סיפור קצר: “התחייה” מאת ● מתוך “ספר עלטה”

מאת | 2014-06-19T14:28:11+00:00 19 ביוני 2014|קטגוריות: סיפורים קצרים|Tags: , , , , |2 תגובות

התחייה

חלמתי שאני מלאך. ואשתי מתנצלת בפניי על כל הפעמים שהיא אמרה לי שאני רחוק מאוד מלהיות מלאך, ואני מתחיל לטוס בשמים לכל הכיוונים, יוהו! ואני אומר לעצמי: למה לטוס לאן שכולם טסים? בואו נטוס לאיפה שאף אחד לא טס. ואני עף מעולם לעולם, נכנס לכל החורים, ופתאום – אההה – אני נתפס ברשת של עכביש. ואני בא להשתחרר, נראה שאני בקושי קשור, אבל פתאום הפרפרה היפהפייה שלידי צועקת: לא! כמה שתפרפר יותר העכביש הקדוש יבוא יותר מהר. – עכביש קדוש? – כן, בימינו אפילו העכבישים קדושים. אין לך מושג מה קרה כאן, מאז שהגיע המשיח דברי תורה יוצאים מהפה נוזליים ודביקים כמו רוק של עכביש, ואנשים טווים מהם רשתות ציד בפינות הכי שכוחות של השמים, ומפתים חרקים רוחניים, מלאכים שהלכו לאיבוד, או סתם חרדים מעופפים – להיתפס. ואני שואל אותה: אז מה יצור נהדר שכמוך עושה במקום כזה? והפרפרית נאנחת: כולם חושבים שכל כך נפלא להיות פרפר. אבל אני בסך הכול ג’וק עם כנפיים. ומרוב שאנחנו מדברים העכביש הקדוש מגיע, והוא נראה בדיוק כמו חרדי עם 8ידיים. ואברך המשי הזה מתחיל לעטוף אותי ברשת, ואני צועק: תשמע אל תהרוג אותי. אני יודע המון! והוא ממשיך לעטוף אותי, ואני אומר: אני יודע על אונס בגן עדן! והוא ממשיך לעטוף אותי, ואני אומר: אני יודע על רצח בגן עדן! אבל הוא לא מתרשם. ואני אומר: תשמע אני יכול לספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד. משהו שאלוהים בעצמו לא יודע. אני אספר לך איפה תוכל לצוד טרף שמן באמת. מקום שאף אחד לא היה שם.

ואני רואה שהעכביש קצת מאט, ואני מתחיל לשפוך במרץ:

כשהייתי מלאך צעיר, כלומר, בקיצור, למדתי את האלף־בית, למדתי שאחרי צדיק מגיע קוף, ואחריהם הזנב – רשת. והמורה שלי, היה לי מורה פרטי, אתה מבין, אני לא סתם מלאך! אז אתה מקשיב? המורה הזה התחיל לדבר אתי על הזנב של העולם, איפה שהזנב של הזמן והזנב של המרחב נפגשים, או משהו כזה. ואותי בתור ילד זה הצחיק. אבל את המורה זה לא הצחיק בכלל, והוא אמר: רק הכופרים הכחישו שלעולם יש זנב. בהתחלה טענו שהעולם עגול, אחר כך שהיקום עגול, שהאטום עגול, ובסוף שהכדור עגול. היה אפילו מי שטען שהשטריימל הוא עגול. ואני אומר לך – לא בלי זנב. וככה יצאתי לחפש את הזנב של העולם. בהתחלה הלכתי עוד ועוד אחורה, אבל אז הבנתי שהעולם נברא הפוך, שהוא התחיל מהראש, בראשית, והתחלתי ללכת עוד ועוד קדימה. ובסוף אחרי שנים של היעדרות, אחרי שכמעט חשבו שאני מת, מצאתי. בהתחלה זה נראה כמו סתם עץ, שיוצא מהאדמה. אבל אז אתה מסתכל למעלה למעלה אתה רואה שזה לא נגמר. ובגלל שכל הכיוונים נראים משם אותו דבר, אתה צריך להיזהר מאוד לא ללכת לאיבוד. אם תתחיל ללכת למטה מהזנב אתה יכול להגיע למקומות שאתה לא רוצה להגיע אליהם… והייתה שם מתחת לזנב איזו קרצייה בלונדינית. היום אני די בטוח שהיא הייתה סתם קרצייה שחורה שצובעת לבלונד, אבל בכל מקרה הקרצייה הזו, שיונקת מהדם של העולם, התגרתה בי: בוא נראה אותך גבר מטפס. אתה מפחד ממה שיש למעלה? הנה תראה איך אני בחורה מטפסת. ואני מתחיל לטפס אחריה. ומוזר כמה שזה קל. מהר מאוד הגענו הרבה יותר גבוה משחשבתי. סתם הייתי טיפש מקודם, הנה עוד מעט אנחנו מגיעים למעלה, לקצה, ונראה מה יש שם. ופתאום אני רואה אותם עוד מרחוק כמין רעש בשמים. ואני אומר לעצמי מה זה הזמזום הזה, ואני מנסה להחליק מהר למטה, אבל כבר מאוחר מדי, הם כאן – מלאכים שחורים מסריחים עם אלף עיניים וכנפיים שקופות, אוי לא, מלאכים זבובים! והזנב האדיר הזה מתחיל להצליף, להשתולל, והם עפים סביבו ועושים ממנו צחוק, והוא רק מתעצבן יותר, משתגע, ואני מחזיק בציפורניים חזק חזק אבל זה לא עוזר ואני עף מחוץ לעולם.

אבל העכביש לא מתרשם בכלל מהסיפור, הוא עסוק בתוך המלמולים שלו ועוטף אותי בדברי תורה משעממים, אך עמידים, מכל הכיוונים. והוא נושא אותי אל המחנה שלהם בקרחת יער שנותרה מגן עדן. אחרי החורבן במרומים הניצולים מגן עדן ששרדו ביערות הפכו לחיות אדם. נשמות שאוכלות אחת את השנייה, צדיקים שצדים חיות קודש וחיות קודש שטורפות צדיקים, חבורות מלאכים שהתדרדרו לקניבליזם, ועוד דברים שהשם ישמור. אבל רק אני מגיע ומיד אני נושם לרווחה. חרדים. רבנים. אדמו”רים. שחורים. אולי עם 8ידיים, אבל שלומי אמוני ישראל. אבל מהר מאוד אני רואה את הסיר הגדול שהכינו בשבילי, את זמירות השבת ששרים מסביב ואת התיפוף הנורא על סירי החמין הענקיים, ואני מתחיל לצעוק. והצדיק אומר: לא כתוב באף מקום שאסור לאכול מלאכים. ואני אומר לו: אבל אסור לאכול בלי לברך, מה מברכים על מלאכים? ואני מתבשל ומתבשל, ונראה לי שהזמן עובר יותר ויותר לאט, והצדיק שמוציא אותי כבר זקן מאוד, לבן כולו ומלא רחמים, ונראה שלא ראיתי אותו יובלות ועידנים. והוא לוקח את המזלג, תוקע לי בעין, ואומר: ברוך מחיה המתים.

___________________

מתוך: “ספר עלטה”, מאת ●. עורכת: נעמה צאל. הוצאת רסלינג. 195 עמ’, 58 ש”ח. 

***

ספר עלטה הוא ספרו הראשון של כותב המגיע מהעולם החרדי, אשר רואה אור בעילום שם – תחת הסימן

העיגול השחור,‬ אשר נבחר על ידי המחבר כשם עט,‬ הוא מטבעו סימן של צמצום – כליאה בעולם שחור,‬ בחיים כפולים של הסתרה,‬ סודות ומידור.‬ אך דווקא מתוך הלילה והעלטה מתרחשת פריצה חלומית פרועה‬ ויצירתית אשר פורצת את גבולות עולמו, ‬בדמיון חסר גבולות הנובע מעולמות תוכן דתיים וחילוניים, טכנולוגיים וחייתיים,‬ תוך כדי ערבוב זרמים ‬קבליים וזרמי תודעה קולקטיבית.‬ החלומות בספר הזה רחוקים מניסיון כזה או אחר לייצג את חיי היומיום החרדיים, שכן הם נוגעים‬ בהיבטים הליליים והלא-מודעים של החברה הישראלית כולה. ‬ 

הפסבדונים – סימן של עיגול שחור – נבחר על ידי המחבר בעקבות הסימן שבו משתמשים כדי לקדד סיסמה כשנכנסים אל אתר סודי במחשב. מחבר הספר אינו יכול להיחשף בפני הציבור שבתוכו הוא חי ושעליו – בין השאר – הוא כותב. אבל הבחירה בסימן קשורה קודם כל לתפיסה העמוקה של היעדר מחבר מוגדר, תפיסה ששואבת ממסורת של כתיבה וקריאה יהודית מדרשית. 

מתחת לווירטואוזיות הרעיונית, מבעד לתנועה הפרועה של האסוציאציות והדימויים שגודש את הטקסט הזה, מבליח מבין החרכים סיפורו של אדם אשר חי במציאות כלכלית ואישית דוחקת ומצמצמת, אשר מוצא מפלט בסבך העשיר והפרוע של הדמיון – בעלטה, בלילה, בסבך החלומות. ובאמת, הטקסט הזה הוא עליז מאוד לפרקים, בעיקר בפרקיו הראשונים. אבל מבעד לעליצות הזאת מקנן גם עצב שקט מאוד, “באסים” דיכאוניים מתחת לתנועה המלודית המשוכללת, אשר בסופו של דבר יפרוץ החוצה מהדמיון אל היום: שילוב של חגיגיות צבעונית, של פריצה וירטואוזית, אבל ממש באותה נשימה גם היאטמות וחוסר יכולת לנשום, מרחב מצטמצם והולך, מרגע לרגע, ואדם המוצא מפלט הולך וגובר בחלומות, בבריחה הולכת וגוברת מהמציאות הדוחקת של היום – עד רגעי המפלט האחרונים, בסופו של הספר. 

לעמוד הספר באתר הוצאת רסלינג לחצו כאן

alata-cover

2 תגובות

  1. לי עברון-ועקנין 19 ביוני 2014 ב- 14:33 - Reply

    כתיבה מרתקת!

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 28 ביוני 2014 ב- 23:30 - Reply

    אוסף של שטויות שרק אדם חולה בנפשו יכול לכתוב. אבוי לבושה

השאירו תגובה