תקווה ורהיטות

בימים אלו, כששנים של התנהלות מטורפת בשוק הספרים הביאו לידי שפל וקריסה והתמוטטות, אחת ההוצאות הטובות בארץ הוציאה את עורכיה לחל”ת והוצאה אחרת שהייתה המצליחה ביותר הקפיאה את העבודה על ספרים מתורגמים, משמח כל כך ונוסך תקווה לשמוע על מהלך הפוך, מנוגד: שי סנדיק, מתרגם טוב מאנגלית ומצרפתית, הקים הוצאה כדי להוציא בכוחות עצמו את תרגומו ל”תבונה ורגישות” של ג’יין אוסטן.

וזה מוביל אותי אל הקדמה נוספת לרשימה הזאת. אני קצת שונאת את הדסטארט. אני שונאת את הטשטוש בין המרחב החברתי לְמרחב שיווקי. אני שונאת שכל מיני אנשים מציעים לי חברות בפייסבוק ורגע אחר כך מציעים לי לסמן בלייק את הדף של ספרם או יצירתם. אבל יש יוצאים מן הכלל שבגללם אני שמחה שהדסטארט קיימת, ושיש לי אפשרות לסמן את הדף שלהם בלייק ולהיות מעודכנת. התרגום של סנדיק לתבונה ורגישות הוא דוגמה מובהקת: זה ספר שחייב להיות ברשותי! (רק לסבר את האוזן, ההדסטארט היחיד שתמכתי בו היה האלבום האחרון של אילן וירצברג. וירצברג התייחס לכל העניין ברוח טובה, אך אני הייתי המומה ומדוכאת קצת שיוצר בשיעור קומה כזה צריך הדסטארט. ומה אם “בציר טוב”, שעיצב את נעורי ואת נעוריהם של אחרים כמוני לא פחות מ-Wish you were here של פינק פלויד, לא היה יוצא בשעתו?)

כל זה היפותטי, ומשהזמנתי את הספר והגיע לידי נשאלת השאלה המכריעה: איך התרגום? כשעבדתי בהוצאת “כתר”, הייתי מעורבת בהוצאת תרגומים עבריים לשתי יצירות של אוסטן: “גאווה ודעה קדומה” בתרגומה של עירית לינור (עריכת התרגום: קטיה בנוביץ’), ו”השפעה” [התרגום הקודם נקרא “הטיית לב”] בתרגומה של מיכל אלפון ובעריכת תרגום שלי. בשני המקרים היה התרגום מצוין ועם זאת הייתה עבודה רבה. לא פשוט לתרגם את אוסטן. יש עניין של תקופה ויש עניין של תחביר ויש עניין של אירוניה דקה, וכמו כן בכל ספר יש עניינים משלו, ב”השפעה” למשל יש ענייני צי וספנות, ואין קץ לדבר. לכן, כשפתחתי את התרגום של סנדיק (אחרי שהזנתי את עיני בעטיפה היפהפייה שעיצבה מיכל ארזי) בכל זאת חששתי. תרגום עדכני ל”תבונה ורגישות”, חשוב שיהיה על המדף, אבל איך הוא?!

והתשובה: נקי, יפה ושקוף. שקוף פירושו שהקורא לא צריך לחשוב על העובדה שהוא קורא תרגום, לתרגם את המשפטים בחזרה בראש כדי לפענח תחביר משונה או ביטוי מוזר, ש”הנשיקה מבעד למטפחת” היא מבעד למטפחת דקה ועדינה ולא מבעד לאריג גס שמטשטש את תכונותיו של המקור.

בכתבה ב”ישראל היום” ציינו את העובדה ששי סנדיק דתי, כאילו יש (ואולי באמת יש) משהו מפתיע בכך שאיש דתי אוהב כל כך קלאסיקה אנגלית וצרפתית. כשקראתי את התרגום חשבתי שהעברית שזורמת בעורקיו של סנדיק, זו הקלאסית של המקורות, משרתת אותו היטב. כדי לתרגם את אוסטן לא די בעברית הישראלית של ימינו. סנדיק היה רגיש מספיק שלא לכפות על הטקסט ביטויים חז”ליים או ארמית אבל גמישות התחביר שלו, אוצר המילים העשיר והעברית הנושמת מעידים על הרקע שלו (ובקטנה, היה שם איזה ‘קל וחומר’ אחד שהתאים מאוד לדיון המפורט של אוסטן בדיני ירושה).

הדבר היחיד שנשאר ‘לא נקי’ בטקסט, והוא דבר פעוט, הוא ענייני זכר ונקבה (למשל משפט שנסב על “הליכות” אך הפועל היה בזכר – כנראה לפני כן היה כתוב שם “גינונים” או “נימוסים”). זה מעיד על עריכה יסודית ומרובה ועל כך שלא הספיקו לעשות הגהות אחרי כל סבב של עריכה. ומצדי – שכל הספרים ילקו בתופעות כאלה, ולא במעקשים תחביריים ולקסיקליים.

אם כן, לא רק שסנדיק עשה מעשה חשוב, הוא עשה אותו היטב, וכל הוצאה גדולה ומכובדת יכלה להיות גאה אילו הספר יצא אצלה. אבל הוא לא.

ועכשיו אפשר לדבר קצת על אוסטן. “תבונה ורגישות” הוא סיפורן של שתי אחיות, אלינור ומריאן דשווד. כמו גיבורות אחרות של אוסטן אלינור ומריאן הן בנות טובים אבל אין להן כסף. בגלל חוקי הירושה, נושא שעובר כחוט השני בכל הרומנים של אוסטן, בנות אינן יכולות לרשת נחלה. האחיות דשווד מנושלות לטובת אחיהן ואשתו פאני, זוג קומי שמצטיין מאוד בהונאה עצמית ובשיחות שבהן פאני משכנעת את בעלה שלא רק שהם אינם יכולים להרשות לעצמם לסייע לאחיותיו, הם עצמם זקוקים לסיוע!

אלינור הרציונלית והמאופקת אינה נוהגת ללבות ולהפגין את רגשותיה, ומריאן הרומנטיקנית דווקא מטפחת את הקיצוניים שבהם; החיים אינם חיים בעיניה אם היא לא מיטלטלת בין אקסטזה לייאוש. חומרי הבעירה שלה הם מיטב השירה והמוזיקה. אלינור, אגב, מציירת; אוסטן לא מספרת לנו הרבה על הנושאים והסגנון של ציוריה, אבל זהו אחד מפרטים רבים שמרמזים שגם אם נדמה בהתחלה שאלינור היא התגלמות התבונה ולעומתה מריאן היא התגלמות הרגישות; אלה אינם בדיוק פני הדברים. רגישותה היתרה של מריאן מביאה אותה לעתים לכדי אטימות כלפי סובביה; לא אחת נובעת הרגישות הזאת “מהראש”, ממה שתפיסת העולם הרומנטית מכתיבה; ואילו רגישותה היתרה של אלינור מתגלה בהדרגה, ובעיקר כשמה שמניע אותה הוא אמפתיה כלפי אחותה הפגועה; אז אינה יכולה לכבוש את דמעותיה.

[ספוילרים בשתי הפסקאות הבאות]

גם אלינור וגם מריאן נקשרות לגברים שמתברר כי אינם פנויים; גם במובן הזה הן שתי וריאציות על נושא אחד. האיש שהוליך שולל את מריאן הוא יצרי, יפה תואר ומשולח רסן, וברקע הסיפור מתגלה נערה אחרת שהוא פיתה והרס; דמויות רבות כאלה אורבות בשולי סיפוריה של אוסטן, שאגב, מגלה אמפתיה פחותה בהרבה מזו של דיקנס כלפי נערות ונשים שהתפתו וחייהן נהרסו. כך היא מסמנת את גבולות עולמה: מריאן אולי התנהגה בחוסר דיסקרטיות, אך תומתה נותרה שלמה ואי אפשר להשוות בינה לבין אלייזה המסכנה.

לעומת זאת, האיש שאלינור אוהבת הוא איש של כבוד, שלא ינסה להיחלץ מאירוסים קודמים אף שאינו חפץ בהם עוד. מזל שארוסתו עושה את העבודה במקומו. ואותה ארוסה ואחותה, העלמות סטיל, אף הן דמויות-וריאציה, שמופיעות כדי לסמן את גבולות הסיפור, להראות מה אלינור ומריאן אינן; אולי הן דלות אמצעים, אך הן גבירות של ממש, מחונכות היטב, ולא אופורטוניסטיות.

קראתי את הספר הזה פעמים רבות, ואלינור ומריאן העסיקו את מחשבותי, גם מווילובי הסוער, הגיבור הביירוני שסחף את מריאן בסערה, קשה להתעלם. אבל הפעם, בקריאה הנוכחית, לא הרפו ממני דווקא שתי דמויות אחרות, שמקומן בטקסט אינו גדול ושאפשר לראות בהן הפוגה קומית ותו-לא; מר ומרת פאלמר. האחיות דשווד פוגשות את הזוג פאלמר בבית חבריהן שבו הן מתארחות (וההתארחויות הממושכות האלה גם הן נושא בפני עצמו בעולם האוסטני, אבל לא ארחיב עליו את הדיבור כרגע). שני דברים בולטים אצל גברת פאלמר: כרסה (כשהיא מופיעה לראשונה בספר היא בהיריון, ואחר כך יולדת בן) והנטייה המשונה שלה לצחוק מכל דבר מעציב, מעליב או מכעיס. רוב הזמן היא צוחקת מדברים שמר פאלמר אומר, או לא אומר (כשהוא פשוט מתעלם ממנה ולא עונה לה). אוסטן מסבירה בתמצית שמר פאלמר, כמו גברים רבים, גילה שהלך שולל אחרי יופי והתחתן עם אישה טיפשה, וכעת נראה שאוסטן מבינה ללבו. כמו הוריהן של האחיות בנט ב”גאווה ודעה קדומה”: איש התחתן עם אישה יפה, גילה שהיא טיפשה, הוא מבטא את תסכולו באמצעות סרקזם – ואוסטן מצדיקה אותו. מייגע כל כך לחיות עם אישה טיפשה שצוחקת בלי סיבה. אבל כשגברת פאלמר צחקה לנוכח הפרחים בגינתה שנבלו, אני כמעט בכיתי.

ולא בכדי התעניינתי כל כך בזוג הזה, פאלמר. כל העלילה האוסטנית נסבה סביב שאלת הנישואים. האם יתחתנו גיבורות הספר ועם מי. אבל השאלה, תסלח לי מריאן דשווד, אינה שאלה רומנטית. היא שאלה כלכלית. הרומנים של אוסטן נפתחים בדרך כלל במצבם הכלכלי של הגיבורים ועוסקים לא מעט בדיני הירושה שמונעים מנשים לרשת נחלה והופכים את הנישואים לא רק לעסקת חייהן אלא לעסקה היחידה שפתוחה בפניהן. במהלך הנפתולים הממלאים את הרומן גופא, שסובבים סביב השאלה – האם הנישואים יתממשו, והאם תצליח הגיבורה לבחור בגבר הנכון – יש מקום לרומנטיקה, אבל הרומנטיקה היא בסופו של דבר מעטה דק למדי על שאלות קיומיות שוודאי כרוכות בחרדה לא מעטה. זוכרים, ב”גאווה ודעה קדומה”, מה שינה את דעתה של אליזבת לגבי דארסי? הביקור בפמברלי, אבל לא רק כי היא ראתה את אדמותיו הגדולות והיפות – כי סוכנת הבית שלו סיפרה לה שיש לו מזג טוב מאין כמוהו. ואין דבר חשוב יותר ממזגו של הבעל העתידי, תעיד על כך שרלוט פאלמר המסכנה שילדה במזל טוב בן זכר ויורש, אבל איך זה לחלוק את יצועו של איש שבז לך ושופך עלייך קיתונות של סרקזם? אלוהים ישמור. ואוסטן שמרה לפחות את הגיבורות שלה, אלינור ומריאן.

(על הפתרון שנמצא למריאן אפשר בכל זאת לערער, אבל הוא דומה קצת למתרחש ב”אמה”, וכיוון ששי סנדיק הבטיח לתרגם את “אמה” – הספר האהוב עלי משל אוסטן, אגב! – אפשר לחכות עד אז. ולאחל לו בהצלחה.)

 _____________

תבונה ורגישות, ג’יין אוסטן. מאנגלית: שי סנדיק. הוצאת סנדיק ספרים. 349 עמ’, 65 ש”ח. 

***

לי עברון-ועקנין, 37, סופרת משוררת ומתרגמת. השתתפה  באנתולוגיה “מלכה עירומה” בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ותרגמה בין השאר את ספריו של דויד פואנקינוס “העדינות” ו”המזכרות“.

מספריה: 

• ספור לפני השינה (ירושלים : אופק ; קרית-גת : ההפצה, דני ספרים, תשנ”ד 1994) <איורים, סטלה פרלוב>
• הדברים שהולכים לאיבוד (ירושלים : אופק ; קרית-גת : ההפצה, דני ספרים, תשנ”ד 1994) <איורים, סטלה פרלוב>
• הבובה הכי מיוחדת בעולם (ירושלים : אופק, 1994) <איורים, סטלה פרלוב>
• כשגל עוצמת עינים (ירושלים : אופק ; קרית-גת : ההפצה, דני ספרים, 1994) <איורים, סטלה פרלוב>
• עד תפארת חיזורנו (תל-אביב : גוונים, תשנ”ט 1999)
• התעוררות : קובץ סיפורים (תל-אביב : גוונים, תשנ”ט 1999)
• יבשות נעות (חיפה : פרדס, תשע”ב 2012) <שירים>