1) מהו הספר האהוב עלייך?
יש רבים, רבים. הנה רשימה חלקית מאוד, ונכונה לרגע זה בלבד:
בפרוזה עברית:
“תמול שלשום” של ש”י עגנון (אבל גם “תהילה“, “בדמי ימיה” ועוד ועוד), “בדרך אל החתולים” ו”התגנבות יחידים” של יהושע קנז, סיפורי יעקב שטיינברג, הנובלות של דוד פוגל, ובספרות עכשווית ממש: ספריהם של לילך נתנאל ומתן חרמוני (ואם יורשה לי להשוויץ קצת – יצירות הביכורים של שניהם התפרסמו לראשונה מעל דפי “הו!”), רונית מטלון ומשה סקאל.
בפרוזה לא עברית:
“הר הקסמים” , “מוות בוונציה” ו”טוניו קרגר” של תומאס מאן, “בעקבות הזמן האבוד” של מרסל פרוסט (כל הכרכים, אבל יותר מכל “סדום ועמורה“), “מות איוון איליץ’” ו”סונטת קרויצר” של טולסטוי, מכתבי גוסטב פלובר, “פרידה מן ההורים” של פטר וייס, ואם משהו מההווה – “המהגרים” של זבאלד.
בשירה עברית:
כל כתבי דליה רביקוביץ. לא צריך הסבר, נכון?; מבחר שירי שמואל הנגיד, כי איזה עוד רב ופרשן תלמוד גדול ידע גם להיות מצביא דגול, מאהב נפלא (מי שכותב שירה הומוארוטית כזאת חזקה עליו שהוא יודע לאהוב!), ובעיקר – לכתוב שירה עברית אדירה ועל זמנית, כמו למשל השיר הזה מתוך “בן קהלת”: “אוהבי ימים על גב ארץ / הידעתם כי חייכם שווא? / אתם משורש מוות, כל / ענף ישוב אל שורשיו”. ואת העברית הזאת הוא כתב במאה ה-11!; מבחר פיוטי יניי, הפייטן הארצישראלי הענק; “אדון מנוחה” של אבות ישורון. הייתי אומר “כל כתבי”, אבל את הטריק הזה כבר ניצלתי עם דליה רביקוביץ. אז “אדון מנוחה”. אבות הזקן והחכם והשובב והמופרך במיטבו העצום והטראגי;
“אנקריאון על קוטב העיצבון” של אורי צבי גרינברג. לשם שינוי לא צריך להצטייד בשקית הקאה – ספר נטול פשיזם וגדוש יופי ועצב לירי שאין כדוגמתו; ספר איוב – שירה עברית צרופה ומהפנטת, מפרק ג ואילך; “עם הלילה הזה“, הספר האחרון ואולי היפה מכולם של לאה גולדברג; ומהשירה העכשווית ממש: “חד-קרן” ו”ספר הרפואות הפשוטות” של אנה הרמן, “יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה” של סיון בסקין, וגם “זיוה” ו”בחודש מאי הנהדר” של אהרון שבתאי.
בשירה לא עברית:
כל שירי קוסטנדינוס קוואפיס, המשורר האלכסנדריני-יווני האירוטי הנפלא; “קדיש ושירים אחרים“, של אלן גינזברג. כי כמה גדול המשורר הזה, וכמה הוא חורג מהטרנד הביטניקי המעייף; “פרחי הרע” של שארל בודלר, משורר לא רע; “משורר בניו יורק” של פדריקו גרסיה לורקה; הסונטות של שקספיר (במקור, או בתרגום אנה הרמן); “כינוס דומיות“, מבחר משירתו של אברהם סוצקבר, גדול משוררי היידיש; וגם ספרים של אוסיפ מנדלשטם, מרינה צווטאייבה, סטפאן מלארמה, גיום אפולינר, אלזה לסקר שילר, ג’ון דאן, סן חואן דה לה קרוס, ויליאם בלייק, פול ורלן, ארתור רמבו – רשימה זמנית.
2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?
“שלושים וחמישה במאי” של אריך קסטנר. בתרגום הישן, כמובן. בכל פעם שאני מדוכדך אני חוזר אל הספר המקסים הזה ומפליג עם דני והדוד סבוני אל איי הדרום.
3) מה הספר האחרון שקראת?
את אחת התכניות האחרונות של “בעקבות הזמן האבוד”, התכנית השבועית שלי בגל”צ, הקדשנו לז’קלין כהנוב, המסאית היהודייה-מצרייה הנהדרת, שעליה שוחחתי עם רונית מטלון. לקראת התכנית קראתי מחדש את “ממזרח שמש“, קובץ המסות של כהנוב שכבר שנים אי-אפשר להשיג בשום מקום (את העותק שלי השאלתי פעם למישהו והוא כמובן לא חזר אלי מעולם. את העותק שקראתי לקראת התכנית הצליח המפיק החרוץ להשיג בספרייה הציבורית של ראש העין), ושוב נזכרתי כמה חכמה ויפה ומדויקת הכתיבה שלה, וכמה אני אוהב כתיבה מסאית כשהיא טובה באמת.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
“המצב העברי” של לילך נתנאל – אחד מספרי הפרוזה המעמיקים והמרתקים שפורסמו פה בזמן האחרון. הוא קיבל ביקורות מעולות והגיע לקהל של יודעי ח”ן, אבל לילך נתנאל עדיין ידועה יותר כחוקרת שמצאה במעמקי הגנזכים את הרומן הגנוז של דוד פוגל, ופחות כסופרת. חבל, כי היא נפלאה.
6) מיהו הסופר האהוב עלייך?
7) ספר שנתן לך השראה?
המסות של פול ואלרי, האדם החכם ביותר ש(לא) הכרתי, ומי שכתב את הדברים המעמיקים ביותר שקראתי אי-פעם על שירה.
8) ספר עיון מומלץ?
“מקום הטעם” של רויאל נץ ומאיה ערד, ספר מסות מבריק על ספרות ישראלית בין צליל והיסטוריה. וגם “עושי הנפשות” של הפיכואנליטיקאי והפסיכיאטר ערן רולניק, ספר שמספר את סיפור הגעתה של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית לארץ-ישראל ומתאר אגב כך כמה מהדמויות המרתקות והמופרכות ביותר שפעלו פה.
*9) שאלת בונוס מיוחדת לדורי מנור: מה מהדברים שתרגמת השפיע עליך במיוחד (או אהוב עליך במיוחד?)
“הרעם האילם” של סטפאן מלארמה, אולי המשורר ה”בלתי ניתן לתרגום” ביותר שתרגמתי. במשך שנים לא הבנתי את שירת מלארמה. לא רק שלא ירדתי לסוף דעתו, אלא אפילו לקרוא אותו קריאה שוטפת לא הצלחתי. משוררים צרפתים אחרים בני תקופתו של מלארמה – בודלר, רמבו, ורלן – קראתי מתוך תשוקה וללא קושי לשוני מיוחד, וברבות הימים אף תרגמתי מיצירותיהם. ורק מלארמה נותר בגדר “חור שחור”. גוּנב לאוזני שהוא נמנה עם החשובים בחלוצי השירה המודרנית, ידעתי שרבים מהמשוררים והחוקרים שדעתם נחשבת בעינַי רואים בו אחד מגדולי השירה האירופית בכל הדורות, אך בכל פעם שנטלתי לידי ספר שירים שלו, כמו נאטמתי. את שיריו המוקדמים קראתי אמנם בקלות יחסית, אלא שהם נראו לי ברובם כמעט כפלגיאטים של בודלר; ואילו את יצירותיו הבשלות – אלה שבזכותן יצא לו שם של משורר גדול, אך גם תובעני וקשה – פשוט לא הצלחתי לקרוא. המילים צפו מול עיני סתומות ומעורפלות, ולא יצרו שום מכלול תבוני. וכפי שקורה לא פעם, אי היכולת להבין הולידה אצלי רתיעה אינסטינקטיבית, ובעקבותיה אף עוינות מנומקת-למחצה, כמעט אידיאולוגיה. מלארמה – כך אמרתי בלבי – אינו אלא מיתוס פואטי שטיפחו כמה סנובים ספרותיים, חובבי תשבצי היגיון וחידות חסרות פשר. יצירתו נראתה לי באותם ימים כהתגלמות כל מה שאיני אוהב בשירה: חוסר נגישות מכוון, שכלתנות יתר, היעדר תשוקה והיעדר פשטות. לתומי סברתי שמלארמה אינו אלא שרלטן. היום אני יודע שלא יכולתי לטעות טעות גדולה יותר.
מה שאִפשר לי לפרוץ לבסוף את המחסום ולהידבק באהבת מלארמה היה התובנה שזהו מקרה ייחודי וקיצוני – ושעלי לנהוג בו בהתאם. כלומר, לא להסתפק בקריאה ספונטנית ו”שוטפת” תחילה, כפי שאני נוהג על פי רוב כשאני ניגש לְשיר, אלא לנסות ולהחיל כבר על הקריאה הראשונית כלים אנליטיים ולהשעות לזמן מה את שיפוטי. אכן, נאמנים עלי דברי פול וַאלֶרי: “כשטור-שיר הוא כליל יופי, אינך מבקש כלל להבינו. שוב אין הוא מסמן שום דבר. הוא עובדה”. אך אל שירתו של מלארמה, כך נוכחתי לדעת, כמעט אי אפשר לגשת אם אין קוראים אותה כמה פעמים רצופות, וחשוב לא פחות: אם אין קוראים אותה בצמוד לפרשנויות ולביאורים. בלי השקעה של מאמץ כזה כמעט אין לראות את היופי. קריאה תמימה של מלארמה – בעיקר של מלארמה המאוחר – משולה לקריאה תמימה של צופֶן סבוך ומורכב; רק קריאה מושכלת, הנשענת על ניתוח מבני ותחבירי ועל פירושי מילים, עשויה לזרוק אור על מה שנראה תחילה כערפול מכוון.
שיר של מלארמה יש לקרוא להבנתי שלוש פעמים: בקריאה הראשונה – תעייה מוחלטת. ערפל-קְרב אופף את הכול. בקריאה השנייה מתחילים אט-אט להסתמן קווי מִתאר בתוך הערפל. משפט שנדמה תחילה נטול נושא תחבירי מתחיל פתאום להתאחות ולהתבהר, שם-עצם שנראה חסר כל רלוונטיות להקשרו מתגלה לפתע כחלק ממטפורה מורכבת. ובקריאה השלישית – התבהרות. הערפל מתפוגג סופית והשיר מתגלה במלוא מורכבותו – ובמלוא יופיו. ומה שמרתק הוא שכעת – כאשר השיר גלוי לפניך – שום דבר שוב אינו שכלתני מדי. הוא פועל עליך פעולה חושנית לגמרי, ורק זֵכר המסע האינטלקטואלי שצריך היה לעבור כדי להיטען בכל מטענה של שירה זו עוֹטר לה איזו הילה מיוחדת. שירתו של מלארמה התגלתה לי, בקיצור, כשירה שכולה היקסמות – אבל לא היקסמות ספונטנית וכמו-היפנוטית, אלא היפוכה הגמור: היקסמות רציונלית וגלוית עיניים, היקסמות שבאה אחרֵי.
***
דורי מנור, יליד 1971, משורר, עורך ומתרגם. מלמד באוניברסיטת תל-אביב ומשמש כעורך ראשי בהוצאת הספרים של סל תרבות ארצי. ספריו: “מעוט : שירים” (הקיבוץ המאוחד, 2000), “אלפא ואומגה : ליברית על פי סדרת ליתוגרפיות מאת אדוַארד מוּנק” יחד עם אנה הרמן (הקיבוץ המאוחד, 2001), “בריטון : שירים” (אחוזת בית, 2005), “אמצע הבשר : שירים 1991־2011” (מוסד ביאליק | הקיבוץ המאוחד, 2012). זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת לשנת תשס”ח (2008) על תרגומו של “קנדיד” לוולטר.
בימים אלה יוצא לאור הגיליון העשירי של כתב העת “הו!” (הוצאת אחוזת בית) אותו החל לערוך מנור בשנת 2004. הנה כמה פרטים על הגיליון מתוך הקומוניקט:
לקראת שבוע הספר רואה אור גיליון מס’ 10 של כתב העת “הו!” (בהוצאת “אחוזת בית”) – והוא מגוון ורחב מתמיד, עדות ליציבותו והתרחבות השפעתו של כתב העת.
הגיליון כולל פרוזה ושירה של כותבים חשובים ותיקים וחדשים, כמו שמעון אדף, דרור בורשטיין, יובל שמעוני, מתן חרמוני, נורית גרץ, משה סקאל, אלון חילו, קובי מידן (המפרסם לראשונה שירה), דרור משעני, אנה הרמן ורבים אחרים. שבוע הספר הוא המועד הנכון להוציא גיליון חגיגי של כתב העת, שמזה כמה שנים הוא אחת הבמות החשובות ליוצרים מכל הגוונים, ושנותן מקום לכישרונות העכשוויים בספרות העברית.
עוד בגיליון: פרויקט ענק שכולל עשרות עצות של סופרים ויוצרים ידועים לכותבים בראשית דרכם * תרגומי שירים של ברטולט ברכט, אנטון צ’כוב ואברהם סוצקבר * שירים של משוררים, בהם סיון בסקין, אלוף הראבן, יותם ראובני, שמעון בוזגלו ואחרים * ואנתולוגיה של שירים מתורגמים מהשנים 1918-1914, לציון 100 שנה למלחמת העולם הראשונה.
דורי מנור, המייסד ועורך כתב העת: “אנחנו גאים במיוחד בגיליון 10 של ‘הו!’, כי חשיבותו של כתב עת לספרות נמדדת לא רק באיכות היצירות שמתפרסמות בו ובתפיסת העולם הספרותית שהוא מוביל, אלא גם בהתמדה שלו וביכולתו להיות עובדה ספרותית משמעותית לאורך זמן”.
גיליון 10 של “הו!” יהיה בכל החנויות החל מ-1 ביוני 2014
לקריאת תוך העניינים המלא של הגיליון לחצו כאן.
את גיליון “הו!” אפשר לרכוש באתר ידיעות ספרים – כאן.
לאתר של דורי מנור לחצו כאן.
דורי יקירי, תודה לך על בחירות מרתקות ויוצאות דופן – לא הייתי חושבת לקרוא את שמואל הנגיד כשערה הומו-ארוטית, יפה עשית!! והעלת חיוך על שפתיי עם נקודת המבט שלך על אצ”ג.. דווקא הבחירה שלך בשלושים וחמישה במאי מצטיירת כעניין של התאריך עצמו, שזה עתה חלף והפציע, אבל ניחא. כולי קנאה ביכולת שלך לתרגם בכזה עומק והתעמקות – הלוואי וידעתי לכתוב ולקרוא באיזו שהיא שפה טוב מספיק כדי לתרגם. ובכלל את כותב על מסות כמסאי מנוסה מאד, המשך ועלה והצלח כך!!