ראשון-שירה: חגית בת-אליעזר כותבת על ערב ההשקה לספר “שחרור בתנאים מגבילים” מאת גלעד מאירי

השקת “שחרור בתנאים מגבילים” מאת גלעד מאירי

בית היוצר של אקו”ם, הנגר 22, נמל ת”א, 3.7.2014

עיתוי האירוע היה מוצלח במיוחד הודות למספר גורמים. הראשון – המונדיאל –חגיגת הכדורגל לעולם ובפרט לגלעד מאירי – אוהב הכדורגל אשר שלושת ספרי השירה האחרונים שלו יצאו לאור בהפרש של 4 שנים – כולם בתקופות המונדיאל. ההשקה לא התנגשה עם שידור משחק כך שכל אוהדי הכדורגל יכלו להתמסר לשירה בלב שלם. בנוסף, כשעה לפני ההשקה התחילה בכיכר הבימה הפגנת קירוב הלבבות תחת הסיסמא “יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים“. הייתי בכיכר המרווחת, החמימה והמוארת על שפת משטח המים ובריכת הפרחים לצד מספר חברים ונמלאתי בתחושת בטחון אישי ונחת תקווה בסיסית למראה עשרות ילדים וכלבים שבאו עם הוריהם/בעליהם. רחוב דיזנגוף – אבי העורקים התל אביבי – הוביל אותי ואת משב האחדות מהכיכר אל הנמל.

את ההשקה הנחתה סיגל וייסבין-רוזמן שאמרה על עצמה שמכירה את גלעד מאירי מלימודיהם המשותפים בקורס שירה בהליקון. הנחייתה הייתה טבעית, גמישה, משתלבת מתוכננת-מסתגלת. עם התקדמות האירוע תהיתי מי זאת הג’ינג’ת הנמרצת שמרגישה כל כך נוח על הבמה כששיא הופעתה – קריאה דיאלוגית עם רוני סומק של 2 שירי הספר” : תחילה “אל מאירי גלעד” עם השורות המרכזיות “עליך לשלם את מחיר / קנאת הסופרים / ותרבה חכמה / מקבלת הודעה זו.” ולאחר מכן שיר “פיק אפ” שכתוב בצורת דו-שיח בין דמות גברית (גלעד) לדמות נשית(אלה)”.

חיפוש מתקדם לימד אותי שסיגל וייסבין-רוזמן היא משוררת ושחקנית – אין פלא, איפוא, שהבמה אוהבת אותה.

סיגל וייסבין-רוזמן. צילום: שירה מאירי

ראשון המברכים היה רפי וייכרט – המו”ל של הוצאת “קשב לשירה” בה יצא ספר שיריו הרביעי של גלעד כשכל שלושת הראשונים פורסמו בהוצאת “כרמל” הירושלמית בידי המו”ל ישראל כרמל שהיה מורהו של גלעד מאירי להסטוריה בבית ספר תיכון. ישראל כרמל מסר את ברכתו לצאת הספר והוקרתו לפועלו הענף של גלעד מאירי לקידום השירה בבירה וגם רפי וייכרט פתח את דבריו בהערכה לפסטיבלים וכתבי העת אותם גלעד יוזם ומפיק – בגדר מעשה שמותיר חותם ואז דיבר בהרחבה על גלעד המשורר הממשיך מסורת ספרותית של מיטב המשוררים הכותבים על מקומו של האדם בעולם המודרני וציין את ההתכתבות של גלעד עם שיריו של דוד אבידן– אותם הוא חקר במסגרת עבודת הדוקטורט שלו. רפי בשפתו הציורית: לו ולגלעד – שתי כוסות התה בשירה שונות, אך הצליח להתאהב בשירה האחרת ומתוך האהבה הזאת הוא מדגים את ה”פליקלקים” הפרודיים בהתייחסות המשורר אל מותו:

מוות יקר

אני מתקרב

ל-47, יותר

ממה שציפיתי. תודה

על סבלנותך.

אתה לא סוף

הדרך הרוחנית אך

עדיין אתה נקודה בקצה

משפט חיי.

מדי יום אתה מקצר

את זמני ומחייב אותי

לתהליך הוצאה לפועל תמציתי

מדויק – פואטי

של שנותיי האחרונות.

אני לא חושב עליך

ביומיום. קבל את התנצלותי

אבל בפגישתינו המסכמת,

גם אם תהיה ספונטנית,

אכבד אותך בנוכחותי.

אגיע במועד,

אתרום את גופי

בזרועות פתוחות.

רפי וייכרט. צילום: שירה מאירי

נועה שקרג’י ערכה את “שחרור בתנאים מגבילים” במשך 4 שנים מאז צאתו לאור של ספר שיריו הקודם של גלעד “חיפוש מתקדם“. נועה אמרה ששירתו של גלעד מגוונת מאוד והאירה את הפן האֵיתי שלה, ההקשבה לזולת והשמעת קולו. בהקשר הזה היא הביאה ציטוטים מתורתו של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס. והייתה בפיה עוד הבחנה מעניינת שגילמה במלים את התחושה שעוררה בי קריאת הספר: עם כל הנגישות של השיר הגלעד-מאירי, הקריאות החוזרות בו מגלות את המורכבות ואף את החידתיות שלו.

נועה שקרג’י. צילום: שירה מאירי

רוני סומק קרא כאמור שני שירי דיאלוג עם המנחה סיגל וייסבין-רוזמן ואמר שרואה בספר תהליך של חיפוש בנפש אותו עבר גלעד מאירי וזאת ברצינות של מסיבת פג’מות. “איך אתה יודע” – נזרקה השאלה מהאולם. “בבקרים ראיתי בעיניהן הטרוטות של חברות בתי את עקבות שיחות הנפש הליליות.” ענה האב רוני.

 רוני סומק וסיגל וייסבין-רוזמן. צילום: שירה מאירי

והייתה גם מוסיקה. על הבמה עלו 4 נגנים: יובל יבנה– חבר הילדות של גלעד, חגי נחתומי – חברו מאז השרות הצבאי, יונתן בן ה-16 – בנו של גלעד – עם הגיטרות והבן הקטן דניאל, נותן הקצב, על ג’מבה. מסתבר שגלעד מאירי בנוסף לשירים כתב גם פזמונים. 2 מהם: “למלים אין תוכן” ו-“אקדח מים קדושים” הולחנו ע”י יובל וחגי- חבריו של גלעד ובוצעו בליווי הגיטרות ותוף הג’מבה. ופתאום אני שומעת מפיו של יובל יבנה : “השיר לעומת הפזמון לא זקוק לקביים של הלחנה – הוא עומד בפני עצמו”. תודה לך, יובל, המשפט הבהיר והמדוייק הזה בא לי כל כך בזמן ומשכנע אותי לחדול מחיפוש המלחינים לשיריי.

 המוסיקאים. צילום: שירה מאירי

כשסיגל המנחה הציגה את הדובר הבא היא קראה ננושיר מפרי עטו. השיר של אגי משעול נחרט בזכרוני:  “הִתְכַּסֵּינוּ בִּכְרִיכָה זוּגִית וְהָיִינוּ מִלָּה בְּמִלָּה.” אגי דיברה על מרד מתוך נטילת אחריות האופייני לשירתו של גלעד מאירי ועל ההלחמים המקוריים המתכתבים עם דוד אבידן: רֶסְסִפרוּתִי, רִיקוּשְׁטֶקְסְט וקראה את השיר:

משורר מתאבד   

לא חושדים בעברית שלי ואני

עובר בקלות בידוק בטחוני,

מתערבב בין צרכנים. מטען לשוני

חגור למתני, משחרר

נצרה. רסספרותי מתפזר,

ריקושטקסט, בליל סונטים,

דקטילים מונחים.

באוויר הדף דפדוף וריח תוק

של דימויים חרוכים.

צפצוף נמוך-גבוה

באזנים, תדר

שרק ילד יכול לשמוע.

בובות ראווה פעורות פה,

יש נפגעיי הלם.

תא טרור פואטי קיקיוני

נוטל אחראיות לאירוע.

נימת קולו האבהית החומלת והמכבדת כלפי הילד המהדהדת בביטוי היפה :” תדר שרק ילד יכול לשמוע” נשמעת בעוצמה לאורך כל השיר:

מתנפחים

אני מוצא אותך שמח ליד בר

הממתקים, בני.

ידיך מגששות כמו פליפרים

בין אפרופו לפופקורן צבעוני

ועיניך נישאות אלי במבט אקסטרים.

…

אנו הולכים למכונית, שני מתרגמים

לאחר כתת אמן, אתה מדבר דיגיטלית,

אני עונה באנלוגית

אבל ממירי אהבה קדומים

מקדדים את השפות

באמצעות מלים נרדפות

לאטרקציות, משחקי קצב,

פינטבול, יום הולדת.

אגי משעול. צילום: שירה מאירי

שחר מריו מרדכי המוצג ע”י הננושיר הארוטי-משלהב:

כְּשֶׁיֵּשׁ סְבִיב מִי לִכְרוֹךְ זְרוֹעוֹת בַּחֹשֶׁךְ אֵין חֹשֶׁךְ

וּכְשֶׁחֹשֶׁךְ אֵין סְבִיב מִי לִכְרוֹךְ זְרוֹעוֹת.

חורך את הבמה בגופיית האתלט שלו. הוא מתמקד בשיר היפה “הבית הפוך“המוצף לכריכה האחורית של הספר. חדות עינו לוכדת את נקודת סוף המשפט קצת מעבר למחצית השיר ובפיו פרשנות מעמיקה. הנקודה מהפכת את הדובר בשיר: האשה בחלקו הראשון , הגבר בחלקו השני ומשנה את האווירה מהיתולית-פארודית בתחילתו לרצינית עד כדי טרגית לאחר המהפך.

הבית הפוך

כשאת אומרת

הבית הפוך

אפשר לחשוב

שהיסודות בשמיים

קולטים ערוץ שתים

דודי השמש פקעות,

האנטנות מכות

שרשים, השטיחים

מעל לראש והאור

זורח מהאריחים.

הבית הפוך,

הילדים מרחפים ישנים

בשמיכות פוך,

צעצועים מפוזרים על התקרה

ואנו יושבים הפוכים

בכורסאות הזית

תלוים באויר כמו תפילה

לשלום בית.

 שחר מריו מרדכי. צילום: שירה מאירי

סיגלית בנאי נהדרת על הבמה, קריאתה רהוטה, נעימה, כירושלמית לשעבר היא מזדהה עם השילוב העדתי-תרבותי-לשוני – מעורב ירושלמי אמיתי. סיגלית קראה את השיר בפרוזה “מזמור לדוידי” המוקדש לאביו של גלעד מאירי, יקיר ירושליים שישב באולם. ואז קראה את השיר שלה “בוא נעבור לירושלים” שמתכתב עם המזמור.

סיגלית בנאי. צילום: שירה מאירי

אלכס בן ארי – חובב כדורגל רואה בשיריו של גלעד טכניקת כידרור המעבירה עולם תוכן אחד לזה האחר כמוסרת כדור והדרך הזאת, הכידרור חשובים ומשמעותיים כשלעצמם. הוא הדגים את דבריו בשיר:

חקירה

למרות המכות היבשות

בחזה, טפטוף קבוע

של שמך מתקרת חדרי

על מצחי,

טלטולים בבתי קפה

ובקרנות רחוב,

הלם חשמלי המאיר שוב

ושוב את דמותך

חובקת צל זר –

צופן אהבתי נותר

לא מפוענח, חבוק

בזרועותיך הכרוכות

כתחבושות לגופי.

 

אלכס בן ארי. צילום: שירה מאירי

גלעד מאירי מסיים את המופע. מה משמעות שם הספר החידתי שלא נובע ישירות משיר כלשהו שבתוכו? גלעד מסביר: רק בשנים האחרונות התחיל לכתוב “כמו כולם” – על אהבה ומוות – נושאים אשר לא נגע בהם בשירי ספריו הקודמים. מעניין על מה כן כתב? בתום ההשקה קניתי שניים מספריו: הראשון “פגני אורגני” והשלישי “חיפוש מתקדם” ואקרא בהם לאחר סיום הסקירה הזאת. הכתיבה על שני הנושאים האלה מהווה לגלעד “שחרור בתנאים מגבילים“. וכאקורד הסיום למופע ההשקה הצטרפו לגלעד שני בניו המוזיקאים יונתן ודניאל וליוו את אביהם הקורא שיר אהבה לאשתו  – אם הילדים:

חתונה ירוקה

נפגשנו במסיבת צ’ט.

הפרופיל שלה צד

את עיני וביקשתי חברות.

היא אישרה.

היו בינינו רגשונים,

קשורים ואלף

חברים משותפים.

…

שלחנו הזמנות לאיוונט,

שיתפנו,

תייגנו ובאנו

בברית זמינות אונליין

תחת חופת רשת.

…

מקלדו נקשו לתוך הלילה

נשיקות ממשקים,

פס רחב של אהבה.

 

וכל זמן המופע בחורה צעירה חרוצה צילמה למעלה ממאה תמונות כולל אלה המשולבים כאן בסקירה – זאת שירה – בתו הבכורה של גלעד מאירי.

היינו שותפים לחגיגה משפחתית נהדרת: האבא, האישה ושלושת הילדים המוכשרים! אני מוצפת רגשית ומזהה איזה צל שמתלווה לשמחה הכללית. זהו הצער על הרבים שלא יגיעו לאושר המשפחתי הזה שמעבר לאושר הזוגי. אלו הן הנחת, ההבטחה, שכבת המגן בפני צרות החיים והמוות אותן מגישים הילדים המוצלחים: חמודים כקטנים שמתפתחים נכון והופכים לבוגרים עצמאיים.

 גלעד והבנים. צילום: שירה מאירי

גלעד, שיריך שונים בהחלט מאלה הנכתבים כאן – השוני עליו דיבר רפי וייכרט בפתח ההשקה. אלה שירי אושר וכתיבתם היא פלא. מופע ההשקה היה מהנה וייחודי באווירת השמחה והאחדות. מתבקשת ההשוואה עם השקת “הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה” של רועי חסן בקפה תל אביב יום לפני ההשקה הזאת. גם שם הייתה חגיגה ושמחה אך האחדות של המשתתפים הייתה כיתתית-מבדלת – כנגד העולם העויין והמתנכל בחוץ ואילו כאן בבית היוצר בהשקה של גלעד מאירי האחדות היא חובקת ומלכדת ולא נעצרת בקירות המבנה אלא מתפשטת לכל עבר ומיטיבה.

                                                חגית בת-אליעזר, 6.7.2014

***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל “הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה” (2008),  “התנסויות” (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.