סיפור קצר: “דגים אינם עפים” מאת גל אלגר מתוך הספר “עולם הקשת בענן”

דגים אינם עפים

 

יום רביעי. מערכת שעות. להכין. חשבון. עברית. מולדת. אין תנ”ך. יופי, היום יעבור מהר.רון רוצה שייגמר כבר, אפילו שבכלל עוד לא התחיל. מחברות נדחפות פנימה, קרועות ומקומטות. הקלמר גם בפנים, למרות שאין בתוכו כלום. שני עפרונות, בדל מחק, מחדד פלסטיק שהיו בו פעם, התפזרו עכשיו בתחתית התיק בין הכריכים הישנים. יש כמה ספרים בתיק והוא לא בטוח שהוא צריך את כולם. הוא מוציא שניים, בלי לשים לב איזה שניים הוא מוציא ואם יכול להיות שהוא יזדקק להם במהלך היום.

הוא הולך אל האקווריום ומוצא שדג אחד צף על פני המים, נראה כאילו נח. רון עצוב כי אף פעם הוא לא נמצא שם ברגע שהנשמה יוצאת להם מהגוף. אמא אומרת שלדגים אין נשמה, אבל הוא חושב שהיא טועה, לכולם יש נשמה, אפילו לבני אדם. כשהוא מוציא את הדגים מהמים אז הם עפים. עפים, עפים, עפים ואז יש שקט. אמא אומרת שדגים אינם עפים ושיפסיק לדבר שטויות. היא גם לא מרשה לו לדוג את הדגים מהאקווריום, היא לא אוהבת לראות את הדגים מתים. הוא כן. הוא אוהב לראות אותם צפים מעל המים כאילו שהם נחים. היא נותנת לו מכות, אבל הוא ממשיך לא להאכיל אותם. הדגים שנשארו ממשיכים לשחות בתוך המים. רון עוזב את הדגים והולך למטבח. אין לחם. הוא מחפש במקפיא, אך גם שם אין. אמא עדיין בחדר שלה, מעשנת סיגריה של בוקר. הוא נכנס לחדר שלה בהיסוס, היא גם מטפלת בתינוק, ביחד עם הסיגריה של הבוקר. מסך של עשן לבן, מעופש, חוצץ בניהם.

“אני הולך,” הוא אומרולא אומר כלום על האין לחם. היא תכעס. שואלת אם הכין מערכת והוא מהנהן. היא לא רואה ושואלת שוב, עצבנית. הפעם יוצא מהפה קול,”כן.”

“שהמורה לא תתקשר אלי,”היא רוטנת וקולה מתרומם. הוא שוב מהנהן, למרות שהיא בכלל לא רואה. הוא צריך ללכת אבל עדיין מסתכל על אמו. מתלבט, אולי בכל זאת יגיד משהו על האין לחם. אמא מסירה מהתינוק את החיתול ומורחת לו על הטוסיק משחה מיוחדת. התיק שלה נמצא על הקולב, קרוב מאוד אליו והיא בכלל לא שמה לב, שקועה בתינוק הצורח. “תביא חיתול,” היא תובעת בקול צרוד מסיגריות ורון מתכופף אל המקום בו עמדה ערימת חיתולים.  היא מאפרת בכיוון הפח, אבל האפר נושר על הרצפה. “שלא תעיז לעשות צרות היום,שומע? או שעדיף לך לא לחזור.” היא מושיטה לו את החיתול הישן בלי להביט בו ולוקחת את החיתול הנקי.

שומע, שומע. רון מושך בכתפיים ויוצא מהבית, החיתול המלוכלך עדיין בידו. אין לו זמן לעשות את כל הסיבוב עד לצפרדע הירוקה בכניסה האחורית לבלוק, אז הוא זורק אותו מעבר לחומה הנמוכה של הבלוק ליד. נדמה לו שמשהו נדבק מהחיתול, אז הוא מנגב את היד במכנסיים ומתקדם בדרך המוכרת לבית הספר. הולך ישר, חוצה את הכביש, רק אחרי שהסתכל ימינה ושמאלה, ואז עוד אחד, קטן יותר ואז יש את הגן הציבורי, כביש אחרון ו…

“דמי מעבר!” בגן הציבורי הוא פוגש אותם, בכניסה לשביל. הנמוך דיבר ולמרות שהוא נמוך, הוא גדול ממנו בשנתיים ויש לו הרבה כוח. רון יודע את זה על בטוח, כי ראה אותו פעם הולך מכות עם מישהו מכיתה ו’ וידע שאותו הוא מפיל בלי מאבק אפילו. והוא גם הבטיח לאמא לא לעשות צרות. הוא מחטט בכיס הריק שלו רגע ארוך. הוא יודע שהכיס ריק ובכל זאת הוא מחטט.

“אני לא מוצא,” הוא אומר.

“אז אתה לא עובר,” אומר הנמוך.

“אני אביא לך מחר כפול.”

הנמוך לא זז. הוא גם לא היה צריך לזוז, כי השמן זז ונתן לרון מכה על העורף.

“אתה מכיר את החוקים,” אמר הנמוך ורון לא ידע מה לענות לו. הבן זונה לא היה אתמול והוא לא היה יכול לקחת ממנו כסף. הבן זונה אף פעם לא שם לב שהוא לוקח לו, כל כך הרבה סטיפות יש לו בארנק. לא כמוה, היא תמיד שמה לב. ישר. אתמול היה בן זונה אחר, אבל הוא פחד לגעת בארנק שלו. היה לו מבט מפחיד בעיניים. אם הם לא יזוזו, הוא יצטרך לעשות את כל הסיבוב והוא צריך להגיע לכיתה, כבר מאוחר. הוא עוד פעם יאחר ויחטוף הערה ואמא תכעס, ותרביץ ולא תיתן לו לזוז מהמיטה עד הערב.

הנמוך והשמן לא זזים והוא קצת אבוד. קצת הרבה אבוד. שני ילדים מגיעים, הם ממש קטנים, אולי בכיתה א’ או ב’. הוא מבקש מהם שילוו לו אבל הם מזיזים את הכתף בדחייה, עוקפים אותו, כל אחד מהם מושיט מטבע והגדולים נותנים להם לעבור. אחרי שעברו את המחסום הם פותחים בריצה כדי לא לאחר. עוד נער אחד מתקרב, נותן כיף לנמוך. הגדולים מדברים בניהם, ורון מחליט לעשות את כל הסיבוב. אולי אם הוא ירוץ מספיק מהר הוא לא יאחר ואולי אם יאחר המורה לא תשים לב, ואולי אם היא תשים לב, היא לא תתקשר לאמא.

“חכה,” הנמוך קורא לו והוא נעצר. הנמוך מתקרב אליו והחברים שלו מסתכלים בו מניח יד על שכמו. “ניתן לך לעבור בלי כסף,” הנמוך אומר ורון מקשיב לתנאי העסקה. “אם תתפשט.” בלי לחשוב רגע נוסף, רון מוריד את התיק. ואז את החולצה. ואז המכנסיים. ואז את התחתונים. הם צוחקים. מרחוק הם שומעים את הצלצול, הוא שוב פעם מאחר. הוא שולח יד בחזרה אל התחתונים. “עזוב,” אומר לו הנמוך. הואעוזב, התחתונים נופלים והוא מניח יד על הפיפי שלו. הגדולים ממש לידו. הוא שומע את הנשימות שלהם, הם צוחקים. “עכשיו תעצום ת’עיניים,” דורש הנמוך. הוא עוצם עיניים. עומד במקום, קפוא, מחכה לפקודה הבאה.

כשהוא שומע את קול הצעדים המתרחקים, חזהו שב לעלות ולרדת והוא פוקח את העיניים. הוא לבד, אבל גם הבגדים שלו לא שם. במקום לרוץ לכיתה כמו שתכנן, הוא מתחיל לחפש את הבגדים בגן.הוא הולך אל הפח זבל. מחטט. מוציא משם את החולצה, היא רטובה ומוכתמת. הוא מצליח למצוא גם את המכנסיים. התחתונים נפלו עמוק אל תוך הפח. הוא מוותר עליהם, אבל מזהה פיסה צבעונית. הוא מושך אותה בחוט. זה עפיפון. הוא מוציא גם אותו. הוא לובש את המכנסיים בלי תחתונים מלמטה. מגרד לו בבולבול. הוא שולח יד ומגרד ואז מלטף וזה מרגיע אותו קצת.

הוא לא הולך לבית ספר,אמא אמרה בפירוש שאם הוא יעשה צרות עדיף שלא יחזור. הוא יודע שכבר עשה צרות ולא רק שהוא מאחר, הוא גם נראה כמו אחד שיצא מהפח אשפה, אז הוא משוטט ברחובות. יש לו מלא שעות להעביר. ואולי גם יותר. אמא אמרה שאין לו בשביל מה לחזור. אולי היא לא התכוונה. אולי היא לא תשים לב. הוא לא יודע מה יהיה. אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה אצלה, הוא יצטרך לחזור כדי לבדוק.

אנשים מסתכלים עליו כשהוא הולך ברחוב. כולם מסתכלים עליו, כי האשמה כתובה לו על המצח. חרוטה. הם צוחקים עליו. הוא הולך בצל, נדחק לשוליים, הכי קרוב לגדרות שאפשר. הוא מגביר את קצב ההליכה ועובר לריצה, כבר לא שם לב לאן. רק ללכת, לא לעצור. שלא יסתכלו עליו. שלא יצביעו. הוא חוצה הרבה כבישים, ולא זוכר מתי הפסיק להסתכל ימינה ושמאלה. רק קדימה. פתאום הוא מגיע לים, ונבהל. הוא בכלל לא זוכר איך הגיע לכאן, אז איך ידע לחזור?

אבל הוא רעב והבטן שלו שמקרקרת מטרידה אותו יותר והוא מתיישב על החוף. הוא מוציא את הכריכים הישנים ששמר בתיק. הוא מוציא את הכריך מהניילון, חסר סבלנות. יש עליו כתמים כחולים-ירוקים. הוא קורע את הלחם בגסות עם השיניים. הבן זונה לא היה אתמול, אז היא לא בישלה. היה בן זונה אחר, אבל היא לא בישלה בשבילו, רק הסתגרה איתו בחדר שלה, אמרה לו לשמור שהתינוק לא יצרח והם עשו קולות מפחידים. אמא אמרה לו להפסיק לדבר שטויות, אלו קולות של אנשים נהנים. אבל הוא לא מאמין לה, תמיד היא משקרת. גם יום קודם הוא לא אכל. עד הערב הוא הצליח לעצבן את אמא שלוש פעמים והיא שלחה אותו לישון לפני הארוחת ערב. אבל הוא חכם, ותכנן מצבור לשעת חירום. הוא הוציא את הכריך השני, גאה בעצמו.

הוא לא שבע, ובכל זאת נעצר בשלישי. צריך לשמור, ידע. למרות שכאבה לו קצת הבטן, הוא התמלא במרץ חדש ונזכר שיש לו עפיפון חדש לשחק בו. הוא חיפש את העפיפון ולא מצא אותו בתיק, בבהלה הוא הפך את התיק כולו, תכולתו נשפכת החוצה: ספרים, מחברות, עפרונות, חיתול של התינוק, מהטיול שהם עשו פעם ואמא נתנה לו לסחוב. גם העפיפון היה שם והוא נרגע.

הוא רץ על החוף ומשך בחוט שהשתרך אחריו. העפיפון נותר על החול והוא עדיין רץ קדימה, ראשו מוטה לאחור ולשונו משתרבבת מפיו. הוא חיכה להתרוממות המופלאה באוויר ולמטס השמימי של העפיפון שלו. הוא רוצה לעוף כמו הדגים וכבר אין לו אוויר. העפיפון יצר פס על החול אך עדיין לא התרומם. רון נעצר, חזר לאחור, בעט בעפיפון והרחיב את הקרעים שכבר היו בו. עכשיו גרד לו גם בבטן, איפה שהחולצה הייתה רטובה ונדבקה לו לגוף. הוא לא שם לב והמשיך להכות בעפיפון.

“הי, ילד מה אתה עושה?” צעק אליו איש אחד קצת מרחוק. הוא נבהל ורץ משם בלי להסתכל לצדדים, רק ישר. הוא רץ ולא זכר איפה היו החפצים שלו ובכל זאת הוא רץ, עד שרגלו נתקלה בבקבוק ירוק שהיה חצי קבור בחול. הוא נפל, פניו התמלאו בטעם של חול. הוא הביט במכשול. הצבע שלו מזכיר את הירוקת שבאקווריום, אחרי שלא מנקים אותו הרבה זמן.

ידו נשלחה לשלוף את הבקבוק והוא הרים אותו. כל מיני דברים צפים היו בתוכו. זנבות, כמו של לטאות שחו בתוכו ורון ידע שמכשפה אמיתית הכינה את שיקוי הפלאים שחיפש.הוא הריח אותו, ריח חריף של שרפה חדר לנחיריו ועכשיו הוא בטוח שזה השיקוי.הוא הרגיש בר מזל, מול המרחב הכחול והאינסופי שלפניו. בלי שום היסוסים הוא ידע שזה הזמן לעוף. הוא גמע מהשיקוי גמע בשקיקה הטעם היה מריר, אבל זה לא הפריע לו, כי הנה, זה עובד. הוא עף באוויר ונעלם. נעלם. נעלם. 

 ***

גל אלגר היא עובדת סוציאלית מוסמכת ומוסמכת בלימודי ספרות בתכנית לכתיבה יוצרת. עורכת, כותבת, מנחה סדנאות. הסיפור לקוח מתוך ספר הביכורים “עולם הקשת בענן”, שיצא באפריל השנה בהוצאת “כתב”. 

לעמוד הספר באתר הוצאת כתב לחצו כאן

לאתר הבית של גל אלגר לחצו כאן

d7a2d795d79cd79d-d794d7a7d7a9d7aa-d791d7a2d7a0d79f

8 תגובות

  1. ענבל אשל כהנסקי 16 ביוני 2014 ב- 14:15 - Reply

    גל יקירתי, בכל פעם שאני קוראת בסיפור הזה, תחילה בספר עצמי וכעת כאן, אני מצטמררת מהדיוק המטלטל בו את רואה דרך העיניים שלי, כילדה. תודה לך מאד על העלאת זכרונות מרים בדרך מנחמת!!

    • gallyel 16 ביוני 2014 ב- 21:15 - Reply

      ענבלי יקרה, אני אוהבת אותך מאוד ושמחה אם המילים שלי מצליחות לנחם אותך.

  2. gallyel 16 ביוני 2014 ב- 21:16 - Reply

    ירין, תודה רבה על הפרסום!!
    מאוד שמחה על הבמה המעולה הזאת, שבעיניי היא מאוד מיוחדת וחשובה.

  3. Orna Lavi 17 ביוני 2014 ב- 6:17 - Reply

    גל, זה סיפור קשה וקורע. אבל כאלו החיים, ותודה לך על הבאתם כאן כפי שהם.

  4. מימי 17 ביוני 2014 ב- 13:45 - Reply

    סיפור עם בוקס בבטן. מקווה שזה לא אמיתי …

  5. gallyel 18 ביוני 2014 ב- 11:45 - Reply

    מימי וארנה, תודה על התגובות.
    הסיפור עצמו הוא לא אמיתי במובן שזה לא קרה לי או למישהו שאני מכירה.
    הוא כן אמיתי, כי סיפורי בריונות מהסוג הזה קורים.
    הוא גם אמיתי, כי הוא מעמת עם תחושות, של חוסר אונים וייאוש, כמו שכתבה ענבל בתגובה הראשונה.

  6. […] דגים אינם עפים באתר של קורא בספרים. […]

  7. […] דגים אינם עפים באתר של קורא בספרים. […]

השאירו תגובה