פוסט אורח: עמית שביט על הספר “מוסקבה פטושקי” מאת ונדיקט ירופייב

הקסם שלא פג

אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי את מוסקבה פטושקי, הייתי בת חמש עשרה, אולי שש עשרה, כיתה י’, במחששה הבית ספרית של תיכון בן צבי בקריית אונו, במקום מעבדת פיסיקה. קראתי את כולו. גמעתי אותו. בדיעבד, אולי היה מוקדם מדי לקריאה שכזו, אך עם זאת אני חייבת לונדיקט ירופייב את כל חוויות גיל ההתבגרות שלי מאותו רגע – הטובות, הרעות, אלה שחקוקות בזיכרוני ואלה שלא זכרתי ולא אזכור לעולם.

על פניו מדובר בסיפור מסע קלאסי של אותה התקופה, סוף שנות השישים ברוסיה (על החתום: “אתר-העבודה להנחת כבלי טלפון בשרמטייבו, סתיו 1969”). באותה תקופה הספר נאסר לפרסום בברית המועצות, וראה שם אור רק בשנת 1989. כאן בישראל הוא פורסם לראשונה,  בכתב-העת הרוסי “עמי” כבר בשנת 1971. אני זוכרת שקראתי זאת על עטיפת האבק של הספרון רגע לפני שגנבתי אותו מן הספרייה (פשע נעורים עליו איני מתחרטת, אם כי העותק ההוא נגנב ממני כמה שנים לאחר מכן כאשר השאלתי אותו לידיד וזה ערק עמו לריגה למען לימודי רפואה. מאז רכשתי עוד חמישה או שישה עותקים, חלק מיד שנייה וחלק חדשים. כרגע ברשותי עותק מההדפסה התשיעית של 2010, ועוד שניים או שלושה שמטיילים בין חברים ומכרים, מפיצים את התורה) וזה מה שמשך אותי אליו, סיפור סוג של אוטוביוגרפי של שתיין אינטלקטואל בוהמיין רוסי שהיה מלא בכל כך הרבה גידופים וביקורות עד כי נאסר לפרסום.

נדמה שוניצ’קה (כך הוא קורא לעצמו, ולקרוא לו ירופייב מרגיש לי מרוחק מדי) ידע שזה מה שמשך אותי, ותכנן למשוך אותי עוד יותר כאשר כתב בהערת המחבר שפותחת את הספר כי במהדורה הראשונה בהחלט היה פרק נוסף המורכב כולו מגידופים, ומזל שמהדורה זו כללה רק עותק אחד כי בכל מהדורות העתיד (במיוחד התשיעית בעברית) כבר הספיק להסיר את הפרק לצמיתות ולהשאיר בו משפט אחד: “ומייד התחלתי לשתות”. יש עוד הבדל שיש לציין בין המהדורות השונות, בין המהדורה ההיא שהייתה לי בכיתה י’ לבין זו שאני אוחזת בידי ברגע זה – הערות השוליים עברו דירה ונמצאות בסוף הספר, ואין הפניות של ממש אליהן, לא ברור לי למה. מקומן הוא בתחתית העמוד הרלוונטי, שכן הן חלק בלתי נפרד מהסיפור ומהבנתו – ללא הערות השוליים לא הייתי יודעת עד עצם היום הזה שפושקין מת בדו קרב, והרי זו פיסת אינפורמציה קריטית לכל דבר. וגם בלי קשר לפושקין, וניצ’קה שלנו זורק רפרנסים ספרותיים, תרבותיים, דתיים, סובייטים ועוד לאורך כל העלילה, וחבל לפספס אותם. אני לא יודעת למה דחקו את ההערות, אבל כאשר אתם קוראים בו, אל תתעצלו לדפדף, זה פחות נוראי מיוליסס ושווה כל שנייה של דפדוף ואיתור.

מוסקבה פיטושקי

וניצ’קה שלנו הוא גיבור טראגי לתפארת, יש לו חלומות פשוטים שלא באים לידי מימוש, וזאת אנו מגלים מהמשפט הראשון של העמוד הראשון:

“כולם אומרים: הקרמלין, הקרמלין. מכולם שמעתי עליו, אבל אף פעם לא ראיתי אותו בעצמי. כמה פעמים כבר (אלפי פעמים), עם הראש בעננים מרוב שתיה, או הרוס עד העצם למחרת, עברתי את מוסקבה מצפון לדרום, ממערב למזרח, מקצה לקצה, רובע אחרי רובע, או סתם בערבוביה – אבל את הקרמלין לא ראיתי אף פעם.”

באמת מסכן. וניצ’קה מספר את הסיפור בעצמו, והוא עושה זאת תוך דילוג בין זמנים ובמסה אחת, כאשר הפרקים מחולקים על ידי הגאוגרפיה בלבד – בין תחנה לתחנה במסעו, ולא על די גבולות רעיוניים או עלילתיים כלשהם. העלילה המרכזית מתרחשת בהווה והיא מסעו של וניצ’קה ברכבת ממוסקבה לפטושקי, שם מחכה לו בנו, לבן זה גם הקדיש וניצ’קה הסופר את הספר כולו. תוך כדי מסעו, מדבר וניצ’קה עם עצמו, עם האל, המלאכים ואתנו הקוראים. הוא מספר לנו סיפורים ומעדכן אותנו על כל טיפת אלכוהול שנכנסת לגופו בצורה מדוקדקת להפליא. הסיפורים שהוא מספר מתרחשים בזמנים שונים ובמקומות שונים, ולכל אפיזודה שכזו יש מטרה מדויקת ופואנטה שקשה לפספס. הוא מבקר בין השאר את הבירוקרטיה וההוויה הסובייטית, את הבהמתיות של דורו ואת חוסר הסקרנות של הדור הצעיר, וכל זאת על ידי בלבולי מוח של שיכור שובה לב. החיים שלו קשים, אך הכוונות תמיד טובות, או לפחות אדישות. אין בו טיפה של רוע, רק בלבול. בלבול ואלכוהול ואדישות, וקסם אישי וסגנון כתיבה שאין כמותו. בלבול שטומן בחובו ביקורת מוסווה היטב.


הספר במהדורה הרוסית

יש כמה אפיזודות, כמה הבחנות שתפסו אותי כבר אז בגיל שש עשרה ולא שחררו לעולם, ציטוטים שחרטו את עצמם על מי שאני ועולים לתודעתי אחת לכמה זמן. הבחנה  אחת שכזו אחלוק עמכם, מעמוד 33:

“זה מוצא חן בעיני. מוצא חן בעיני, שלעם היושב בארצי יש עיניים ריקות ומעוגלות שכאלה. זה נוטע בי רגש מוצדק של גאווה. כל אחד יכול לתאר לו איזה מן עיניים יש שם, במקום שהכל מיקח-ומימכר: עיניים חבויות עמוק בחוריהן, חמקמקות, חמדניות, מבוהלות… ירידת ערך הכסף, אבטלה, התרחבות מעגל העוני… עיניים ניבטות בחשד, מלאות דאגה וענות- ככה נראות העיניים שם, במלכותו של עגל הזהב…

ואילו בין עמי – איזה עיניים יש להם! לטושות תמיד – אבל בלי טיפה של דריכות. ריקות מכל פשר – אבל איזו עוצמה! (איזו עוצמה רוחנית!) העיניים האלה לא ימכרו ולא יסגירו. לא ימכרו דבר ולא יקנו דבר. ויקרה לארצי מה שיקרה. בימים של ספק, בימים של נפתולי נפש, בשעות מצוקה ואובדן – העיניים האלה לא ינידו עפעף. כל יריקה, כגשם-ברכה היא להן…”

קשה לי להסביר את הקסם שיש לספר הזה עלי, מאז ועד היום. אחת לכמה זמן אני קוראת בו שוב ומתענגת על ההומור, הציניות, והביקורות הנוקבות שלא הבנתי אי שם בגיל ההתבגרות – אז ראיתי רק את האלכוהול והמלנכוליה. הוא נכתב ברבדים שונים; אין זה רק סיפור של שיכור הנוסע ברכבת ומציג שלשול מילולי, זהו סיפורה של רוסיה של אותה תקופה, סיפורו של דור. סיפור טראגי של אכזבה וניסיון בריחה, של התמודדות לא מוצלחת. והוא פשוט נהדר.

_______________

מוסקבה פטושקי, ונדיקט ירופייב. מרוסית: נילי מירסקי. הוצאת עם עובד. 239 עמ’, 74 ש”ח.

 

***

עמית שביט סטודנטית בת 24 לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. חיה בתל אביב עם חתול, כלבה, נחש ובן זוג. מנהלת את הטאמבלר ועמוד הפייסבוק “סלפי ספרותי” בשיתוף עם נוגה אלמי-הנטקה.

לכניסה לטאמבלר “סלפי ספרותי” לחצו כאן

לכניסה לעמוד הפייסבוק “סלפי ספרותי” לחצו כאן

השאירו תגובה