פוסט קצר על מחזות (וכמה הערות על “הכיסאות” מאת יונסקו)

על מחזות ותיאטרון (בתוספת כמה מילים על המחזה “הכיסאות”)

ראשית וידוי: אני לא כל כך אוהב תיאטרון. חווית הצפייה בתיאטרון מבחינתי היא אמצע הדרך בין ספר לסרט, בלי ההנאה שאני רגיל להפיק משני הפורמטים האלה.

חויית המציאות של התיאטרון דלה במיוחד ביחס לחוייה שמאפשר הקולנוע, כך שהצופה צריך להפעיל את הדמיון ולהניח שהבמה עם התפאורה הדו מימדית מייצגת איזשהו מקום שבו מתרחשת עלילה “מהחיים”. אבל הדמיון שנדרש להפעיל הצופה הוא מוגבל ומונחה, להבדיל למשל מהספרות, שמאפשרת לכל קורא להרכיב בראשו תפאורה משלו.

מצד שני, יש לי עניין גדול בתרבות ובהיסטוריה שלה, וישנם לא מעט מחזות שעומדים בבסיסה של התרבות המערבית (ממחזות של סופקלס, דרך שייקספיר ועד ברכט או בקט). לכן, במקום ללכת לתיאטרון ולצפות בהצגות, החלטתי לקרוא מחזות מפורסמים ולצפות בעיבודים קולנועיים למחזות אחרים.

בשנים האחרונות ראיתי עיבודים קולנועיים לבית הבובות של איבסן, ולמחזות שונים של שייקספיר כמו אילוף הסוררת, המלט, מקבת, אותלו, חלום ליל קיץ ויוליוס קיסר (אני משתדל שהם יהיו ישנים ככל האפשר, כי אז הם מתקרבים להצגת התיאטרון).

במקביל רכשתי מהאתר של הוצאת אור-עם כמה מחזות (הם בדרך כלל מאוד זולים) והספקתי כבר לקרוא את “פיגמליון” של ברנרד שו, “המלך ליר” של שייקספיר, “בדלתיים סגורות” של סארטר ואת “הכיסאות” של אז’ן יונסקו (אותו קראתי השבוע). 

אני לא רואה טעם להקדיש להם פוסט שלם בבלוג, כי מדובר במחזות מפורסמים שאין לי שום יכולת לנתח אותם, וכל שנשאר לי הוא להעיר כמה הערות שעלו בראשי במהלך הקריאה. לכן אשתדל בפעמים הבאות לפרסם סטטוס בעמוד הפייסבוק של הבלוג בכל פעם שאסיים לקרוא מחזה.

אני גם ממליץ למי שלא התמודד עם קריאת מחזות לעשות זאת, כי מדובר בהשקעה קצרת טווח ולרוב דיי מתגמלת:)

אז הנה כמה דברים שחשבתי על “הכיסאות” מאת אז’ן יונסקו:

יונסקו שייך לזרם של “תיאטרון האבסורד” והדבר ניכר היטב במחזה. המחזה מתאר שני קשישים דמנטיים שמנהלים שיח משונה עם דמויות ששניהם מדמיינים ולא קיימות על הבמה; הם כביכול מתכוננים לערב חגיגי לכבודו של הקשיש, בו יגיע נואם ויציג את משנתו של הקשיש לעולם כדי שהדורות הבאים יוכלו ללמוד. כך הם מכינים את הכסאות לקראת הערב ובכל רגע נכנסת עוד דמות בלתי נראית ששני הזקנים מנהלים איתה דו שיח.

לפעמים קריאת יצירה ותיקה שופכת אור על יצירות חדשות יותר. כך למשל, כשקראתי את אוסף קטעי הסאטירה והסיפורים הקצרים של חנוך לוין (בספר “הג’יגולו מקונגו” שיצא בספריה החדשה), הופתעתי לגלות שההומור הכל כך חדשני שאהבתי בחמישיה הקאמרית, בעצם טמון כבר בכתיבתו הסאטירית של לוין; יכולתי בקלות לראות כיצד כותבי החמישיה התחנכו על כתביו של לוין.

באופו דומה, כשקראתי כעת את יונסקו, יכולתי לראות כיצד לוין הושפע מתיאטרון האבסורד שלו.

במובן מסוים מדובר בחוויה קצת מרגיזה; ברור לכולנו שכל אמן מושפע מאמנים אחרים שקדמו לו, אבל חלק מההתפעמות שלי כצרכן תרבות מאמנים שונים, קשורה גם במחשבה על מקוריות. גילוי המקורות התרבותיים שהשפיעו על יצירה, פוגע מעט בהתפעמות הזאת. על אף שברור לכל אחד שיצירות אמנות לא נוצרות בחלל הריק וששום יצירה היא לא בבחינת “יש מאין”, עדיין יש מן האכזבה בגילוי האגבי של מקורות ההשפעה. 

זאת ועוד – קריאה מודרנית במחזה הזה (שנכתב בשנת 1951), מטלטלת פחות את הקורא בן ימינו מאשר טלטלה, יש לשער, את הקורא באמצע המאה ה-20. כולנו רוויי פוסט מודרניות, ושימוש באבסורד כבר לא עושה עלינו את אותו רושם שהוא ודאי עשה על אנשים בעבר.

הסיום של ההצגה, למשל, הוא סיום “פתוח” בסגנון פוסט מודרני. הדמות האחרונה יוצאת מדלת מסוימת על הבמה ואף אחד לא מכריז על סיום. הקהל אמור לשמוע את הלחשושים של עצמו, או צחוק פה ושם, ולצאת מהאולם כשהסיום הזה חרוט בראשו (כך טוען המחזאי בהוראות שלו). בעשור השני של המאה ה-21 כבר עייפנו מהתכחמויות כאלה, שאולי היו מעניינות לזמנן. 

ובכל זאת, יש כוח למחזה הזה, ובלא מעט מקרים האבסורד שמככב בו מוליד שעשוע.

לכן אסיים בשני משפטים המופיעים בתחילת ההצגה ומייצגים נאמנה את המחזה (לפחות לדעתי).

הקשישה: כדי להשתעשע, העמד פנים, כמו בערב ההוא.

הקשיש: העמידי פנים את בעצמך, זה התור שלך.

 ________________

היכסאות, אז’ן יונסקו. מצרפתית: חיה ומיכאל אדם. הוצאת אור-עם. 70 עמ’, 32 ש”ח.