אביר

שלשום התעורר בְּני לפנות בוקר בעקבות חלום מפחיד וסיפר שראה אבירים באים להרוג אותו ואמרתי מתוק שלי, זה חלום. והוא אמר לא. ואבא בעצמו אמר שזה אמיתי. ואמרתי מתוק שלי, לפעמים דברים נראים אמיתיים. ואביר אחד קטן רצה להרוג אותי ואמרתי שאי-אפשר כי אני קטן. והסברתי שוב שזה חלום והוא הישיר מבט לאיזה אופק (ישבנו על מיטתו) ואמר שלא, שלפעמים, אם הוא מסתכל לצד הלא נכון הוא רואה דברים. והמשיך בבהירות בקול אטי ושקט, כמו דיבור ממתחת, לפעמים אני רואֶה דברים כמו בטלויזיה, אני לא מדמיין. נישקתי אותו וחזרתי ואמרתי זה חלום. ונתן לי לחבק אותו חזק. 

ממרחק אני נזכרת עד כמה היה מבוהל כשסיפר שאבא אמר שזה אמיתי. שפתו היתה מופשלת מעט, כאילו היה צריך לעצור את הגוף מלהיעתר לפחד. והיה רגע שגם גופי נדרך ופחדתי שבחלום אבא לא יכול היה להגן אבל הסתרתי וחיבקתי ואמרתי זה חלום זה חלום. ועד עכשיו אינני יודעת אם נעתר לחיבוקי בהקלה או שמא שתק כי ראה שאינני מבינה שאם מסתכלים לצד הלא נכון יש דברים, והרגיש דריכות בגופי.

וישבנו חבוקים דקה ארוכה, שנינו עם הגודש, אבל כבר ערים. 

פעם חלמתי שאני עפה. שאני מנענעת את הגפיים כפי שלימדו אותי ולמרות כל הפעמים שלא – הפעם הצלחתי – ובעודי עפה אני אומרת לעצמי שכן, שאפשר לעוף ושזה כמו תרגיל קשה ביוגה, אבל מי שמתאמן מספיק יכול. ושזהו ידע של דורות. והייתי בעיר הזאת, העשויה חומר ושסביבה חומה לא גבוהה מדי והאנשים לבושים בה בבדים דמויי תחבושות ולומדים בה תעופה ורבים עפו, ונענעתי וחזרתי לאדמה וקרטעתי והתעופה לא הפכה להיות של מומחית, אלא נותרה של מתלמדת. והיתה הדואליות הזו בין היכולת להינתק מן הקרקע לבין תחושת חיבורי הבשר והעצם, כמו מכונה פגיעה.

 _______________________

מתוך: לפעמים מאבדים אנשים, עדי שֹורק. הוצאת ידיעות ספרים, 119 עמ’. 

***

עדי שֹורק, 43, סופרת ועורכת. סיימה בהצטיינות לימודי ספרות באוניברסיטת תל אביב והייתה אחראית לערבי קריאה ופעילויות תרבות ב”גדה השמאלית”. עורכת סדרת “ושתי” לפרוזה מתורגמת בהוצאת רסלינג ומלמדת כתיבה ב”מנשר” ובמקומות נוספים.
“לפעמים מאבדים אנשים” הוא ספרה הרביעי וקדמו לו : “שבע מטרוניתות“(ידיעות ספרים), “חללים” (יחד עם עידן צבעוני ועודד מנדה-לוי, הוצאת רסלינג) ו-“תיירות פנים” (ידיעות ספרים).
עוד על הספר “לפעמים מאבדים אנשים”:

לפעמים מאבדים אנשים משרטט רגעים אנושיים חמקמקים היוצרים את מפת עולמנו הפנימי. מאז היותה צעירה שמתמודדת עם פרידה כאובה ממשפחתה ועד שהקימה בית משלה – מייצרת גיבורת הספר עשרות תמונות כתובות, שהולכות ומצטרפות זו לזו ויוצרות מארג אישי וחברתי, פיוטי ושובר לב, נוקב וחד.

יחד עמה אנו מביטים ברחוב ובין קירות הבתים: בחסר בית שכמעט נדרס, באישה שנפלה בשדרה או רקדה עם הרוח, בחברה אהובה שהתרחקה. אנו מטים אוזן בשעה שהיא מנחמת את בנה – ואת עצמה – לאחר חלום בלהות, עוקבים אחר תודעתה של ילדה מחופשת לפיה המרחפת על כוכבים ונחשפים לסיפור חילוצה של אישה שדרכונה נלקח.

בדירות שעוברים מהן ונעלמים בהן, מתוך הכרה כואבת על בית ותקופה שאבדו, מבעד לרגעים שוליים לכאורה, נוצק לפעמים מאבדים אנשים – ספר שבמרכזו מבט על סיטואציות ממשיות ומדומיינות כאחת. ביד אמן ותוך דיוק קפדני, נוגעת עדי שורק בסוגיות המטרידות ביותר בחברה הישראלית כיום, ויוצרת ספר אינטימי ומטלטל.

קולה של עדי שורק, ילידת 1970, הוא אחד המעודנים והחדשניים בספרות העברית שלאחר שנת 2000. יצירתה מתכתבת באופן הדוק עם מסורת ספרותית עשירה הבודקת את גבולות הכתיבה והופכת את מעשה הסיפר עצמו לאחד מגיבוריה. ספריה הקודמים הם שבע מטרוניתות  תיירות פנים.

לפעמים מאבדים אנשים זכה בפרס לייב-גולדברג ליצירה ספרותית.

לעמוד הספר בהוצאת ידיעות ספרים לחצו כאן.