אלו שמפקירים אותנו

כשאורנה התקשרה לאמא של עירד בפעם הראשונה היא אמרה שיש לה סיוטים בלילה אבל זאת לא הייתה האמת. האמת הייתה שלא משנה מה הביאו השעות שקדמו להם, הלילות שלה היו תמיד שלווים מאד. בימים, לעומת זאת, לפעמים נזכרה אבל אי אפשר לומר שזה היה סיוט. יותר כמו תזכורת מעיקה שהופכת את הגוף לכבד.

 היה משהו לא הוגן במשא הנוסף שאורנה נאלצה לשאת –  היא הייתה צופה לא קשורה לסיפור. מבט אחד ומחשבה אחת הפכו אותה לשותפה ואולי אפילו (מרוב שהכחישו באוזנייה התחילה לחשוד) לאשמה. כמה פעמים ביום אנשים חולפים בלי לשים לב על פני רכב שסטה אל שולי הדרך, ילד בוכה, חתול דרוס מילל? זוויות אקראית של השמש, מחשבה נודדת אחת ומצבור הזיכרונות שלהם ניצל. 

  אבל בבוקר יום ההולדת של יובל, כשאורנה נוסעת בדיוק באותה הדרך כדי לקנות ממתקים וצלחות יקרות ומתכלות ושתייה מתוקה, היא דווקא חושבת על עירד. פחות בגללו, יותר בגלל הדרך. היא מבינה בעצמה שהמציאות מחייבת. אותה הנסיעה, אותו הנוף, לילד שלה יש יום הולדת. היא לא מאטה ליד התחנה אבל שולחת מבט. הנה.

התחנה ריקה עכשיו. השעה מוקדמת והעונה קרירה ואין מי שיתפוס טרמפים. חודשי הקיץ מביאים איתם תמיד חיילים מיוזעים וילדים משולהבים עם לחיים שעכשיו הן בוהקות וצרובות. יש להם תיקים נפוחים על הגב, לפעמים כיפה סרוגה תלויה ברישול על תלתלים ושפעות שיער שאינן מדמיינות לעת עתה אפשרות אחרת. מעל מבנה התחנה האפור הקטן מתנשאים שני הרים. הם ירוקים מאד בחורף, תושבי האזור סיגלו לעצמם מבט חיצוני גאה. אין עוד נוף כזה בכל המדינה, רק שעתיים-שלוש נסיעה ותראו. רואים בעיקר ילדים, וחיילים, ומשפחות בעונה הקצרה של פריחת הדובדבן שמסכימות שבאמת עולם אחר, אחר כך נעלמות.

 כשראתה את עירד היה קיץ. עמד בתחנה ונשען על קצה המבנה האפור. הוא נראה שמח, היא חושדת שהמציאה את זה אבל כבר לא זוכרת מה נכון. אורנה חלפה על פני התחנה כל יום בדרך לעבודה, לפעמים הייתה עוצרת להם. אומרת: גם לי יש ילד. מדליקה את הרדיו ומגבירה את המזגן. אבל באותו יום הייתה קצת סגרירית. נועם עוד היה בבית והקפה של הבוקר דליל. הנער היה מיוזע מדי, אדום וסמוק, והמחשבה על ריח זיעה גברית צעירה מתפשט אצלה ברכב מילאה אותה בחילה. המחשבה היחידה שחלפה בראשה כשעברה על פניו הייתה אלהים, בבקשה תעשה שאני לא בהיריון.

 לקח לה זמן להבין שהיא כל מי שראה אותו מתבקש ליצור קשר. למחרת שמעה שנעלם נער. זו לא הייתה הפעם הראשונה. פעמיים נחטפו חיילים מטרמפיאדות אל מעבר לגבול. נערה אחת לא נמצאה מעולם. באותו ערב השכיבה את יובל והכינה לעצמה כוס קפה רק כדי להחזיק ופתחה את הטלוויזיה וראתה את התמונה והמשטרה מבקשת את עזרת הציבור. מאז לא ראו אותו. אמרו שהתאבד. שברח. שנחטף לירדן, לסוריה.  אורנה התקשרה למשטרה. אחר כך התקשרה גם לאמא של עירד ואמרה שיש לה סיוטים. היא התבקשה ליצור קשר. אף אחד לא שאל אותה אם זו תקופה נוחה בשבילה ליצור קשר או להרגיש אשמה. המחשבות הגיעו רק אחר כך. המחשבות הנכונות דווקא התייצבו תכף בהתחלה, ממושמעות כמו נחיל קרובים בשבעה ולמה למה למה.

יום ההולדת של יובל הוא לא הסיבה היחידה. כשהיא עוברת את התחנה והעיקול, הדוושה והרגל חוזרות לקצב אוטומטי קבוע. היא מנסה להיזכר אם גם לפני שנה, כשיובל היה בן שבע והיא נסעה לסניף מגה החדש שבדיוק פתחו אז במרכז המסחרי, חשבה על עירד. היא די בטוחה שלא. היא נעלבה כשנועם הציע שתיסע לשם כי זה יותר זול. כשהיו יחד הייתה זו היא שמציעה לקנות במקומות זולים ורחוקים, עכשיו לא רצתה שיגיד לה. כנראה חשבה על נועם. ביום ההולדת של עירד היא דווקא נוהגת להתקשר לאמא שלו באופן קבוע, כבר ארבע פעמים יצא לה. עירד נעלם כמה ימים לפני יום הולדתו השמונה עשרה, והיא באמת חשבה שימצאו אותו עד אז. כמו כולם הניחה ששליח הבשורה כבר בדרך. שיחת טלפון, עד ראיה או ארגון שלוקח אחריות. האפשרות שאפשר פשוט להפסיק להיות נראתה דמיונית מאד והיא אמרה את זה לאמא של עירד. 

  יום ההולדת של יובל היה אולי גורם לה רק להתבונן בתחנה בלי להתקשר, אבל בימים האחרונים התחילו לדבר על עסקה. גופות יוחלפו, שבויים יוחזרו, אמא של עירד התראיינה בכל ערוצי החדשות. היא דרשה ששמו ייכלל ברשימת האנשים שישראל מבקשת מידע על גורלם. היא האמינה בדבקות שעירד נחטף ונמצא מעבר לגבול, לא כולם חשבו שהיא טועה. כבר היו דברים מעולם. שבויים שחזרו יש מאין, רזים מכדי למלא את החור שנוצר. אז זאת העסקה, יחד עם יום ההולדת. בהתחלה הייתה מציעה עסקאות משל עצמה: אלהים, תעשה שיחזור ואני אתחיל לאכול כשר. תחזיר אותו ואני אתרום אלף שקלים לצדקה. פעם אחת העזה ואמרה אם עירד חוזר עוד היום אני אחזור בתשובה ואהיה דתייה. תוך כדי שאמרה דמיינה את עצמה מגיעה לאסיפת הורים עם חצאית ושביס והבינה לבד שזה לא הולך לקרות. היא חייבת להתקשר לאלישבע.

כשהיא מחנה את הרכב בחניון של מגה היד נשלחת אוטומטית לכבות את הרדיו והיא שמה לב שלא הפעילה אותו. היא משחררת עגלה מהשיירה האפורה ונכנסת לחנות.

 כבר שנה שיש להם מגה, החלוקה הפנימית מוכרת לה והיא צועדת היישר אל עמדת מוצרי האפייה ויום ההולדת. לפני שנה בדיוק הסתובבה כאן לראשונה ובדקה את כל המחלקות כולל הבגדים, ממששת חולצות וגופיות ותחתונים שיש להם כל כך מעט זמן להיות חדשים ונוצצים אבל לא רואים עליהם. מוצרי יום ההולדת הצבעוניים משרים עליה קלילות-הליום והיא ממלמלת לעצמה יובל, יובל, מה מתאים לך, יובל, יובל. היא תמיד אהבה את השם יובל, שהזכיר לה את האזור וזרימה של מים כחולים-ירוקים. אבל פעם מישהי אמרה ברדיו: “יובל זה שם כל כך פסיבי, מישהו שתמיד יובילו אותו”, והיא התחילה לשמוע את השם באותה משמעות נבזית שקודם בכלל לא עלתה על דעתה. כבר קרה שהתבוננה בו והיה נדמה שהיא מאתרת רפיסות חדשה שלא היתה שם קודם. היתה אומרת לעצמה תפסיקי וזה היה כמו אל תחשבי על צבע אדום, ותכף הראש מתמלא אדומים.

 היא בוחרת נרות-דובים ושקיות זולות ולא מתכלות. תערובת להכנת עוגה. סוכריות לקישוט. בשדרת הממתקים היא אוספת חטיפים שנראים לה בדיוק אותו הדבר, כאילו לא היתה אורנה הילדה יושבת באוטובוס בטיול השנתי ויודעת טוב מאד למי יש ממתקים שווים ולמי יש סתם.

אין הרבה אנשים במגה בשעות הבוקר באמצע השבוע, ובכל זאת כשהיא אומדת את התורים הקצרים היא נתקלת בזוהרה ושתיהן אומרות “היי!” מופתע. ההפתעה היא דרך לומר שלום – אין שום דבר מפתיע בפגישה מקרית בחנות, שתיהן גרות באותו יישוב קטן וקונות שם לפחות פעם בחודש. זוהרה למדה עם אורנה בימים המעורפלים של בית הספר, כמה קינאו בה אז על שמוליק של זוהרה. אובדן ודמעות היו אז רחוקים ונחשקים מאד. בסוף התחתנה עם סתם איזה אבי מהיישוב השכן. זוהרה מציצה לעגלה ושואלת “אז יש ליובל יום הולדת? מזל טוב, בן כמה הוא כבר?” אורנה אומרת שמונה וזוהרה אומרת “שמעתי את אמא של עירד ברדיו הבוקר”. אז היא הגרושה שמגדלת לבד את הילד או זו שלא לקחה טרמפ את הנער שנעלם? היו עוד כמה אמהות חד הוריות ביישוב, ככה שאם היא צריכה להמר. היא חוזרת להקשיב בדיוק כשזוהרה אומרת בהשתתפות “הלוואי, הלוואי”. הן נפרדות (תודה, בהצלחה, מזל טוב) ואורנה בוחרת תור.

 רק נער אחד עומד בתור לפניה, יש לו בעגלה שני בגטים וגבינות גרועות שנבחרו מהמקרר ולא מהמעדנייה, ויין זול ושתי כוסות זכוכית. היא מנסה להיזכר אם נועם לקח אותה פעם לפיקניק. מתאים לו דווקא, גם התאים לה לשמוח. אבל אם באמת נערך כזה פיקניק, הזיכרון משום מה לא נתפס ומעורר עכשיו תחושת קיפוח ילדותית, בלתי מוצדקת. הנער משלם בתלושים, היא משלמת אחריו ויוצאת.

 בדרך הביתה היא מפעילה את הרדיו. יהורם גאון שר אי משם שובה הביתה אי משם שר פעמון, היא תוהה אם זה קשור לעסקה או רק במקרה. התשובה מתבררת תכף אחרי השיר – פרשן מודאג אומר שלהחזיר אסירים חיים תמורות חטופים מתים, זה רע לישראל ולכושר ההרתעה. יש כמובן עוד פרמטרים – חייהם של העתידים למות והממתינים החיים והמתים. היא יודעת שהיא חייבת להתקשר לאלישבע אמא של עירד ולקוות. אלא שאם באמת יחזירו לה גופה של נער, איפה זה שם אותה.

אבל קודם כל יום ההולדת. כשהיא מגיעה הביתה נועם מתקשר. “נו, איך הוא?”, הוא שואל. ההורות החדשה, החגיגית, הפכה אותו לאב מסור יותר. יובל לא כעס בכלל על נועם, רק התגעגע. אורנה פסיכולוגית והיא לא לגמרי בטוחה שזה בסדר. “מתרגש, חמוד”, היא אומרת ברוגע ושולחת ליובל חיוך.  “תביאי אותו רגע”, נועם אומר, והיא מספיקה לשמוע אז אני אגיע בחמש לפני שיובל חוטף את השפופרת ואומר הלו? אבא?

 *

בארבע מתחילים הילדים להגיע, כמו מופע תופים שמתחיל בנקישות בודדות. היא שילמה לבת השכנים  שתסדר אותם סביב השולחן ותשיר איתם ותארגן משחקים, היא עצמה מכניסה את הילדים ונפרדת מההורים. צופי התיכוניסטית שרה ומוחאת כפיים והילדים משתפים פעולה בשמחה, למרות שמאחורי הפרצוף הצוהל אורנה מזהה בה את פני המלצרית הציניקנית שיורקת לכוסות קפה. היא לא מצליחה להימנע מחוויה חוץ גופית שגורמת לה להתבונן מבחוץ, והמחזה נראה לה קצת עגמומי. המסיבה האמיתית מתרחשת לפני ואחרי – הזמנות וקניות ואלבום תמונות – הדבר עצמו תמיד קצת מאכזב. היא מצלמת ובלי לרצות שונאת את הילד שלא מוחא כפיים על פי הוראותיה של צופי ובזה לאלו שכן, כי יובל נראה לה קצת עצוב.

 נועם מגיע בחמש. הוא מחזיק חבילה ארוזה מפתה ואומר “שמעתי שיש כאן יום הולדת”, כאילו לא ארגן אותו בעצמו לפני שמונה שנים ותשעה חודשים, תעשה לי ילד, כן כן כן. יובל מזנק עליו, נצמד כמו גור קופיפים וכבר לא נראה עצוב ואולי גם קודם לא היה. הילדים מביטים בו ונראים קצת מקנאים על האבא המצוחצח הזה שכאילו חזר מאמריקה. ילדים טיפשים, שמוליק של זוהרה, או אולי זה באמת עדיף.

נועם נותן להם כמה “נו, אז אני רואה שנהנים פה” ו”איזה כיף לכם, תמיד חלמתי שצופי תנחה את היום הולדת שלי גם”. אחר כך מחזיר את יובל לשולחן ונעמד ליד אורנה בכניסה על יד דלת המטבח. “מזל טוב”, הוא נותן לה נשיקה קטנה על הלחי. “מזל טוב”, היא מחייכת אליו בחזרה. קולותיהם חרישיים כמו של שני אנשים שיש להם עניין משותף. כשהיו נשואים ניסתה בכל כוחה לייצר את האינטימיות הזו מעל ראשים של אחרים. בבר מצוות, בחתונות, במכולת אבל משהו לא נדבק. היא מצמידה לו לפרצוף את המצלמה הדיגיטאלית, מקפיאה אותו מופתע וקצת קרוב מדי. אחר כך מסריטה עוד קצת את הילדים.

צופי מוציאה את הילדים למרפסת ועורכת להם חידון, אוצרות כמו משרוקית וסוכריית גומי מחולקים ותכף מוחלפים זה בזה. צופי נראית מותשת, אבל הילדים נראים מרוצים.

 המסיבה נקטעת כשדבורה עוקצת את הילדה הרזה עם השיניים העקומות. אדמומית מתנפחת סביב זרועה הדקה, הלבנה והמנומשת והיא בוכה בעלבון. אורנה ממהרת להרגיע אותה בזמן שנועם מסב את תשומת לב הילדים לדבורה המתה ומסביר להם שהיא עוקצת פעם אחת ודי. יובל עומד לידו, מתפקע מגאווה, ואומר תביא לי להחזיק, זה לא מפחיד היא כבר מתה. אורנה בינתיים לוקחת את הילדה, שמה טליה, למטבח. היא שולפת את העוקץ ואומרת לה איזו גיבורה את, איזו ילדה יפה את, בואי תחייכי, נצלם את העקיצה למזכרת. טליה מחייכת בצייתנות. יש בה משהו בוגר ועגמומי, מחייכת על אף הקשיים. אורנה חושבת שאולי בעוד שנים ואחרי גשר ליישור שיניים עוד תשלוף את התמונה הזו, אני זוכרת את הפעם הראשונה שבאת ליובלי. כעבור כמה דקות הן חוזרות למרפסת, ולמרות שטליה כבר לא בוכה ברור שהמסיבה עומדת להסתיים. אורנה מכניסה את העוגה. הילדים שרים שוב, העייפות כבר נמהלת בכל זה וההורה הראשון כבר דופק בדלת.

אחרי שאחרון הילדים עוזב נועם פותח עם יובל מתנות ומשכיב אותו לישון, לא לפני שהוא צורב בו זיכרונות איזה כיף היה. אחר כך שותה קפה ומסתכל סביב ושואל לעזור לך?

“לא, זה בסדר”, היא אומרת.

“אז מה, מדברים על עסקת שבויים”, הוא מתרווח על הכורסה. מרגיש בבית. לה עצמה לקח זמן להתרגל לבעלות הבלעדית על החפצים אפילו שנשארה באותו המקום.

“כן, מדברים”

“דיברת עם אלישבע?”

“עוד לא. אולי הלילה”.

“שמעתי אותה היום ברדיו”

“כן, פגשתי את זוהרה במגה והיא אמרה לי. אבל מי שצריך לשמוע לא שומע, גם הפעם אני לא מאמינה שיספרו אותה”.

“מסכנה. את חושבת שהוא אצל הסורים?”

הם כבר ניהלו את השיחה הזו לא פעם. “אני לא יודעת”, היא אומרת.

“מה שלא יהיה, את יודעת שזה לא בגללך, נכון?”, הוא מתבונן בה. יש משהו מעושה בנחמה המשומשת, במבט הארוך שהעתיק מאיזה סרט שאולי אפילו ראו יחד. היא קמה לסגור את החלון ואומרת “כן, אולי. אבל בכל זאת אם ימצאו אותו חי זה כל כך ישמח אותי”. גם המילים שלה ריקות, היא באמת תשמח אם יחזור אבל לא כי היא רוצה לשבת אצל אלישבע במטבח ולהתבונן באלבום של עירד התינוק ולחשוב איזה מזל. היא רוצה שיחזור פשוט כדי שתוכל לשכוח. יש דברים אחרים שהיא רוצה בחזרה. בעיקר איזו רכות שנדמה לה שהיתה באוויר פעם, כשמילים שוטטו חופשיות בלי שמישהו נאלץ לצרף אותן לאותם משפטים ספציפיים ורעים. עכשיו המים והאוויר קשים, האדמה מבעד לחלון יבשה ודוקרת כמו מגבת שכובסה יותר מדי פעמים.

*

אחרי שנועם הולך היא מארגנת קצת את הבית. בתים ריקים אחרי המולה תמיד גורמים לה דכדוך, לפחות הבלונים מגלים התחשבות ונשארים נפוחים. היא קושרת אותם יחד ומניחה ליד המיטה של יובל. אחר כך מתקשרת לאלישבע ומקווה שלא תענה. אלישבע עונה מיד.

“היי, זאת אורנה, מה שלומך”, אורנה אומרת בלי סימן שאלה.

 “אורנה. יופי לשמוע אותך”, אלישבע נשמעת מתעניינת, עצובה ובעיקר לא מאשימה. כאילו יש ביניהן איזו שותפות גורל, שתינו לא שמרנו עליו כמו שצריך. אורנה עייפה, לא מתמרדת.

“שמעתי שיש התפתחות”.

“כן, הם מדברים על עסקה. הייתי בלשכת ראש הממשלה היום ומה אני אגיד לך, אם אלו האחראים אני לא מבינה איך אנשים פה ישנים בלילה”.

 “את לא היחידה שחושבת”, אורנה אומרת. “אבל לפחות אמרו לך שינסו?”

“אמרו, אמרו. אבל נתנו לי להבין שעירד הוא האחרון בסדר העדיפויות שלהם. הם לא באמת מאמינים שחטפו אותו, מבחינתם הוא פשוט נעלם מעל פני האדמה”. 

“טוב, לפחות הם יעלו את זה. מי יודע, אולי הפעם”.

“אני פשוט יודעת שהוא שם”, זו מה שאלישבע תמיד אומרת אבל עכשיו קולה רועד, כנראה מההתרגשות ועייפות היום, “אנשים לא נעלמים סתם ככה, לב של אמא מרגיש. הייתי יודעת אם היה קורה לו משהו. אני לא מבינה למה מפקירים אותנו ככה, אבל הפעם אני לא מתכוונת לוותר”.

“יש משהו שאני יכולה לעשות? את נפגשת עם מישהו מחר, רוצה שאני אלווה אותך?” אורנה שואלת. היא יודעת כמה נואשת היא נשמעת אבל יודעת גם שאם אלישבע רק תגיד, היא תבוא איתה. היא תאסוף אותה מהבית והן תסענה לכל המקומות שנמצאים בהם אלה שמפקירים אותנו ככה, הדלתות ייפתחו כדי סדק והן תדחפנה פנימה – תראה אותנו, אין לך לב? תסתכל עלינו. אלישבע אומרת “לא, זה בסדר, תודה אורנה. מחר אני מפגישה את החוקר הפרטי עם ראש לשכת ראש הממשלה, שיראה לו את החומר. תגידי, איך את? מה שלום יובל?”

“בסדר, היה לו היום יום הולדת. בן שמונה. עשינו לו מסיבה”. אין לאורנה זכות להעלים מידע מאלישבע.

“מזל טוב, יופי. איך היה? נועם הגיע?”.

“הגיע”

שרידי שיחה גלוית לב באחת הפעמים צפים בכל זאת, הן מדברות עוד כמה דקות על המשפחות והבעלים והילדים. אבל השיחה לא יכולה להסתיים כאילו היא סתם שיחה, לפני שהן מנתקות אורנה אומרת “אז בהצלחה מחר, שנשמע בשורות טובות” ואלישבע עונה “אמן”.

*

באותו לילה אורנה מצליחה סוף סוף לחלום על עירד. זה לא חלום התיקון המתבקש, אורנה עוצרת בטרמפיאדה ושואלת לאן אתה צריך. עירד אפילו לא מופיע בו. היא חולמת את אותו הבוקר. בחלומה היא מתיישבת ליד שולחן המטבח עם כוס קפה כמו תמיד, רוח צפונית חודרת דרך החלון ומאיימת לקרר אותו לפני שתספיק ללגום לגימה ראשונה. היא קמה כדי לסגור אותו וכשהיא חוזרת לשולחן נועם כבר יושב שם. הם לא מדברים (משהו כנראה זחל עליה בלילה, פתאום הוא מושיט יד ומלטף לה את הלחי והיא יכולה ממש להרגיש). אורנה יוצאת מהבית, נכנסת לרכב ונוסעת בדרך הרגילה, המפותלת. מבעד לחלון היא רואה שני הרים, והתחנה האפורה מתחתיהם ריקה.

 ***

גילית חומסקי, 35, סופרת ומשוררת. ספריה: “גחליליות” (ידיעות ספרים), “הבוקר של כריסטופר” (גוונים),”אהבות של אתמול” (ידיעות ספרים), “צל התאנה” (עכשיו), “במדבר מלון אורחים” (ידיעות ספרים) ו”ניקולאס יוז חוקר בקוטב הצפוני” (עכשיו).