ביקורת אורחת: ד”ר שירלי סלע-לבבי על הספר “אלופי התמימות” מאת ארי ליברמן

תמימות פוסט-מודרנית

ספרו של ארי ליברמן, “אלופי התמימות” יצא לאור בחורף האחרון וזכה לקבלת פנים פושרת למרות שמדובר באחד מספרי הביכורים המעניינים והרעננים של השנה. הוא אינו מושלם, אבל הוא מסקרן, בועט ומקורי יותר מספרים אחרים שיצאו בישראל. אחת הסיבות לקבלת הפנים הפושרת היתה, כנראה, העובדה ש”אלופי התמימות” אינו ספר תמים, אלא ספר על תמימות. זה ספר שדורש מהקורא בקיאות רבה בספרות המערב כדי להפיק ממנו את מירב ההנאה. הוא מתייחס למסורת הכתיבה המערבית באופן מודע, מה שאומר שיש בו גם הבט ארס פואטי, כלומר הבט של התבוננות על הכתיבה עצמה. הוא משתמש במסורות הספרותיות של תרבות המערב כדי להציע קריאה ביקורתית חריפה של העולם הפוסט מודרני בכלל ושל גרסתו הישראלית בפרט. יחד עם זאת, גם קורא שאינו אמון על המסורת הספרותית המערבית וניגש לספר בפתיחות הדרושה לו ייהנה ממנו הנאה רבה.

גיבורי הרומן, תום ושמוניק, יוצאים יחד למסע להצלתה של נוגה, כוכבנית ריאליטי יפהפיה שתום התאהב בה. תום הוא תמהוני לבוש מדי אלוף, שמתגלה אחר כך כמי שהיה אלוף במשחק המחשב “ספייס אינביידרס” והתמכר לו. שמוניק הוא איש בטחון בקניון, אבל בעברו היה תלמיד בתיכון לאמנות וצייר מוכשר. הוא מאוהב באורטל, נערה מחוצ’קנת שעזבה את ישראל ואותו לטובת לימודי דוקטורט בפסיכולוגיה בניו יורק. במהלך מסעם של השניים הם חוטפים את נוגה ממצודת הריאליטי בה היא כלואה, מתפכחים מכמה אשליות אבל גם מממשים את חלומותיהם, ההופכים לדיסטופיה מסוייטת שבה ערבים נופלים מהשמיים כמו טילים. למרבה האירוניה במציאות הישראלית העכשוית קשה להאשים את המחבר בדמיון מפותח מדי.

הרומן מתייחס, כאמור, לטקסטים קלאסיים רבים בספרות המערב אבל תבנית היסוד שלו שאולה מהרומן האבירי בכלל ומדון קיחוטה בפרט. “אלופי התמימות” מעביר את הרומן הרנסנסי אל האלף השלישי ומממש את הפוטנציאל הפוסט מודרני שהיה טמון כבר ברומן הרנסנסי. ההבדלים שבין הרומנים משקפים את ההבדלים שבין התודעה הרנסנסית למציאות הפוסט מודרנית המורכבת. בדון קיחוטה יש עולם חיצוני שפוי לכאורה השופט את הגיבור באמות מידה “אובייקטיביות” או חיצוניות לחוית השגעון עצמו. “אלופי התמימות” מתרחש בעולם פוסט-היידגריאני שבו חוית הסובייקט ואופן היותו בעולם הם הדבר היחיד שאפשר לחקור. הטשטוש בין סובייקט לאוייבקט, בין תודעה לעולם הופכת את השגעון של הגיבור, תום, ליחסי. לא רק בבית החולים לחולי נפש שבו הוא מוצא את עצמו חל טשטוש בין רופאים לאנשי צוות. גם במציאות שמחוץ למחלקה הסגורה ההזיות השגעוניות של תום הופכות למציאות והוא נחשב, בסופו של דבר, לנביא. הטשטוש שבין סובייקט ואוביקט, בין התודעה האנושית לעולם קשור גם לטשטוש שמציג הרומן בין המציאות לייצוג שלה. באחד מחלקיו המבריקים של הרומן הופך תום לסלבריטי לאחר שהרגיע קרנף משתולל שברח מהספארי. לאחר מכן הוא פורץ למצודת הריאליטי כדי להציל את נוגה, גיבורת תכנית הריאליטי הכלואה בה ובמשך שעה ארוכה לא ברור למפיקי התכנית אם מדובר במסתנן מטורף או במתיחה של המפיק, בתקיפה “אמיתית” או בבדיון.

בדון קיחוטה הגיבור מצטט ללא הפסקה את עלילות הגבורה האביריות אליהן התמכר.  לעומת זאת, תום מדבר בשפה תנ”כית ורואה במציאות שסביבו את גיבורי סיפורי התנ”ך. חיקוי השפה התנ”כית “מדביק” גם את המספר כשהוא מתאר את תום ויוצר לעיתים אפקט קומי מאוד כמו בביטוי “וילך תום המחראתה”. אבל שוב, ב”אלופי התמימות” תום אינו הדמות היחידה שדיבורה שאול או בלתי אותנטי. דמויות נוספות מחקות משלבי לשון שונים של השפה העברית לדורותיה. דוגמה אחת היא סמדר, אמה של כוכבת הריאליטי נוגה. היא מדקלמת את שיריה הכתובים בסגנון המשוררת רחל כשהיא מתבקשת לבטא את רגשותיה בתכנית הריאליטי. כשהיא מואשמת בחוסר ספונטניות היא עונה בכעס “אני משוררת”. בהקשר של הרומן זו אינה רק הערה צינית על אובדן כל מושג של אותנטיות או ספונטניות בעידן הריאליטי, אלא גם הערת אגב על הקשר בין המציאות לייצוגה באמנות בכלל. בראיון בו הוא “מתראיין” על ידי אחת הדמויות הבדויות בספר (כך), שהואיל ליברמן להעביר אלי, הוא אומר: “יותר מהמציאות הישראלית מעניינת אותי המציאות העברית, כלומר מצב הלשון בימינו על כל משלביה. חשבתי שזה יהיה משעשע להפגיש את העברית הארכאית והספרותית ביותר עם העברית הכי עדכנית ומדוברת. כשתום מדבר עם שמוניק, או כשסמדר פוצחת בשיר רחלי, אני מדמיין את המתקן ההוא בלונה פארק עם המכוניות המתנגשות.”  

אבל תום מושפע לא רק מטקסטים ספרותיים אלא גם ובעיקר ממשחק המחשב ספייס אינביידרס (פולשים מהחלל). הוא רואה את העולם כעומד בפני פלישה אפוקליפטית של אויבים מהחלל ומדבר על הפלישה במונחים הלקוחים מספר יחזקאל. ברומן של ליברמן המטאפיזיקה של משחק המחשב מתממשת במציאות תחילה בקרב הטראומטי בלבנון בו השתתפו גיבוריו הבוגרים של הרומן, ואחר כך עם נפילתם של ערבים מהשמיים. בקרב הטראומטי בעין זכר, בו נהרגים מרבית חיילי הפלוגה של המ”פ בן ציון משק, מנסים החיילים להתקדם לנוכח אש שניתכת עליהם מהחזית ונהרגים בזה אחר זה. הערבים הנופלים מהשמיים מממשים את הנבואה של אמו של שמוניק (שגם היא, כמרומז, אינה שפויה בדעתה), כשישבה עמו במקלט בזמן מלחמת המפרץ. ליברמן הופך את התרחיש הזה למתקבל על הדעת כשהוא משתמש בשלד המוכר עד זרא של נפילת טילים ופצצות ברחבי הארץ, אלא שבמקום פצצות נופלים מהשמיים בני אדם. הבריחה של אזרחים לדרום גם היא חלק מציאותי לגמרי מהתרחיש הזה. כך הופך משחק הספייס אינביידרס למטאפורת העל לחיים בישראל בהווה: בחיים האלה תותח אמיתי אבל גם מטאפורי מכוון דרך קבע אל הבית שלך. גיבורי הרומן העוסקים בדמיונם במטאפורה הזאת מבטאים בכך את האלימות העצורה בהם.

alufei_hatmimut(2)

הפיתוח של נושא התום ברומן קשור גם הוא לנושא הייצוג או הקשר בין “הדברים עצמם” לבין מראית עין. תום התמים הולך בהתחלה שולל אחר מראה עיניים וממהר להחליף את אהובתו המזדקנת בבתה הצעירה.שמוניק מתאהב באורטל ובונה לעצמו דימוי שרחוק מאוד ממה שהמספר והקוראים יודעים עליה. גדי, החייל יפה תואר שאהובתו מתאבלת עליו שנים רבות לאחר מותו, מתגלה כגבר שחצן, פחדן ולא נאמן. הדיון בתום כתכונה שיש בה מתח בין טפשות לבין חוכמה עילאית הוא גם מוטיב חוזר בספרות החל מקנדיד של וולטר ועד לעיבודיו המאוחרים בנוסח פורסט גאמפ. דווקא בדיון הזה גולש ליברמן לפשטנות יתר ולאישרור מחדש של המטאפיזיקה הקדם-מודרנית בכמיהה בלתי נמנעת לאמת מוצקה כלשהי.

במקומות אחרים מציג ליברמן הבנה עמוקה של הפוסט מודרניזם כז’אנר מאוחר (פוסט) מטבעו, וכביקורת על המודרניזם. שמוניק, גיבור הרומן, הוא צייר היפר ריאליסטי. חברו השחצן עופר, בן כיתתו בתלמה ילין, מצייר רק בסגנון מופשט ולועג לעיסוקו של שמוניק בצד הטכני של האמנות. למעשה, רומז לנו ליברמן מאחורי גבן של הדמויות, עופר השחצן מייצג זרם מודרניסטי שעבר זמנו, בעוד ששמוניק מייצג את החזרה לריאליזם בצורה אחרת בפוסט מודרניזם. ההיפר ריאליזם הפוסט מודרני הוא ז’אנר פרדוכסלי כיון שהוא מנציח את המציאות בצורה מדוקדקת בעידן שאחרי המצלמה. אבל הייצוגים הפוסט מודרניים מתנתקים מהרפרנט ויוצרים מציאות משל עצמם. במובן זה, שמוניק המצייר גבעות ורואה בחלומו ערבים נופלים מהשמיים יכול להפוך תרחיש זה למציאות, כיון שהייצוג ההיפר ריאליסטי שלו בורא מציאות שמעמדה האונטולוגי ברומן מוצק. בו בזמן בורא גם תום את אותה מציאות באמצעות הנבואה השגעונית שלו. באופן כזה שואל אותנו מחבר הספר מה מעמד המציאות ומה מעמד הבדיון, מה מעמד ה”מקור” ומה מעמד הייצוג האמנותי שלו בעולם הפוסט מודרני. בעולם זה תכניות ריאליטי ומשחקי מחשב עושים סימולציה של מציאות ברמה שמטשטשת את הגבולות בין מציאות לחלום\נבואה\ציור\תכנית טלויזיה. ליברמן עצמו נוקט גישה היפר ריאליסטית כשהוא מתאר את העולם הבדיוני ברומן. הוא מקפיד לנקוב בשמות של מקומות אמיתיים, רחובות ואתרים שקיימים מחוץ למציאות הבדיונית. בתוך העולם ההיפר ריאליסטי של רמת-גן-גבעתיים-תל-אביב מציב ליברמן התרחשויות פנטסטיות והניגוד שנוצר בין השניים יוצר אפקט חד של מוכרות-מוזרות.

הפוסט שבפוסט מודרניזם מתקשר ברומן גם לפוסט ציונות ולביקורת על אתוס הגבורה הציוני. בהברקה לשונית מכנה המחבר את אתר הקרב הטראומטי “עין זכר”, כפארודיה על שמות ישובים של ההתיישבות הציונית המודרנית כמו עין גדי או עין חרוד. אבל עין זכר נשמע גם כאין זכר, ורומז על סופו הנורא של הקרב בו מתו כמעט כל חברי הגרעין של תום. אתוס הגבורה הציוני מתפרק בקרב הזה: המודיעין כושל, המפקד טועה והחיילים משלמים בחייהם. כל ניצולי הקרב משתגעים או נשארים הלומי קרב והמפקד עטור הדרגות, בן ציון משק, הופך לאימפוטנט. במילים אחרות, לפלוגה אין זכר, ואלה שנשארו נושאים את הזכרון הטראומטי בנפשם כך שהוא חוזר שוב ושוב ואינו מניח להם לחיות את חייהם.

מנגד עומד פירוק הזהות הציונית עליה שוקדים אדם, האינטלקטואל הפלשתינאי, ואנשי חבורתו. אדם אינו רואה את עצמו כערבי אלא כצידוני, ומפרק בכך את הדיכוטומיה השלטת בסכסוך הישראלי-ערבי כמו גם את הלאומיות המודרנית עצמה. פירוק זה מוביל אותו לראות בנוגה, היהודיה המזרחית למחצה, צידונית כמוהו. הוא מפעיל מחתרת שבה ערבים מתחזים ליהודים ובכך חושף את השורשים האתניים, הקדם לאומיים של היהודים המזרחיים שהם, בעצם ערבים. בועז, הפועל ביחידתו של אדם, הוא ערבי המתחזה ליהודי ישראלי מסתערב ובכך הוא ממצה עד תום את בלבול הזהויות היהודי ערבי ואת פירוקה של הזהות הלאומית הציונית. זהות זו נחשפת כבדויה ומומצאת כשנאמנויות אתניות ואלמנטים גזעיים חותרים תחתיה.

הדיון הארס פואטי ברומן מפרק את הגבול בין מסמן ומסומן, אמנות וייצוג, דמיון ומציאות, בעוד שהדיון בציונות מפרק אותה מהמיתוסים המכוננים שלה. בעולם של הרומן זהויות הן דבר יחסי וניתן להמרה, למרות שהכאב האנושי נותר מוצק ומציק. זה אולי הישגו הגדול ביותר של הרומן הזה: בתוך מציאות פוסט-מודרנית לעילא הוא מצליח בכל זאת לעורר אמפטיה לכאב האנושי ולא מאבד את היכולת לגעת בלב הקורא.    

(תודה לידידי, מוריס גיני, שחלק עמי את תובנותיו לגבי הרומן).

_________________

אלופי התמימות, ארי ליברמן. הוצאת ידיעות ספרים. 293 עמ’.

***

שירלי סלע לבבי סיימה את לימודי הדוקטורט בספרות השוואתית באוניברסיטת ראטגרס, ניו ג’רזי. מחקרה עוסק בספרות יהודית בעברית וביידיש בראשית המאה ה-20, בספרות ולאומיות, בספרות הגירה, במחברות, ובזכרון קולקטיבי בספרות. כמו כן היא מתמקדת ביצירת ש”י עגנון ובהקשריה התרבותיים.

 

 

2 תגובות

  1. […] לביקורת של ד"ר שירלי סלע-לבבי על "אלופי התמימות" לחצו כאן. […]

  2. […] לביקורת של ד"ר שירלי סלע-לבבי על "אלופי התמימות" לחצו כאן. […]

השאירו תגובה