קריאה בספר “הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה” מאת רועי חסן

זהו ספר ביכורים למחברו ולהוצאת הספרים החדשה טנג’יר TANGIER  طنجة. לספר נוכחות מרשימה: על הרקע השחור הדהוי שם הספר באותיות לבנות מלוכלכות מסובב ב-90 מעלות, כלב סמלי זוקף את ראשו פעור הפה וקול נביחתו נשמע מתוך הספר עבה הדפים שיש בו בשר לנעוץ עיניים ותכנים נשכניים כמו ה- catfish  המדרבן את המחשבה.

הנושא המרכזי של שירי הספר – ההנגדה בין המזרחים לאשכנזים: “המזרחים בישראל הם סוג ב’ / בחייהם / ובמותם” (ע’ 50). ההגד הזה קיצוני, מופרז, לא תואם את המציאות והוא מעלה את חמתי, את חום גופי, ממריץ את השכל וחוצב את התובנה: עם השנים האוכלוסיה מתערבבת כמו השוקולד והשמנת בעיסה האחידה בתהליך הכנת עוגה, אבל אתה מתעקש להפריד אותנו לרכיבים ומעלה את המשקעים המודחקים כבטיפול פסיכולוגי פולשני לך אך גם לי: גם אני מזרחית ואף יותר מזרחית ממך – מזרח אירופה מזרחית על מפת העולם – ואולי לא בתודעה המעוותת – ממרוקו שבמערב אפריקה. שם הייתי יהודיה עם מלת גנאי וכאן הפכתי להיות רוסיה עם מלת גנאי אחרת. אתה מדבר על הצבע השחור: “…פיצוץ לפנים על כל כושי שאמרת” (ע’ 56). לידיעתך, גם לבן מדי זה לא טוב, רצוי שאדם יהיה עשוי medium-well-done. לא שמעת על ביטוי הגנאי ווּז-ווּז? זה כלפי העולים מהמזרח האחר. אני נזכרת בזכותך בתקופת ראשית עלייתי, אך ללא מרירות, אלא בהבנת הטבע האנושי הקבוצתי כי תמיד יש “אנחנו” ו”הם” – החדשים נתונים במבחן קבלה, טרף קל לבקורת, אך בל נשכח שישראל היא ארץ קולטת עולים ולא רק מעלימה עין ממהגרים.

אתה עושה שימוש-יתר למלה “שנאה” : “שנאת נשים” (ע’ 53) ,” כששנאתי שירה ומשוררים” (ע’ 48), “לימדו אותי בשעורי הסטוריה לשנוא” (ע’ 47), “כדי להרגיש חי – אני אומר / חייבים לדעת לשנוא” (ע’ 87). זה פתרון ספרותי קל, פשטני – יותר נכון, מעניין מבחינת מלאכת השיר להביע את הרגש ללא המלה המפורשת.

ומה נטפלת לנתן זך? לפחות בשלושה שירים אתה שונא ותוקף אותו :  “שרפתי את הספרים של נתן זך“ (ע’ 48), “התרבות האירופית שנתן זך נושם את נשימותיה האחרונות / בחשכת גזענותו” (ע’ 54), “נתן זך חי כבר אלף שנה ותכף ימות” (ע’ 57), וכותרת השיר המפורשת בה אתה מודה בחולשתך – באובססיביות כמעט חולנית: “…וכן אני שונא את נתן זך בקטע אובססיבי” (ע’ 57). ופתאום מתגנב לי החיוך בזוית הפה שמרכך את תחושת המועקה: הרי נתן זך עצמו יצא בזמנו במסע “רצח אב” נגד נתן אלתרמן – אין חדש תחת השמש.

ותראו מה עושה השירה: היא נותנת כוח, אומץ למשורר מעל במת שירו: בשיחה פנים מול פנים עם נתן זך רועי לא היה אומר את כל הדברים האלה ואומנם הוא כתב בדף הפייסבוק שלו בגאוה שנתן זך קיבל את הספר מידיו והמעמד תועד.

צילום: גבריאל בהרילה

בספר שירי ילדות רבים. אני שמחה שראייתך אותה אינה המתרפקת הממותקת הרווחת בשירה העברית, אם כי אין בזה חידוש ספרותי של ממש: צ’ארלס דיקנס כתב על הילדות של מחסור ודיכוי באנגליה האירופית הנאורה לכאורה, אך לפחות לא חווית ילדות-יתמות שהיא הקשה מכולן. ויש גם התייחסות מרוככת, מפוייסת לילדות :”נולדתי בשיכון סלע, שכונת רכבת / ללא זכר לסלע, בלוק / .. /אך איך בכל זאת אני אמור / להסביר לאנשים ששכונת הרכבת היתה / מקום לא רע לגדול בו” (ע’ 110). אני מבינה אותך טוב מאוד, רועי. גם אני נולדתי מחדש בישראל בשכונת רכבת בין הידועות בארץ: מרכז הקליטה של העולים מרוסיה בשנות ה- 70 היה ממוקם בלב שכונת הקטמונים בירושלים.

ודווקא השיר “שפת הוריי” בעמוד 60 המובלט ומוצף לכריכה האחורית של הספר מתגרה בי, עולב, מזמין לדו קרב, אני מרימה את הכפפה וחושבת על המשורר פושקין (בהזדמנויות אחרות– על קרבר ובלזק) שהשתתף ב-22 אירועיי דו-קרב עד למותו באחרון.

שפת הורי

לאמי יש סדק

בלב השפה,

כמו מטפחת

ראש

מכסה את שורשיה.

לאבי יש שפה מוזנחת

כמו תינוק שנשכח

באהל בן גוריוני,

כמו פריפריה

שכוחת אל.

מהריסות שפת הורי

אבנה בית לילדיי

אין אמצע

ללא ראשית

הוריך לבטח לא סבלו מקשיי שפה, לא בתוך המשפחה פנימה – שפתם הייתה מעורבת, מתובלת, רגשית מועשרת בשפת גוף, במגע. השפה המצוחצחת עלולה להרחיק – היא לא חד משמעית ולעולם לא מלאה–אם יהודה עמיחי השתמש – לפי דבריו- רק בחלק הקטן של המלים במילון אז מה יכתבו אזובי הקיר?  ומחשבה כללית יותר : אומרים שלאסקימואים מלים רבות לתיאור השלג, אך לאוהבים חסרות מלים, הם מביעים את אהבתם בקולות, שברי מלים, הברות כי האהבה אינה נרחבת, מתמדת, בטוחה ובהירה כמו השלג לאסקימואי.

קראתי שאתה “דור שלישי מזרחי”. אשכנזי דור שלישי מגדיר את עצמו כישראלי ללא כל אפיון נוסף ולבטח היו לו ערבובים בדרך, אז למה מזרחי דור שלישי מחייה את המזרחיות שלו – אתה וקבוצת הערספואטיקה? עולים על דעתי כמה גורמים: כי בטוחים בישראליות – היא שלכם ואינה תלויה בדבר, כי העברית משובחת בפיכם, “מתמסרת” לכם וגם לא חוויתם כמוני את צריבות האנטישמיות (האוקראינית) על בשרכם כשלעומתם ההפליה הישראלית היא לא יותר מעקצוצי שזוף-יתר וגם לכך יש תכשירי הגנה. ועוד דבר: אתם משמיעים קול חדש וזה מתקבל יפה בקהילת המשוררים כי השירה כמו המדע זקוקה לחידוש ואם שירתכם נתקלת בהסתייגות של חלק מחבריכם המשוררים, המצב מזכיר את חברי הכנסת מהסיעות היריבות שלאחר ההתכתשות הגונה במליאה מבלים בשיחת רעים על הבורקס במזנון הכנסת. מאז צאתו לאור הספר זוכה לפרסום רב ולהתייחסויות נלהבות. משוררים רבים ביותר יבואו לחגוג עם רועי בהשקת ספרו ביום רביעי 2.7 בקפה תל-אביב.

לפרקים הספר כמו קיפוד: שיריו דוקרים, איפה היא הבטן הרכה שלו לא כדי לפגוע בה – אני אוהבת חיות ושירים – אלא כדי ללטף ולהגן ולהזדהות. הינהו – בעמוד 108, לקראת סוף הספר – תחת השם החידתי “ציור תלוי על קיר בקופת חולים” – שיר לירי, עדין, מהלך קסם, מתפתח כמו שובל מחשבה חומלת: מעונות השנה אל האדם הנשכח :

ציור תלוי על קיר בקופת חולים

והקיץ יבלע כצו אגודל

בחול והשמש תעזוב

בטרם באה. סירת דיג

זקנה תעלה געגוע לים, יותר

מהים, געגוע לגשם, לתחושה

רטובה. והחורף

יכסה כמו ענן

אבק, מהשמים

אבנים שקופות

יפלו, ימירו אדמה

בבוץ. אנשים נשכחים

כאתמול, כלפני רגע, כלפני רגע

זה ממש.

מזדהה גם עם השיר “שלי” (ע’ 105)– הוא על השירה – כמה טוב שאינו נקרא “שירה”. אין דבר כזה “אמת” חד משמעית, מוחלטת: “השירה שלי לא נוגעת באמת / היא שומרת נגיעה ממה שהיא לא יודעת“.

החיים חשובים מהשירה: “השירה שלי גם לא צריכה להדאיג אותך, אחרי / הפרשנות הצבאית של רוני דניאל או / סקירת העולם הערבי של אהוד יערי או / הכותרת הראשית של ידיעות / אתה גם ככה הולך לישון / כל לילה עם דאגה “אמיתית” בבטן.” ואני שמחה  ששינאה אינה מיוחסת לשירה בשיר המכונן הזה.

ויש האור הגדול – המאור הגדול- האהובה: “כמו כתובת / חרוטה על זרועי / באותיות מחוברות לבשר / שמך עמירה” (ע’ 95). ועוד:  “היא אשה שלי / הדבר היחיד בכל העולם החולני הזה / שהוא שלי” (ע’ 71).

עכשיו – כששירי רועי חסן התקבלו והוא כבש בסערה את המוסף לתרבות וספרות של הארץ – מעוז האשכנזיות, ושיריו מתפרסמים יותר מאלה של נתן זך, כשנסק משפל שכונת הרכבת לרום מדף הספרים,

זרדים יבשים של איזו מצוקה יזינו את אש הזעם?

איזה עלבון יצרוב את השיר הבא על העור החשוף?

הביות מעמעם את היצרים של חתול הרחוב, ממלא את בור הרעב.

אך רווחת ההוה היא מכסה קל על קדרת העבר המבעבעת מרירות ותסכול הקיפוח של קבוצת ההתיחסות שלו. הרתיחה תפיל את המכסה ותגלוש. ויש עוד נושאים מלכדים ומגבשים לכתוב עליהם: כולנו נתונים בסכנת מלחמה או חטיפה לכולנו עבר של חיי גלות בצל רדיפות ופגיעות. כולנו יותר מאשר בסירה אחת : בסיר אחד בכבשן אחד.

השירה היא התמכרות ל”high” הממסטל הזה – כל חומר “הולך”.

אני מחבקת אותך כמו בפיוס אחרי קטטה וחושבת עליך כאדם.

חוזרת לשם הספר המוצלח, הטעון : זה היה בילדותנו, מזמן ועכשיו טוב

ולילדים שלך תעשה ילדות אחרת – הטובה ביותר, שיהנו ממנה ולא יכתבו עליה.

                        חגית בת-אליעזר, 29.6.2014

***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל “הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה” (2008),  “התנסויות” (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.