רגע.

כשאני פותחת את השער היא מסתובבת אלי ומביטה בי.

שערהּ קצר. נראה כאילו גולח במכונה. אפור. עיניה קשות ורכות. פיה מתעקל בחיוך שנדמה לי לגלגני ואצבעותיה מפותלות אלו באלו כמו להקת נחשים.

היא לא קמה לקראתי, אלא מחכה שאבוא אליה.

אני מרגישה כמו פודינג לימון שנשאר מחוץ למקרר. חמוצה ורועדת. נמסה כמעט.

“הגעת,” היא אומרת.

“הגעתי,” אני חוזרת אחריה בשפה שלי.

היא מחייכת אבל עיניה אינן מחייכות.

הערב יורד במהירות והיא מראה לי את בית הסירה.

בפנים קטן וצפוף ומחניק. ריח של עץ ושל זיעה, ומשהו טחוב עומד בינינו. ממלא את החלל.

היא מראה לי את המיטה היחידה בבית הסירה. “כאן נישן,” היא אומרת לי, ומוציאה מארון הקבוע בקיר שמיכת צמר חומה ומעט מלוכלכת. ” בטח יהיה לך קר בלילה.”

מאותו ארון היא מוציאה מגבת לבנה.

“את יכולה להתקלח,” היא אומרת לי ומובילה אותי בידה אל המקלחת הקטנה.

כשאני עומדת מתחת למים, אני שומעת אותה מדליקה רדיו ושרה עם המוזיקה. אני שומעת קומקום שורק. אני שומעת את האוויר יוצא מתוך בלון הכאב שבחזי בשריקה קטנה ודקה. אני יכולה לנשום.

אני יוצאת בשיער רטוב והיא ניגשת אלי וכורכת מגבת סביב שיערי. בעיניה אני רואה את השתקפות פני. חדים ורטובים ומלאים בכמיהה.

היא עוצמת את עיניה ודמותי נעלמת.

היא מוזגת קפה לכוסות זכוכית ואנו יושבות ליד שולחן. היא מדברת.

“אתמול בערב ראיתי כאן לוטרה,” היא אומרת. ” היא שחתה ממש כאן, לידנו. אני רוצה לראות אותה שוב. זאת הלוטרה הראשונה שראיתי כאן אי-פעם ואני כאן כבר שש-עשרה שנים.”

“ראית את השיניים שלה?” אני שואלת.

“לא,” היא עונה. ” למה את שואלת?” היא מסתכלת בי במבט מרוכז.

“השיניים שלה כתומות,” אני עונה. ” ללוטרות יש שיניים כתומות.”

אני רוצה שהיא תאמר משהו. שתעריך את הידע שלי. שתתפעל ממני. אבל היא לא אומרת דבר. היא לועסת את קצה אצבעה. היא לוגמת מהקפה. היא מתבוננת בנקודה לבנה על הקיר הלבן.

“אני רוצה לראות אותה שוב,” היא אומרת. “היום כבר מאוחר ואת צריכה לישון, אבל מחר נצא ונחכה לה עד שהיא תבוא.”

אנחנו שוכבות במיטה ומחכות לשינה.

היא קרה וקשה כנגדי ושיערה דוקר את סנטרי. מדי פעם אני אומרת משהו. היא לא עונה.

עורה קשה וקר. שערהּ קשה וקר. שדיה קשים וקרים ואני נחפזת להתכסות בשמיכת הצמר.

“אל תזוזי,” היא אומרת לי. “תשתדלי לא לזוז.”

“את זוכרת?” היא שואלת. קולה קשה וקר. ” את זוכרת הכל?” ואני לא עונה.

אני רואה אותה חולמת בשנתה. עפעפיה נעים במהירות ושפתיה נפרדות זו מזו וביניהן נפער חלל כהה. אצבעותיה קפואות. רגליה נכרכות סביבי ואני נרדמת.

 

בבוקר אנחנו יוצאות לחכות ללוטרה. היא מושיטה לי תפוח ירוק וחמוץ ואנחנו יושבות זו לצד זו ליד המים. רגליה יחפות וציפורניה שחורות מבוץ שהתייבש.

אנחנו מחכות ללוטרה.

אני מנסה לספר לה כל מיני דברים.

“הלוטרה היא חיה מאוד טריטוריאלית,” אני אומרת לה.

היא מביטה בי. “אני לא רוצה שתיכנסי למחסן שמאחורי הסירה,” היא אומרת לי. “אין לך מה לחפש שם. זה מקום פרטי.”

“הלוטרה חיה בבדידות,” אני אומרת לה.

“הלוטרה שוחה נגד הזרם,” אני מוסיפה.

היא מביטה בי בלעג.

בלילה היא מספרת לי שכבר שנים איש לא בא לבקר בבית הסירה. שאני הראשונה מזה זמן רב. היא מספרת לי שהעירייה רוצה לפַנות את כל בתי הסירה. היא אומרת שלא תתפנה. היא אומרת שיצטרכו להרוג אותה לפני שתלך משם.

בבוקר אנחנו יוצאות לחכות ללוטרה.

“הלוטרה אוהבת לשחק,” אני אומרת לה. “לפעמים שתי לוטרות נפגשות זו עם זו ומשחקות יחד. הן שוכבות על הגב וגולשות על גדות הנהר, כמו במגלשה.”

“הלוטרות יוצאות בלילות,” אני אומרת לה, ” אבל הן עושות את זה רק בגלל בני-האדם. כדי שלא יצודו אותן. הן לא חיות ליליות. לא באמת.”

“הפרווה של הלוטרה מאוד יקרה,” אני אומרת לה. ” לכן צדים אותן.”

היא מושכת בשערי. “בשביל מה את צריכה את כל השיער הזה?” היא שואלת. היא מביאה מספריים גדולים וגוזזת את שערי קרוב לקרקפת. מהשיער הגזוז היא קולעת צמה עבה ומכניסה אותה לכיסה.

“את טועה,” היא אומרת לי. ” הם צדים את הלוטרות כי הן שוחות נגד הזרם. לא בגלל הפרווה שלהן.”

 

יום אחר יום אנחנו מחכות ללוטרה שתבוא. יושבות ליד הנהר. זו לצד זו. הימים חמים ואנחנו מתפשטות מבגדינו ויושבות עירומות. אחורי ירכינו מתלכלכים בבוץ שחור שמתיישב גם תחת ציפורני רגלינו וידינו. הבוץ השחור נכנס לחרכי גופנו, צובע אותנו בצבעי הסוואה.

אנחנו יושבות עירומות לצד הנהר ומחכות ללוטרה שתבוא. המים זורמים, כהים ועירומים גם הם.

הלוטרה לא מופיעה.

יום אחר יום המים מלטפים את כפות רגלינו. דגים שוחים למרגלותינו. שמש מחממת אותנו מלמעלה.

אנחנו כבר כמעט לא אוכלות. מפעם לפעם אחת מאתנו תולשת עשב מחלקת האדמה שליד הסירה. אנחנו מאכילות זו את זו בעשבים הללו. לפעמים יש להם טעם מוּכּר.

אנחנו רוכנות אל הנהר וממלאות את כפות ידינו הקעורות במים ושותות.

“ללוטרה יש שיניים כתומות,” אני אומרת לה. “הפרווה שלה יקרה מאוד.”

כף רגלה בוטשת בבוץ. על בטנה הלבנה מרִיחות שחורות של בוץ. אני גוחנת ומלקקת אותו. טעמו מוכר לי.

“מה את זוכרת?” היא שואלת אותי.

“אני זוכרת את הלוטרה,” אני אומרת לה. “אני זוכרת איך היא שיחקה על גדת הנהר לפני שהכל התחיל. אני זוכרת אותה שמחה ומשתוללת. גולשת על גדת הנהר הבוצית. אל תוך המים. שוחה נגד הזרם.”

“מה את זוכרת?” היא שואלת אותי.

“אני זוכרת את הלוטרה,” אני אומרת לה. “אני זוכרת אותה דגה דגים ונוגסת בהם בשיניה הכתומות. אני זוכרת אותה נהנית מהטעם.”

“מה את זוכרת?” היא שואלת אותי.

“אני זוכרת את הלוטרה,” אני אומרת לה. “אני זוכרת אותה בורחת מבני-האדם. אני זוכרת אותה מתחבאת בימים ויוצאת בלילות. אני זוכרת אותה מבינה שבני-האדם ציידים. אני זוכרת אותה מפחדת.”

“מה את זוכרת?” היא שואלת אותי.

אני לא זוכרת דבר.

 

הלילות קשים וקרים. מיטתנו מלאה בבוץ שחור, שדבק בנו ובשמיכות הצמר שבהן אנחנו מכסות את גופינו העירומים והדביקים.

הלילות קשים וקרים. הלוטרה לא מופיעה אפילו בחלומותינו.

אנחנו מחכות לה שתבוא.

 

בבוקר אנחנו יושבות זו לצד זו על גדת הנהר.

“מה אכלת?” היא שואלת אותי.

“השיניים שלך הפכו כתומות,” היא אומרת. “מה אכלת?”

גם לשיניים שלה גוון כתום. היא מכניסה יד אל תוך מי הנהר וכשהיא מוציאה אותה היא אוחזת בדג מפרפר. היא קורעת אותו בשיניה הכתומות ומושיטה לי חתיכה ממנו.

אנחנו אוכלות.

 

הלילות קשים וקרים. דגים מפרפרים במיטתנו ושינינו הכתומות מתנגשות אלה באלה.

הלוטרה אינה מופיעה.

 

באחד הימים יורד גשם. הטלפון שבבית הסירה לא מפסיק לצלצל, אבל נדמה כי היא אינה זוכרת איך עונים, ואף אני איני יודעת מהו המכשיר הזה. אני יודעת לדוג בידיים חשופות. אני יודעת לקרוע את בשר הדגים בשיניים כתומות. אני יודעת לשתות ממי הנהר. אני יודעת את עורה הקר והקשה. אני יודעת את שיניה. את ירכיה.

אני יודעת לחכות ללוטרה. לצפות לבואה.

באחד הימים יורד גשם ואיש אחד, שנראה לי מוכר, עומד בשער חלקת בית הסירה.

אנחנו מסתתרות מהצייד. מסתתרות בתוך הנהר. מסתתרות בתוך שמיכות הצמר שבמיטה.

אנחנו יוצאות שוב רק בלילה. יוצאות לצוד לנו דגים. יוצאות לשבת ולחכות.

 

הימים קשים וקרים. אנחנו מתחבאות מהציידים. יוצאות רק בלילה. גופנו צבוע בצבעי הסוואה. פרוותנו קצוצה. שינינו חדות.

בימים אנחנו מתחבאות מבני-האדם. בני-האדם שהם ציידים ורוצים לצוד אותנו כדי שנהיה שלהם.

בלילות אנחנו יוצאות לצוד ולחכות ללוטרה שתבוא.

כשאני מסתכלת בה, אני רואה אותי. נעשינו זהות. יונקים ימיים. אינטליגנטיות כמו דולפינים. שקטות וענקיות כמו לווייתנים.

כשאני מסתכלת בה אני רואה אותי. הזיכרונות שלי הם שלה. גדלנו יחד בנהר.

 

יום אחד באים ציידים רבים. אנחנו מסתתרות על גג בית הסירה ומציצות עליהם מלמעלה.

הלוטרה לא מופיעה.

בערב הציידים הולכים. רק אחד מהם נשאר. יושב על הספסל הרעוע שליד בית הסירה.

אנחנו רעבות. אנחנו צמאות. השמש חיממה אותנו כל היום, ועכשיו, כשיורד הלילה, מתחיל להיות קר והפרווה הדלילה שצמחה על גופינו לא מספיקה כדי לחמם אותנו.

היא מביטה אלי. לדבר כבר הפסקנו. רק נהמות קטנות יוצאות מפינו.

אני רואה איך היא משחררת אותי. נפרדת ממני.

הלוטרה כבר לא תבוא.

“לא,” אני נוהמת אליה. “נמשיך לחכות. בסוף היא תבוא.”

“לא,” אני נוהמת אליה. “הלוטרה שוחה נגד הזרם.”

אנחנו יורדות. אנחנו שותות ממי הנהר הכהים. הירח מאיר את הנהר באור חיוור.

כשהיא גוחנת למלא את כפות ידיה במים, אני רואה פתאום את הלוטרה שוחה אלינו.

“תראי,” אני נוהמת אליה, ופניה מתמלאים בנהרה.

הצייד מתקרב אלינו. הוא מוכר לי מאוד.

“בואי,” הוא אומר לי בשפתי שלי. זו שאני כבר לא מדברת.

“בואי הביתה,” הוא אומר.

הלוטרה שוחה ישר אלינו. פיה פעור בחיוך ושיניה כתומות באור הירח.

אנחנו מחייכות אליה בחזרה.

היא שוחה היישר אלינו ונעצרת לידנו.

“בואי הביתה,” אומר הצייד.

הלוטרה מושיטה לנו את ידה. מלטפת את פרוותנו. היא עולה על גדת הנהר ושלושתנו משחקות יחד. שוכבות על גבינו על הגדה וגולשות אל תוך המים המוארים באור ירח.

“בואי הביתה,” אומר הצייד.

כשאנחנו מסיימות לשחק, אנחנו שוכבות על הגדה ונושמות אל הירח.

הלוטרה מביטה בנו.

“שלום,” היא אומרת לנו.

“בואי הביתה,” אומר הצייד.

אני מכניסה את ידי אל תוך המים וכשאני מוציאה אותה יש בתוכה דג מפרפר.

“בואי,” אומר הצייד.

כשאני מסתכלת הצדה הן כבר לא שם. הן שוחות נגד הזרם. אני יכולה לראות אותן מרחוק.

אני צועקת אליהן. הכאב מתיישב בבטני כמו אבן גדולה.

“בואי הביתה,” אומר הצייד.

הן שוחות נגד הזרם. שתי לוטרות. אשה ולוטרה. גם אני לוטרה. גם אני אשה. שיני כתומות, פרוותי יקרה, תמיד ניסו בני-האדם לצוד אותי.

הכאב יושב בבטני כמו לבֵנה גדולה וכבדה.

“בואי הביתה,” אומר הצייד.

ואני זוכרת הכל.

אך איני זוכרת דבר.

_______________

מתוך הספר: “מבט חטוף אל הנצחי”, אליענה אלמוג. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 159 עמ’, 59 ש”ח.

***

אליענה אלמוג, ילידת 1972, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה, מלמדת ילדים מחוננים, עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות, מתרגמת ספרים, מבקרת ספרות ומנהלת פרויקטים בעמותה ישראלית–פלסטינית בשם “כפר סדאקה–רעות”. פועלת ככל יכולתה למען נשים ולמען שלום. בשאר הזמן היא כותבת.

לעמוד הספר “מבט חטוף של הנצחי” באתר ההוצאה לחצו כאן

625-1200981b(2)

2 תגובות

  1. אור הנר 20 ביולי 2014 ב- 16:05 - Reply

    סיפור אידיוטי. חבל על הזמן שהשקעתי כדי לקרוא אותו. קורות החיים המפוארות של הסופרת אינן ערובה לכתיבה טובה.

  2. לי עברון-ועקנין 22 ביולי 2014 ב- 14:01 - Reply

    לא פעם ראשונה שאני קוראת את הסיפור הזה, ואני לא זוכרת אם גם בפעם הקודמת בכיתי כל כך. סיפור נפלא, עמוק. מזכיר לי את רצות עם זאבים… אצטרך להצטייד במלאי ממחטות כשאקרא את כל הספר 🙂

השאירו תגובה