השאלון עם אליס ביאלסקי

1) מהו הספר האהוב עלייך?

התשובה לשאלה הזאת פשוטה מאוד – “מלחמה ושלום” של ל. נ. טולסטוי. הייתי בת יחידה, לא היה אינטרנט בילדותי, בטלוויזיה הסובייטית לא הראו שום דבר ששווה לצפות בו ולכן שקעתי מגיל עשר בקריאת ספרים מתוך הספרייה הביתית שלנו. בגיל שתים-עשרה הגיע זמנו של “מלחמה ושלום”. לא חשבתי על כך שמדובר ביצירת מופת, באחת מפסגותיה של הספרות העולמית. עד אז כבר הספקתי לקרוא את “ילדות. נעורים. עלומים.” של טולסטוי והתעניינתי בתולדות מלחמותיו של נפוליאון, כך שההתחלה נראתה לי מסקרנת. ואחר כך כבר לא יכולתי להניח את הספר מידי. מאז אני קוראת את “מלחמה ושלום” אחת לכמה שנים ובכל פעם מתפעלת מהשינוי שחל בתפישה שלי. בתקופות שונות בחיי היו קרובים אלי פעם פייר, פעם נטשה ופעם הנסיכה מריה. ובניגוד לרבים אני לא פוסחת על המלחמה. חשוב בעיניי דבר נוסף – מעטים הם הסופרים שידעו כמו טולסטוי להבין נשים ולתת ביטוי לעולמן הפנימי. קחו לדוגמה את דוסטוייבסקי – הרי הנשים שלו אינן אלא יצורים זדוניים מפלנטה אחרת.

2) מהו ספר הילדים האהוב עלייך? 

לא קראתי ספרות ילדים קלאסית מפני שבגיל מוקדם נפלו לידיי ספרים רציניים שהטריפו את הדמיון שלי – “הציפור הכחולה” מאת מטרלינק ו”האמן ומרגריטה“. אחריהם כבר לא יכולתי לקרוא ספרי ילדים שיש בהם נטייה מובהקת למוסרניות. אבל השלמתי את הפערים כשנולדו ילדיי; קראתי הכל, לרבות שבעת הכרכים של “הארי פוטר“. החביב עלי הוא הספר השלישי – “האסיר מאזקבאן“.

3) מהו הספר האחרון שקראת?

כרגע אני בתקופה של פיליפ רות וקוראת את כל ספריו ברצף. והוא כתב שלושים ואחד ספרים. האחרונים שקראתי היו “חיי כגבר” ו”פסטורלה אמריקנית“. חוץ מזה אני קוראת מחדש בספרו המדהים של הסופר הרוסי-אבחזי, פאזיל איסקנדר, “סָנְדְרוֹ מצ’גם” וממליצה עליו בחום. איסקנדר אמר פעם שהומור, זה כשהאדם שניגש אל קצה התהום מתכופף מעט, מציץ פנימה ואחר כך נסוג אט אט. ההליכה הזאת לאחור היא בעצם ההומור האמיתי. ההגדרה הזאת משקפת באופן מושלם את הספר שלו.

4) איזה ספר גרם לך לתהות על מה המהומה?

מדאם בובארי” מאת פלובר. פרוזה צרפתית קרה ורציונלית, חסרת רגש אנושי חי ודומה יותר לניסוי מדעי. והעיקר – אם אינך מבין דבר בנשים, למה לכתוב עליהן? “מדאם בובארי זה אני”. ממש…

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

כל הספרים של אנדריי פלטונוב. זה אחד מהסופרים הרוסים הגדולים ביותר, לצד טולסטוי, דוסטוייבסקי וצ’כוב, אך למרבה הצער, הרבה פחות מוכר מטורגנייב או בולגקוב, שבהשוואה אליו היו סופרים סוג ב’.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

כנראה שסופר אהוב הוא לא המחבר של הספר האהוב, אלא מי שאוהבים אצלו יצירות רבות. למרות שאני אוהבת את “מלחמה ושלום” ואת “אנה קרנינה”, ספרים רבים אחרים שכתב טולסטוי, בייחוד לעת זקנה, אני לא יכולה לשאת. אני אוהבת את הסיפורים של צ’כוב בזכות המבט חסר הרחמים על הטבע האנושי, חוש ההומור הקטלני ובזכות עושרה ויופייה של הרוסית שלו. דווקא מחזותיו, שהפכו אותו למפורסם בכל העולם, לא קרובים אלי – שם אכזבתו מהמין האנושי מגיעה לאכזריות קיצונית וגם המיזוגיניה מוגזמת. הסופר האהוב עלי זה זמן רב הוא צ’ארלס בוקובסקי – עוד סופר אכזרי, אבל הוא לא שופט אף אחד, לא חולה במיסיונריות, וניצוצות התקווה האחרונים שעוד בוערים בי, לא כבים לחלוטין כשאני קוראת בספריו.

7) ספר שנתן לך השראה?

מוסקבה פיטושקי” מאת ונדיקט ירופייב, “שיפון עם שינקן” ו”נשים” מאת בוקובסקי, “המדונה של הפרחים” ו”יומנו של הגנב” של זאן ז’נה, “חוג הסרטן” מאת הנרי מילר ו”זה אני, אדיצ’קה” מאת אדוארד לימונוב – ספרים גבריים וחסרי רחמים, ספוגים בריח זיעה וזרע. הם ככל הנראה מעוררים בי את היצירתיות, בגלל שאחרי הקריאה בהם העולם נראה טוב יותר.

8) ספר עיון מומלץ?

Inside the Aquarium: The Making of a Top Soviet Spy מאת ויקטור סובורוב. בעיניי זה אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו על הטוטליטריזם הסובייטי.

 ***

אליס ביאלסקי, סופרת ובמאית קולנוע, נולדה במוסקבה ועלתה לישראל ב-1990.  ביימה את הסרטים הדוקומנטריים: “סבבה”, “מונה ליזה”, “געגוע ליום המחר”, “הומונים”. לאחרונה תורגם לעברית ספר הביכורים שלה “ראינו לילה” (בתרגום יעל טומשוב, הוצאת אפיק) שעוסק בתרבות-נגד פאנקיסטית בסוף התקופה הסובייטית. 

עוד על הספר “ראינו לילה”:

אליס ביאלסקי, סופרת ישראלית הכותבת רוסית, יצרה יצירת-מופת קטנה, משהו בין “סטיריקון” מטורף המתרחש בימי פומפיי האחרונים של ברית המועצות ל”אליסה בארץ הפלאות” בגירסה פאנקיסטית המתפתחת בזינוקים מפתיעים על רקע שאון הזמרים, הגיטרות והתופים של להקות הרוק הסובייטיות, או,

ליתר דיוק, האנטי-סובייטיות. הללו משמיעות בצלילים מחרישי אוזניים את קולותיה של “תרבות הנגד”, שאותה הולידה באורח בלתי נמנע התרבות הסובייטית הרשמית – הצדקנית, האטומה, הכוחנית – ברגע בו איפשרו סדקיה המתרחבים של הפרסטרויקה את התפרצותו של המודחק התרבותי אל הרבדים הגלויים של החיים החברתיים מול כוחות הממשל המנהלים קרבות נסיגה אלימים. הסיפור מדגים בשלמות את הנחת היסוד של מיכאיל בכטין, פילוסוף התרבות והספרות הסובייטי המרכזי, הקובעת כי כל מערכת תרבותית דומיננטית, המונחה כביכול על ידי אידיאלים נעלים המושלטים בכוח, תוליד תרבות-נגד “קרנבלית”, המונית, גסה במכוון ויצרית ללא-רסן, השמה לצחוק את אמה-יולדתה, ומנסה לשמור על שפיות דעתו של האדם הפשוט דווקא בעזרת מה שנראה כטירוף.

אליס ביאלסקי היא סופרת ישראלית ומשום כך סיפורה הוא גם סיפור ישראלי. כן, גם סיפורה של מוסקבה מפרפרת בין פאנק פרוע לשרידיו של משטר טוטאליטרי הוא כיום חלק מן הספרות הנוצרת בישראל. לא פחות מסיפורים על חיים בעיראק, במצרים או בפולין שקדמו להגירה לישראל. זהו חלק אינטגראלי מתרבות המהגרים ילידי ברית המועצות, וכזה הוא חלק מרכזי של תרבותנו כעת: תרבות מהגרים.

 

לעמוד הספר באתר הוצאת אפיק לחצו כאן

 

 

השאירו תגובה