שלושה ספרי שירה ושיר אחד יפה

קונָה ספרי שירה רבים – טורפת, ואז גוררת אותם למאורתי, מחכה לשעת הכושר, נועצת בהם את שיני הסקרנות שלי ומייחלת לנתחי שירים עסיסיים מעוררי החושים.

3 ספרי השירה החדשים שקראתי לאחרונה היו דלים, רדודים ומאכזבים לאור העובדה שנכתבו ע”י משוררים מוכרים וידועים שפרסמו בעברם ספרים טובים שנהניתי מקריאתם.

ואז ראיתי את התמונה הקיצית האופינית לחופש הגדול של התלמידים: מערכת בריכות שחייה כמו אלה שבטכניון החיפאי: הבריכה האולימפית, בריכת הילדים השוחים ובריכת התינוקות הרדודה – הפישפשון. לכאורה נעים במיי השירים הרדודים: מבנה פסיפס הקרקעית סדור וגלוי, הקלישאות נוצצות כזהרורי השמש. בטוח כאן: לא גלים, ודאי לא טביעה. אך הינה היא הסכנה: אסור לקפוץ ראש.
אבל הקורא רוצה לקפוץ ראש אל מימי השכליוּת-חושיוּת, לעומק המחשבה ולרעננות השפה השירית.

תוך כדי תחושת העצב על הרדידות והדכדוך של בוקר יום ה’, 3/7 בשבוע מציאת גופות הנערים החטופים הגיע ב- facebook השיר הבא של ראובן שבת, מציל אותי ומציף בנחשול השתאות והנאה:

גִּבּוֹר מִפַּחַד

אֲנִי פּוֹחֵד

עַל יְלָדַי

אֲנִי פּוֹחֵד

עַל אֲהוּבוֹתַי

אֲנִי פּוֹחֵד

עַל חֲבֵרַי

כַּדּוּרֵי אֵשׁ נוֹבְחִים

פּוֹלְחִים אוּדִי כְּאֵב

לְכוּ מִכָּאן גִ’יפִּים חֲרוּכִים

שְׂרִידֵי טַנְקִים שְׂרוּפִים

אֲנִי פּוֹחֵד מִגְּוִיּוֹת מְהַלְּכוֹת בֵּינֵינוּ

אֲנִי פּוֹחֵד מִשִּׁיבַת הַמֵּתִים

אֵלֵינוּ

הַיָּם נָפוֹץ תְּכַלְכַּל

אַךְ מְלֻכְלָךְ בְּזַעֲמוֹ

יָרֵחַ מָרוּט

שׁוֹלֵחַ חִיּוּךְ חִוֵּר

שֶׁל אֻמְלָלוּת

הַנָּבִיא שׁוֹאֵל

“עַד מְתַי?”

וַאֲנִי מֵשִׁיב לוֹ-

הַרְפֵּה מִכָּךְ,

אֲנִי גִּבּוֹר

אֲמִתִּי , בְּכָל

פְּחָדַי.

Reuven Shabatראובן שבת

הקצב התובעני של השורות הקצוצות והעלילה המוחשת ע”י שמות הפועל הרבים מתחילת השיר, וללא הפוגה, עד סופו – משתלטים על הקורא. מלות המפתח שהן גם שם השיר “גִּבּוֹר מִפַּחַד“מובנות כל אחת בנפרד אך לחיבור ביניהם ניגוד מפתיע, קסם אפל. האומץ לדבר בגלוי על הפחד הטבעי, האנושי, המוכר לכולנו במלים המפורשות המדוייקות בפתח השיר יוצר הזדהות אצל הקורא ומקרב אותו. ואז השיר לוקח את הקורא המרותק לסיור סביב עולמו של המשורר: מבקר אצל רכבי המלחמה השרופים ולמטה מכך – בעולם המתים ואז עולה איתו אל הים הזועם, נוסק אל שמי הירח האומלל, צופה במופע התנצחות המילולית בה המשורר מביס את הנביא, נוחת בדיוק מוחלט אל קרקע הגיבור הפוחד ותודה שטסתם ראובן שבת. לשיר הקשר אקטואלי-אוניברסלי מובהק והוא שחצב את הפסל הנפלא הזה מסלע השפה. והמלים – יפות ומצליפות : הכדורים “נובחים“,הים “תְּכַלְכַּל” ואז אותן האותיות בסדר הפוך והחריזה הפנימית : “אַךְ מְלֻכְלָךְ בְּזַעֲמו“. הירח נראה כ-“מָרוּט“ומתחרז מקורית עם החיוך “שֶׁל אֻמְלָלוּת“. כל אלה הם העדות לתכנון המדוקדק ולביצוע המופתי של מלאכת השיר.

רווח לי. יש להמשיך ולכתוב – להתדפק על דלתות המוזה ויום אחד היא תצא לקראת הנחוש והמתמיד, תושיט את ידה ותוביל אותו אל מחוזותיה כי יש תוחלת – אפילו לגבור הפוחד – כל עוד הוא ער ומחובר לסביבתו, מודע לאמת הפנימית שלו ודובר אותה באומץ.

                              חגית בת-אליעזר, 13.7.2014

***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל “הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה” (2008),  “התנסויות” (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.