1)  מהו הספר האהוב עליך?

יש כמובן ספרים רבים שאני אוהב, ובכל פעם נדמה לי שהנה מצאתי את הספר האהוב עלי ביותר. אבל אם אני צריך לבחור עכשיו ספר אחד ויחיד, זה ללא ספקיהיה “בית בודנברוק” מאת תומאס מאן (מגרמנית: נילי מירסקי, הוצאת עם עובד). את “בית בודנברוק” כתב מאן כשהיה בן 26, וקשה להאמין שזה רומן הביכורים שלו. תת הכותרת של הרומן היא זו: “שקיעתה של משפחה”. מאז ומעולם אהבתי סיפורים העוסקים במשפחות, ובמיוחד במשפחות שוקעות. כמה יופי יכוללהיות בשקיעה (לפחות באמנות)! בכל מקרה, כש”בית בודנברוק” – רומן מפתח מובהק – ראה אור, בספרייה הציבורית של ליבק, עירו של מאן, תלו מעין אילן יוחסין ורשמו בו מי האיש העומד מאחורי כל דמות, והדבר עורר כמובן סקנדל גדול. תמיד טוב להיווכח בהשפעה של הספרות על החיים עצמם. ואין כמו סקנדל טוב.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

מהקלאסיקה אני אוהב את יצירותיה של לאה גולדברג לילדים, ומהספרות העכשווית יותר –את שירי הילדים של אנה הרמן. אבל היום בחרתי לכתוב דווקא על ספרו הנהדר של נחום גוטמן, “הרפתקאות של חמור שכולו תכלת” (הוצאת דביר). הספר מתרחש בארץ ישראל של ימי המנדט, ויש בו יהלום מקולל הנודד ממקום למקום. כשערכתי את התחקיר ל”הצורף“, שמחתי מאוד לגלות את הספר הזה. אהבתי את הנימה שבה הוא כתוב, את האופן שבו הוא פונה אל הילדים הקוראים אותו, וגם מצאה חן בעיני העובדה שגוטמן עוסק בסיפורים הקשורים ליהלומים מהוללים, נושא שלא כתבו עליו הרבה בספרות העברית המודרנית. יש פסקה אחת ב”הרפתקאות חמור שכולו תכלת” מעוררת מחשבה במיוחד, ואף היה רגע שבו חשבתי לצטט אותה כמוטו ל”הצורף”. הנה הפסקה:

“הוא רצה לחבר מנגינה ארצישראלית. לא בכיינית, לא עצובה, לא משרה דיכאון. הוא רצה שהמנגינה שלו לא תזכיר את השירים הערביים או האוקראיניים, וגם שלא תהיה ‘הורה’. היה ברור לו, מה אין המנגינה שלו צריכה להיות. הוא רצה שתהיה חזקה, יפה, צנועה, אך מלאת בטחון, מנגינה, שבה יורגש כי מחברהּ נולד, חי וגם ימות בארץ ישראל”.

3) מה הספר האחרון שקראת?

קראתי ספר צרפתי, שבעברית אפשר לתרגם אותו ל”לחסֵל את אדי בלגל“. הספר היה רב מכר גדול מאוד בצרפת בשנה האחרונה, וזאת עובדה מפתיעה, משום שמדובר ברומן אינטימי מאוד, ללא פעלולים ובלי עלילות מסמרות שער, הכתוב בסגנון מאופק אך גם מזעזע ואלים לפרקים. הספר הזה עוסק בימי הנעורים של גיבור הומו. ייתכן ש”לחסל את אדי בלגל” זכה לתשומת לב מיוחדת בגלל ההפגנות הסוערות שנערכו בצרפת בשנה שעברה נגד נישואין חד-מיניים, ואולי הוא זכה לקהל נאמן דווקא משום האופן הנוגע ללב והיפה שבו הוא כתוב. כך או כך, אני מקווה שהספר הזה יתורגם לעברית.

4)  איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

כל ספריו של מישל וולבק. לפני שנה, במפגש עם קוראים בדרום צרפת, שאלו אותי מה הסופר הצרפתי הנקרא כיום בישראל. ועניתי: “מישל וולבק, אבוי”.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

“המצב העברי” מאת לילך נתנאל (הוצאת בבל). הרומן הזה הוא בגדר נס קטן: לא רק שהעז להיכתב בימינו, ולא רק שהצליח למצוא לעצמו מו”ל, אלא גם הצליח למצוא לעצמו קהל קוראים מצומצם וקנאי, ואף קוראים שכתבו עליו טובות בעיתונות. ואף על פי כן נשאר “המצב העברי” ספר ליודעי ח”ן. “במקום שבו אתה מחפש את ארץ ישראל דווקא אתה מוצא מקום אחר” – המשפט הקצר הזה מקפל בתוכו את תמצית החתרנות של הרומן הזה, המספר בשלושה נוסחים את סיפורו של צבי, שהגיע לישראל עם הוריו, לבנות ולהיבנות בה. אלא שהעלילה אינה ממש חשובה: בכל מקום שבו תפתחו את “המצב העברי”, תזדהר העברית מבין השורות כמו יהלום מלוטש. והלוא על זה קמה – ונופלת – הספרות.

6) מיהו הסופר האהוב עליך?

קודם כול, שירה: המשוררת דליה רביקוביץ, שרק בשביל השירה פרי עטה כדאי לדעת את השפה העברית. השירים של רביקוביץ מלווים אותי כל חיי, הם תמיד רלוונטיים, לעולם איני מפסיק לגלות בהם דברים חדשים. הם אולי השילוב המדויק ביותר שאני מכיר בין יופי וכאב. גם את שיריו של אבות ישורון ואת שיריה של סיון בסקין אני אוהב מאוד. וכמובן – כל שיריו של דורי מנור, ובמיוחד “שירים לבן”.

פרוזה: בלזק ופרוסט, כמובן, אבל אם עלי לבחור בסופר עכשווי יותר יהיה זה ללא ספק הסופר הגרמני ו”ג זבאלד. ספר של זבאלד דומה מבחינות מסוימות לספר בלשי: יש בו עדים – הקוראים, יש זירת פשע – העבר, יש קורבן– הזמן שחלף לבלי שוב, ויש פושע – המסַפר. רק דבר אחד חסר: הפֶּשע. ובדיוק את זה – את הפשע החסר – מחפש המסַפר, כלומר הפושע, החוזר לזירתהפשע בלוויית העדים, כבמעין שִחזור. זה המעשה שעושה זבאלד, וזה גם ההסבר לכך שאין לנו אלא לשוב ולקרוא בספריו, ולכך שאין רשימה העוסקת בספריו דומה לרעותה. כל אחד מן הקוראים, המשמש עֵד למעשה הכתיבה של הסופר הגרמני המהפנט הזה, בוחר בשביל אחר לצעוד בו: אחד יכתוב על הזיכרון, שני – על גרמי השמים, שלישי – על יצירות האמנות. מי שבוחר להתחקות אחר ההרס אצל זבאלד, יגלה שעל תִלי ההריסות, השברים, הבניינים שקרסו והאנשים שקרסו אל תוך עצמם ולתוך עברם – דבר אינו מכַסה. שום צמח אינו צומח שם, וגם לאאספלט רענן. בעצם, יש איזה דבר מעל ההריסות – וזה הסיפור. אבל הסיפור הזה אינו מטשטש, אינו מוחק וגם אינו מציע דרך אחרת לראות את הדברים. זה אינו סיפור שבונה דגם לאומי מדומיין להיאחז בו, וגם לא כזה שמאפשר לנו לשאת את עינינו הלאה מהמקום שאנחנו עומדים בו. לא, זה סיפור שמספר את עצמו, ושבו מספר את עצמו בפרטים והקשרים רבים מספור, בשקדנות אין קץ, ללא נחמה ולכאורה ללא תכלית.

7) ספר שנתן לך השראה?

“רומן וינאי” מאת דוד פוגל (עם עובד). פוגל, סופר ומשורר נפלא, מצליח תמיד לחשוב באופן הרענן ביותר על כל מלה בשפה העברית וגם לכתוב על מין –הנושא הקשה ביותר לכתיבה, כדברי הקלישאה, אולי משום שהוא כתב בתקופה שבה לא היה עליו לחשוש שמא הוא “מחַפצן” אישה או גבר. פוגל גם התברך ביכולת לצלול עמוק אל מוראות הנעורים ואל מופלאותם.

8) ספר עיון מומלץ?

שניים: ס. יזהר – סיפור חיים, מאת ניצה בן ארי (הוצאת אוניברסיטת תל-אביב). ספר מרתק העוסק באיש מורכב ומפתיע, ולא פחות חשוב מכך – ספר המתעד תקופה שלמה, חיים שהיו ואינם. למדתי הרבה מהספר הזה, והתענגתי על הסגנון המאופק והאלגנטי של בן-ארי, המוליך בידיים בטוחות את הקורא בין האנשים, המקומות והזמנים.

הספר השני: תרפ”ט מאת הלל כהן (הוצאת כתר). בעקבות “תרפ”ט”מתחזק הרושם כי מאורעות תרפ”ט הם ציון מקום לא פחות משהם ציון זמן. תרפ”ט– לפי הלל כהן – היא נקודת השבר, קו פרשת המים. זה החתך שעיקם את הבשר והשאיר בו צלקת כמעט בלתי נראית לעין בסדק שביחסי יהודים וערבים. מתוך הסדק הזה, מתוך הצלקת הזאת, השתנו כידוע לבלי הכר היחסים שבין הערבים ליהודים בפלשתינה. אך טענתו של כהן מרחיקת לכת הרבה יותר: המאורעות ב–1929 היו גם נקודת האל־חזור ביחסים שבין הקהילות היהודיות השונות ובין עצמן. במלותיו של כהן: “לא היה גורם שתרם יותר להתכנסותן של הקהילות היהודיות הוותיקות ושל היישוב הציוני המתחדש תחת קורת גג פוליטית משותפת ממאורעות תרפ”ט. המתקפות הערביות אילצו את יהודי המזרח והמגרב שחיו בארץ, גם אלה שקודם נרתעו מכך, להסתפח לציונים, לחסות תחת כנפיהם ולבקש את הגנתם. או בניסוח חד יותר: הערבים יצרו בתרפ”ט את היישוב היהודי בארץ ישראל”.

***

משה סקאל, יליד 1976, הוא סופר ועורך, חתן פרס אשכול ליצירה. לאחרונה הוציא את ספרו החמישי במספר – “הצורף” (הוצאת כתר).  ספריו הקודמים: “התרחיש” (סיפורים קצרים – הקיבוץ המאוחד, 1977), “האי אני” (ידיעות ספרים, 2001), “אחייך אלייך, אחייך” (ידיעות ספרים 2007), ו”יולנדה” (כתר, 2011) שתורגם לצרפתית והיה ברשימה הסופית של פרס ספיר בשנת 2011. 

עוד על הספר “הצורף”: 

במרכז ספרו החדש של משה סקאל, מחבר הרומן עטור השבחים יולנדה, נמצא יהלום כחול המכונה “סבאח”. הוא היה שייך פעם למשפחת מלוכה אירופית, התגלגל לידי הסולטן הטורקי וזה העניק אותו במתנה לזמרת יהודייה ששבתה את לבו בקולה וביופייה. אחר כך היה לו תפקיד במשולש אהבים בין זוג יהודים מסוריה וצעירהמוסלמית מיפו, וכך הוא התגלגל לתל אביב עד שנשדד מחנותו של הצורף מסמטה פלונית ערב מלחמת המפרץ. עכשיו הוא נמצא בכיסו של צעיר מדמשק, הגונב בחשאי את הגבול לישראל ומשוטט ברחובות תל אביב ויפו, כדי להשיב את היהלום לבעליו. האם יצליח לעשות זאת לפני שייתפס?

 הצורף, ספרו החמישי של סקאל, הוא רומן עשיר ומענג, הבוחר להתבונן ולספר את ההיסטוריה של המקום שבו אנו חיים ושל האנשים שחיו בו לפנינו דרך האהבה, לא דרך המלחמות. באמצעות גלגוליו של היהלום הכחול וסיפוריהם של האנשים שהחזיקו בו, יוצר סקאל פסיפס מרגש של זמנים ואנשים, מקומות ותרבויות, ובו בזמן מציע לנו הרהור מחודש על חיינו במקום הזה, שהיום נבנות בו חומות לרוב ופעם לא היו בו גבולות, תרתי משמע.  

לעמוד הספר “הצורף” באתר הוצאת כתר לחצו כאן. 

לאתר הרשמי של משה סקאל (באנגלית) לחצו כאן.