פרויקט קפריסין

מאת ליאור דיין


“אני לא יודע איך להסביר לך את זה,” אמרתי, “אבל אני אנסה.”

“קדימה,” הוא אמר. יש מילים שאנשים לא נגמלים מהן לעולם.

“קדימה, תסביר לי,” הוסיף. “קדימה, למה אתה מחכה?”

מעבר לחלון היה אפשר לראות לפחות חצי מהעיר המזוינת. רציתי להגיד לו שגם מהקומה השלוש־עשרה, מהחלונות המפוארים של המשרד שלו, העיר הזאת נראית כמו לוקיישן של סרט פורנו גרוע מסוף שנות השבעים, אבל החלטתי שזה לא הזמן המתאים להגיד לו דבר כזה. לגמתי מכוס המים והתחלתי לדווח: “טוב, אז ככה, בגדול, מה שקרה הוא שניסיתי להעלות לאתר ידיעה סאטירית, הומוריסטית, והעניינים יצאו קצת משליטה… ואיכשהו נוצר הרושם שכל העניין של ‘פרויקט קפריסין’ הוא, איך אני אגיד את זה בצורה הכי טובה, הוא…” פתאום עצרתי. הפחד שיתק אותי, הייתי זקוק לכמה נשימות עמוקות, אבל לעורך לא היתה סבלנות והוא הרים את קולו והאיץ, “הוא מה? קדימה, תגיד את זה כבר!”

לפתע נכנסו לחדר שני תוכים צבעוניים במיוחד, אחד מהם נראה כאילו הוא לובש את הדגל של הקהילה הגאה. הם נכנסו דרך החלון ונופפו בכנפיהם לכל עבר. אמרתי לעורך שייזהר, שהלטאות המעופפות האלו טסות היישר לכיוונו. הוא אמר לי להירגע. “הם לא באו אלי — הם באו לבקר את הנרי.”

“מי זה הנרי,” שאלתי את עצמי. העורך הושיט את ידיו אל מתחת לשולחן והוציא כלוב ענקי ובתוכו תוכי גדול שצרח כמו משוגע למראה האורחים שנכנסו לחדר. הוא הניח את הכלוב בינינו על השולחן, ויכולתי להבחין בשלט “הכלוב של הנרי”, שהיה תלוי עליו. התוכי התחיל לדקלם ג’ינגל שהכרתי מהפרסומת המטומטמת של העיתון שרצה לאחרונה בטלוויזיה וברדיו. “בוא תפתח אותי, תקרא אותי, כולם פותחים אותי, כולם קוראים אותי…” צעק התוכי שוב ושוב, ואני חשבתי לעצמי שהעורך החולני הזה ודאי הכריח את התוכי המסכן לדקלם את הג’ינגל של העיתון באיזה התקף מגלומני מטורף. לקחתי לגימה נוספת מכוס המים ואמרתי לו: “יש לך תוכי יפה מאוד. נראה שיש לו גם איי.קיו. מפותח מאוד, יחסית לתוכי.” רציתי להגיד לו גם שאולי כדאי שהוא ייתן לתוכי לערוך איזה מוסף בעיתון (אני הייתי נותן לו לערוך את מוסף האופנה), כי נראה שהוא חכם ושנון יותר מרוב העורכים שמסתובבים במערכת, אבל לא אמרתי דבר. ידעתי שזה לא הזמן המתאים.

העורך אמר: “זה לא התוכי שלי, אני רק עושה לו בייביסיטר.” אחר כך הוא הוציא את התוכי המזמר מהכלוב, וזה עף היישר אל שני התוכים האחרים שריחפו מעלינו. על פי ההתרגשות שאחזה בהם נראה שהציפורים היו חברים ותיקים שלא התראו זמן  רב.

“אבל זה בכלל לא עניינך,” הוא הוסיף בכעס, ודפק בידו על השולחן כאילו היה קריקטורה גרועה של עורך עצבני. “תפסיק לשנות נושא! קדימה, תמשיך לדבר, יש לי הרגשה לא טובה לגבי מה שאתה רוצה להגיד לי אדון הדס הצעיר.”

לצערי, ההרגשה שלו היתה נכונה. בלעתי את הרוק והתחלתי לספר לו איך התחיל כל הסיפור של “פרויקט קפריסין”.

 

***

 

לפני יומיים בשעה שמונה בבוקר נכנסה הגברת קאיפאס אל חדר השינה והעירה את בעלה מיכאליס קאיפאס. אם יש דבר שמיכאליס קאיפאס שנא זה שמעירים אותו בבוקר. ואשתו ידעה זאת היטב. אבל היה זה מקרה חריג, לא היתה לה ברירה אחרת. היא נכנסה לחדר בצעדי בלרינה, קירבה את פיה לאוזנו ולחשה: “מיכאליס, אתה מוכרח לקום. שר הביטחון נמצא בסלון והוא אומר שהוא חייב לדבר איתך. אמרתי לו שאסור בשום אופן להעיר אותך, אבל אתה יודע, אחרי הכול, זה שר הביטחון…”

מיכאליס קאיפאס פקח את עיניו, הביט בה בזעם שיכול להתעורר רק במי שסיים שלוש וחצי שעות קודם לכן משמרת לילה בחברת אבטחה של רשת בתי מרקחת גדולה בעיר לרנקה. “על מה את מדברת?!”

“אני אומרת לך ששר הביטחון נמצא בסלון והוא אומר שהוא מוכרח לדבר איתך.”

“אם כך, תגידי לו שיביא איתו קערת קורנפלקס וכפית” — הוא אמר וכך היא עשתה. מיכאליס הסתכל מבעד לחלון וראה את לרנקה מתעוררת.

תוך שלוש דקות נכנס שר הביטחון עם שני שומרי ראש, וקערת קורנפלקס וכפית בידו. הוא הגיש למיכאליס את קערת הקורנפלקס ומיכאליס הסיר מעליו את השמיכה, התיישב במיטה והתחיל לאכול את הקורנפלקס.

הוא לא לבש דבר פרט לתחתונים לבנים, אבל לשר הביטחון זה לא הפריע, הוא היה יותר מדי טרוד במצב העניינים הנוכחי. הוא התיישב לצדו של מיכאליס על המיטה ושאל אותו בקול נמוך: “אז תגיד לי בבקשה, מאיפה אתה מכיר את עידו הדס?”

“את מי?” שאל מיכאליס באדישות והמשיך לדוג את הקורנפלקס.

“אתה יודע טוב מאוד על מי אני מדבר.”

“לא, האמת היא שאין לי מושג מי זה עידו הדס. בכלל, אני לא מבין למה שיהיה לי מושג מי זה? הוא אדם חשוב או משהו?” אמר מיכאליס, דחף את פרצופו אל תוך קערת הקורנפלקס והחל לשאוב את שאריות החלב בבהמיות.

“אתה יודע טוב מאוד למה, יא חתיכת חזיר בוגדני!” צעק לפתע אחד משומרי הראש של שר הביטחון. הוא נראה נסער במיוחד.

“תראה אדון קאיפאס אני אשאל אותך שוב: מאיפה אתה מכיר את עידו הדס?” אמר שר הביטחון והוסיף, “וחשוב שתדע שאני לא שואל אותך בשמי, אלא בשמה של האומה הקפריסאית כולה!”

מיכאליס קאיפאס הבין שמשהו רציני מתרחש כאן. הוא הניח את קערת הקורנפלקס בצד ואמר לשר הביטחון: “תראה, אני אומר לך את האמת ורק את האמת — אין לי מושג על מי אתה מדבר! תאמין לי שכשהאומה הקפריסאית שואלת אותי משהו אני עונה, ובכנות. אני נשבע לך שאין לי מושג מי זה העידו הדס הזה.”

“אז מאיפה, אדון קאיפאס, הגיע הדבר הזה?” שר הביטחון החזיק את עיתון הבוקר בידו הימנית ונופף בו. על העיתון היתה מרוחה כותרת ענקית: “פרויקט קפריסין נחשף! המדינה בהלם”.

קאיפאס לקח את העיתון והחל לקרוא בו. הוא לא האמין. בעיתון נכתב שהוא, מיכאליס קאיפאס, התראיין לעיתון ישראלי והדליף את סודו הגדול ביותר של האי קפריסין.

“אני לא קשור לזה!” צעק מיכאליס אחוז בהלה. “אין לי מושג מה זה השטויות האלו שכתובות פה. אין לי קשר לזה! בחיים שלי לא דיברתי עם שום עיתונאי ישראלי. בחיים לא אמרתי דברים כאלה לאף אחד — ישראלי או קפריסאי או הונגרי – ובכלל, מאיפה לי לדעת דברים כאלה? אני בסך הכול מאבטח בבית מרקחת שעובד במשמרות של שמונה שעות בלילה. אני הקפריסאי הקטן. אני המודל של הקפריסאי הקטן מלרנקה…”

אולם לפני שמיכאליס הספיק לסיים את דבריו, קפצו עליו שני שומרי ראשו של שר הביטחון, אחזו בידיו בחוזקה וגררו אותו אל עבר מכונית השר שחיכתה מחוץ לביתו.

אשתו של מיכאליס היתה בהלם מוחלט מהנעשה בביתה, וניסתה לברר מדוע גוררים כך את בעלה אל מחוץ לביתו, אך איש לא סיפק לה תשובות. היא נכנסה לחדר השינה הריק, הרימה מהרצפה את העיתון שבו נפנף שר החוץ קודם לכן, החלה לקרוא בו ולא יכלה להאמין למה שראו עיניה.

אבל אחרי ההלם הראשוני, חשבה לעצמה שכל הבלגן הזה דווקא יכול להועיל למערכת היחסים שלהם. ראשית, סביר להניח שבעלה הולך להיות עצור לזמן ממושך עקב הפרשה המשונה הזאת, וזה יכול להיות דבר די חיובי, חשבה, אולי המרחק יגרום לו להתגעגע אלי סוף־סוף.

היא חשבה על כך הרבה לאחרונה, על כך שכבר המון זמן מיכאליס לא מתגעגע אליה, לפחות לא כמו שהיה מתגעגע אליה פעם. לפני שבוע היא אפילו אמרה לאחת מחברותיה שלדעתה זה יכול להועיל למערכת היחסים שלהם אם היא תיעלם לכמה שבועות. “כבר הרבה זמן בא לי להיחטף על ידי גורמים קיצוניים או משהו כזה ולגרום למיכאליס התקף לב,” הסבירה.

עד כמה שהיה לה קשה להודות בכך, בלבה היא ידעה שמערכת היחסים שלה עם מיכאליס הופכת מיום ליום למערכת יחסים משעממת ואפרורית. היא שמעה את זה בטון האדיש שלו כשהיה אומר לה שהיא לא שמנה (אחרי שהיתה מתלוננת בפניו, בפעם המיליון, שהיא חייבת לרזות ושהיא לא יכולה להביט בעצמה בראי); היא ראתה את זה באופן שבו הביט בה כשהיתה מודדת בגדים; היא חשה זאת כשהיה מנשק אותה; ובכך שהפסיק להגיד לה שהיא אהבת חייו. היא לא חשבה שהוא לא אוהב אותה יותר — היא ידעה שהוא עדיין אוהב אותה, אבל לא אוהב אותה מספיק. לא כפי שאהב אותה לפני חמש שנים, כשרק הכירו. זה נכון שגם היא לא אהבה אותו כמו שאהבה אותו לפני חמש שנים — אבל זה כבר עניין אחר.

עכשיו פיתחה תיאוריה, שאם מיכאליס יבלה זמן מה הרחק ממנה בבית המעצר, הדבר ודאי יגרום לו להתגעגע אליה ולהבין שוב שהיא האישה של חייו. מקום כמו בית מעצר הוא המקום המושלם בשביל לקבל פרספקטיבה נכונה על הנעשה בחייך, חשבה לעצמה והחלה לדמיין את העתיד. היא תגיע בכל יום לבית המעצר, תביא לו אוכל, סיגריות ותשחצים. היא תהיה שם בשבילו, תקשיב לו, תנחם אותו, תגיד לו שלא משנה מה יקרה היא כאן לצדו והיא תמיד אוהבת אותו, ואז הוא יפתח את עיניו כאילו ראה את אסטרואיד יום הדין צונח מהשמים היישר אליו, ויאמר לה “אני אוהב אותך” בדרמטיות כזו כפי שנהג לומר לה פעם, כשהיא היתה פחות “קבועה” בחייו. והיא תרגיש שוב שמצאה את הגבר הנכון, זה שאוהב אותה מכאן ועד להודעה חדשה, זה שיתאבד אם היא תעזוב אותו.

לרגע לא עלה בדעתה שאולי מיכאליס שלה כן הדליף את הסודות לעיתונאי הישראלי, כפי שנכתב בעיתון. לרגע גם לא חשה עצבות על כך שהגבר שלה הוא האיש, שעל פי הפרסומים בעיתון, עומד מאחורי הפרשה החמורה, המדאיגה, המסוכנת וההרסנית ביותר בהיסטוריה של קפריסין.

פתאום צלצל הטלפון. המתקשר היה כתב של רשת החדשות המרכזית של קפריסין. היא לא ענתה. היתה לה הרגשה שעדיף לה לא לענות. וחוץ מזה, אם זה כל כך חשוב, תמיד אפשר להשאיר הודעה.

 

***

 

באותו זמן בערך החלה הסערה לנשוב גם בארצנו, יום שלם לאחר שהעליתי את הידיעה לאוויר באתר העיתון. אבל רק עכשיו, כשפרצופי נראה בכל מהדורת חדשות לצד הכיתוב “האיש שחשף את ‘פרויקט קפריסין'”, יכולתי להרגיש את הטמפרטורה עולה ולשמוע את רחש המהומה וההיסטריה. בדיוק אז, אני זוכר בבירור, חשבתי לראשונה שזו היתה טעות איומה, ושאני מוכרח להיגמל מהשקרנות הכפייתית שלי. הרמתי טלפון לגולדמן, שהיה בדיוק באמצע טיול עם הכלב המכוער שלו, והתחלתי לספר לו את מה שקרה.

“טוב תקשיב, הפעם הגזמתי,” אמרתי לו.

“מה עשית הפעם?” הוא שאל.

“לא ראית חדשות?”

“חדשות הבידור או חדשות רגילות?”

“חדשות רגילות,” אמרתי.

“לא,” ענה והוסיף שבפעם האחרונה שראה חדשות אהוד ברק היה ראש הממשלה.

פתאום, משום מה, התחלתי לבכות. לא בגלל אהוד ברק, סתם כי הייתי לחוץ. “אני לא יודע למה עשיתי את זה גולדמן, אני אדם חלש, אני אדם דפוק, בסך הכול רציתי להצחיק, ואיכשהו כל זה קרה. מה אתה חושב, שאם הייתי יודע שזה יגרום לכזו מהומה הייתי עושה את זה? בחיים לא! אבל אף אחד לא היה שם אתמול במערכת לפנות בוקר והיה נראה לי שהאקטואליה צריכה איזה חיזוק הומוריסטי קטן, אז המצאתי איזה משהו והעליתי אותו לאתר של העיתון. בסך הכול חשבתי שזה יצחיק את העורך שלי ואת הקוראים, אתה מבין אותי?”

“תראה עידו, אני ממש לא יודע על מה אתה מדבר. מה העלית? על איזו מהומה אתה מדבר?”

“תהיה ליד מחשב בקרוב?”

“כן, אני עוד דקה מגיע הביתה.”

“אז תעשה לי טובה, תיכנס לאיזה אתר חדשות שאתה רוצה, תקרא את הכותרת הראשית ותתקשר אלי.”

 

כעבור חמש דקות צלצל הטלפון הסלולרי שלי. על הקו היה גולדמן. “קראתי,” הוא אמר. “אני בשוק ממך — איך הצלחת לחשוף דבר כזה? לא ידעתי שאתה עיתונאי אמיתי…”

“לא חשפתי כלום, גולדמן, זה מה שאני מנסה להסביר לך. שיקרתי. זה הכול שקר אחד גדול.”

“אתה רוצה להגיד לי שכל ‘פרויקט קפריסין’ זו המצאה שלך?”

“כן.”

“די, עידו, בחייך, למה להיות צנוע? סוף־סוף אתה מצדיק את המשכורת שלך ואתה בוחר להצטנע… בחייך, אי־אפשר להמציא דבר כזה. אני מכיר אותך לא מהיום, אין לך מספיק דמיון בשביל להמציא דבר כזה. עידו, זה לא הזמן להצטנע, ברגעים אלו ממש אתה מגבש את הזהות העיתונאית שלך, אל תאבק בזה.”

“גולדמן, אין פה שום עניין של הצטנעות,” אמרתי, “אני לא אדם צנוע מטבעי. תאמין לי שאם כל העסק הזה היה אמתי הייתי לוקח עליו קרדיט בלי לחשוב פעמיים.”

פתאום הבחנתי בהודעת מייל חדשה על צג המחשב הנייד שלי, שהיה פתוח על שולחן העבודה. לא יכולתי לראות ממי ההודעה, לכן התקרבתי אל הצג ולהפתעתי הרבה גיליתי שמדובר בלא פחות מאשר העורך הראשי של העיתון. הנושא של המייל היה: “תודה ששינית את ההיסטוריה!”

אלוהים אדירים! עכשיו היה לי ברור מעבר לכל ספק שהגזמתי. ברגע שהמילה “היסטוריה” מתערבבת במציאות שלך, אתה יכול לצפות לשתי אפשרויות — או שאתה בצרות גדולות או שאתה בשיא ההצלחה. ובמקרה שלי, היתה זו האפשרות הראשונה.

“אני חייב לנתק, אני אדבר איתך עוד מעט,” אמרתי לגולדמן.

“אין בעיה. בינתיים שתה משהו, תעשן משהו, אתה נשמע נורא,” הוא אמר וניתק.

הזדרזתי להתיישב מול המחשב ולחצתי בחשש על המייל שהגיע:

 

עידו היקר,

לא כל יום עיתונאי מגיע להישג שאתה הגעת אליו. לא כל יום עיתונאי מצליח לחדור אל עומק המציאות שבה אנו חיים — כמו שאתה הצלחת — ולשלוף משם את האמת, אפילו אם זו אמת מרה וקשה לעיכול.

בזכות חושייך המחודדים, בזכות כישורי הכתיבה שלך ובזכות האינסטינקטים העיתונאיים שבוערים בך, הצלחת להביא את העיתון לקדמת הבמה ולחרות את שמו על דפי ההיסטוריה. ועל כך אני מודה לך בשמי ובשם עובדי העיתון כולו.

אני גם רוצה לומר לך בהזדמנות זו שאני מעוניין להעביר אותך לחלק מרכזי יותר של העיתון, ולתת לך ולכתבייך במה גדולה יותר. עדיין איני יודע לאיזה תפקיד ספציפי, אבל אין לי ספק שמעתה ואילך אתה צריך להיות בחזית העיתון.

אנשים כמוך צריכים לקבל את הבמה המרכזית ושמם צריך להיות מקושר אוטומטית לשמו של העיתון. בימים הקרובים אצור איתך קשר ואקבע לנו פגישה ובה אשוחח איתך על הנושא בהרחבה.

 

בכבוד רב ובהערכה רבה, 

אורן מילמן,

עורך ראשי.

 

הלכתי למטבח. הדירה שלי נראתה ריקה מתמיד. בדרך כלל עמד בדירה הזאת ניחוח של בדידות, מין בדידות עירונית, בדידות רווקים שכזו, אבל הפעם היתה זו בדידות מסוג שונה — בדידות אפוקליפטית. נדמה שמשהו סופני, קליני ומסוכן השתלט על מרחב הדירה. הקירות לא אמרו דבר. התקרה גם היא שתקה. וזה לא שבדרך כלל יש לקירות האלו או לתקרה מה לומר. ממש לא. אבל עדיין ציפיתי מהם שיכבדו את הסיטואציה המבעיתה שמרחשת כאן ועכשיו, ויגידו לי איזה משפט מנחם כמו “יהיה בסדר עידו,” או “מה שלא יהיה אנחנו לצדך.” אני לא חושב שישנם הרבה אנשים בעולם המזוין הזה שבאמת יודעים כמה קשה זה לחיות ככה, שאין לך אף אחד שיאמר לך “אני תמיד לצדך.” אני חי כך כבר שמונה שנים לפחות, ועדיין לא התרגלתי לזה.

ובתוך השקט החד הזה יכולתי לשמוע את צעדי הכבדים מהדהדים במרחב הדירה. הרגשתי שאני ממש “מדשדש אל המטבח” כמו האדם הזקן והבודד בשיר של אבידן. אילו היו מסריטים אותי כרגע, אני משוכנע שהסרט היה מקבל שם אידיוטי כמו “הדשדוש האחרון”.

אבל חיי אינם סרט קולנוע, ואני מגיע ליעד הסופי, פותח את המקרר ופתאום אני מרגיש איך תחושה איומה נוחתת עלי וממלאת אותי כמו שהאמריקאים ממלאים תרנגולות הודו בחג ההודיה. אני מרגיש את זה בעיקר באזור הבטן. אני מוציא בקבוק מים מינרליים מתוך המקרר ולוגם ממנו, אבל התחושה לא עוזבת אותי. אני מכיר את התחושה הזאת, זו לא פעם ראשונה שהיא באה לבקר אותי. אלא שהפעם היא הגיעה במינון גבוה מהרגיל. היתה זו תחושה בסיסית של אי־נחת, של חוסר סיפוק מהותי, של חוסר כיוון טרגי, מין תחושה כזו שלוחשת לך שאתה וסך כל מעשיך חסרי משמעות, ושבאמת אין לך שום סיבה להמשיך לחיות. כי לאן שלא תלך בחיים האלו, מה שלא תעשה, תמיד תלווה אותך ההרגשה האלימה הזאת, תציק לך ותייסר אותך. פעם ניסיתי להתאבד בגלל ההרגשה הזאת בעזרת כדורי שינה, אבל לא מתִּי, רק עשיתי מעצמי אידיוט עוד יותר גדול ממה שאני. הדבר הטוב היחיד בניסיון ההתאבדות הזה היה שגיליתי שלא בהכרח צריך למות כדי לפתור את ההרגשה הזאת, אפשר פשוט לקחת מספר רב (אך לא רב מדי) של כדורי שינה ולהירדם, בתקווה שתקום מחר או מחרתיים (תלוי כמה כדורים לקחת), ללא ההרגשה הזאת. לרוב זה עובד.

זה שנים רבות אני מנסה לכתוב את ההרגשה הזאת ולא מצליח. תמיד הנחתי שאולי ברגע שאצליח ללכוד אותה על הכתב, אוכל לנצח אותה, אך כל ניסיונותי הכושלים הביאו אותי למסקנה שזו פשוט תחושה מסובכת מדי מכדי שיהיה אפשר לדייק אותה במילים ובמשפטים. אני רק יכול לומר, שבמובנים מסוימים בגלל ההרגשה הזאת הגעתי לעיתון. אמרתי לעצמי שדרך העיתון אני אוכל להשתכלל ככותב ולפתח מיומנות כתיבה כזו שתעזור לי בניסיונותי לכתוב את ההרגשה הזאת, וגם בלי קשר, דרך העיתון אוכל להפוך לעיתונאי מוביל — כזה שמקבל מכתבי הערצה מקוראים ומקוראות, בעיקר מקוראות, שכותבים לו שהם קונים את העיתון רק בגללו, ואז ההרגשה הזאת בכלל לא תגיע. כי בתור עיתונאי מוביל לא יהיה לי זמן לתחושות, אני אפטפט בתוכניות אירוח בטלוויזיה, אני אקשקש עם רואה החשבון שלי ועם חברי המשפיעים באלפיון העליון, השם שלי יקשט מדורי רכילות בכל פעם שאגלגל רומן קצר־טווח עם כוכבנית זו או אחרת, אנשים יעריצו אותי ויתלחששו מאחורי גבי כשאלך ברחוב, והלו”ז שלי יהיה צפוף־צפוף. אני אהיה מאושר כל כך מהצלחתי ואחיה בשלום עם הכישרון שלי שפשוט לא יהיה מקום להרגשה הזאת בחיי. וודאי שלא אצטרך להמשיך לבלוע כדורי שינה בכמויות מסחריות מתוך תקווה שאתעורר כעבור שתיים־עשרה שעות במצב טוב יותר.

אחר כך ניגשתי אל השידה שליד מיטתי, פתחתי את המגירה העליונה והוצאתי משם חפיסת כדורי שינה. מהחפיסה הוצאתי ארבעה כדורים, שברתי אותם לחצי, כדי לזרז את השפעתם, ובלעתי אותם במכה.

 

***

 

מיכאליס לא אהב אותה יותר, כך לפחות חשב. אבל הוא לא יכול היה לחיות בלעדיה. האישה הזאת, שהיתה איתו במשך חמש השנים האחרונות, הצליחה לגרום לו לשכוח שהוא אדם אמיץ ביסודו. במקום זה הוא התחיל לפחד מהחיים בלעדיה. לאט־לאט זה חלחל לתוך הכרתו. לפעמים הוא היה תופס אומץ ועומד על שלו בתקיפות, אבל כשהיה רואה את פרצופה הזועם של אשתו, היתה תוקפת אותו מיד תחושת אי־נוחות שהיתה מטעינה אותו מחדש בפחד פראי. מחשבות אימה על החיים בלעדיה היו משתקות אותו ומכניסות אותו לחרדה שמא הרגיז אותה יתר על המידה, ואולי הפעם היא תסתלק לה. לפעמים מיכאליס היה אפילו מייצר את הדרמות האלו עם אשתו, רק כדי שיוכל להרגיש משהו. תמיד כשתחושות האי־נוחות והחרדה היו ממלאות אותו, היה חושב שאולי זה סימן שהוא עדיין אוהב אותה. אלא שמיכאליס לא הצליח להבין שלא היתה זו אהבה שמילאה את לבו, אלא תחושת בהלה מהולה בפחד. הוא ראה אותה מרחוק עוברת דרך גלאי המתכות ומתקרבת אליו, ושאל את עצמו אם מתחשק לו בכלל לראות אותה עכשיו.

“מיכאליס שלי,” היא אמרה בקול הכי מודאג שמצאה בתוכה, התקרבה אליו והתיישבה לידו בחדר הביקורים. “איך אתה מרגיש מיכאליס שלי?”

“דווקא לא כזה נורא פה, האנשים די נחמדים, ואת זוכרת מה אמרת פעם על אנשים בכלא? שהם לא מנומסים והכול…? אז תתפלאי, כולם כאן די מנומסים. רוב האנשים כאן אוכלים בפה סגור ולא מקללים ליד השולחן ויודעים לבקש סליחה אם הם עושים משהו בטעות.”

“אם הם דוקרים אותך בטעות, הם גם מבקשים סליחה?”

“אוי, בחייך, שוב את עם ההומור האידיוטי שלך? לא יכולת לבוא לכאן בלי ההומור האידיוטי הזה?”

“טוב, בוא נעזוב את זה כרגע, זה לא הזמן להתחיל להתווכח.”

“אני לא מתווכח, את אולי מתווכחת, אני לא.”

“אתה כן מתווכח. מה נראה לך שאתה עושה?” אמרה ומיד התחרטה על דבריה, והוסיפה ברכות: “הבאתי לך אוכל.”

“תודה.”

“הבאתי לך גם פירות, אתה צריך לאכול פירות במצב שלך.”

“באיזה מצב?” מיכאליס צחק צחוק אמיתי, מזוכך, ולפתע עצר ואמר: “את יודעת, לפעמים את מצחיקה אותי נורא, ואני חושב לעצמי שאת פשוט הדבר הכי מקסים בעולם. רק את יכולה לחשוב שכשמישהו נמצא במעצר מה שהוא צריך זה פירות.”

אשתו של מיכאליס חייכה בביישנות. היא זיהתה אצלו סוג של רגשנות אותנטית שמזמן לא ראתה וזה שימח אותה. היא חשבה שהשהות בכלא עושה לו טוב. כלומר, עושה למערכת היחסים שלהם טוב.

“וסיגריות ותשחצים, הבאת לי?”

“בטח שהבאתי, אבל את זה אתה פחות צריך. פירות זה כרגע הכי חשוב.”

“האמת היא שאני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך במצב הזה,” אמר מיכאליס כשהבין פתאום כמה היא חיונית לחייו ושאם לא היתה באה לבקרו הוא היה זוכה לאפס מבקרים ביום. “את יודעת, זה נכון שהאסירים כאן כולם מנומסים והכול, אבל בסופו של דבר, כל יום יש לי שעות על גבי שעות של חקירות מטומטמות וזה די גומר אותי. אבל אז את פתאום באה לכאן עם השטויות שלך ואת פשוט הדבר הכי מתוק בעולם.”

 “תגיד, יצא לך לחשוב על העניין?” שאלה. “פשוט נראה לי שיש לך כאן הרבה זמן לחשוב.”

“על איזה עניין?”

“עניין הכדורים.”

 “איזה כדורים?”

“הכדורים שיעזרו לך בביצועים, אתה יודע…”

“האמת היא שבאמת שכחתי לספר לך, את פשוט לא תאמיני, יש פה אסיר נחמד מאוד שגם סובל מהבעיה הזאת, והוא אמר לי שיש מין משחה שאני יכול למרוח אותה לפני שאנחנו נכנסים למיטה ואז אנחנו יכולים להזדיין אפילו חצי שעה. הוא אמר שהמשחה הזאת שינתה לו את החיים ושהוא ייתן לי את הכתובת של האתר שמוכר אותה. ונראה מה יהיה. יש לי הרגשה שהוא יודע על מה הוא מדבר.”

“איך אני שונאת שאתה אומר את המילה הזאת, ‘להזדיין’.”

“מאמי, אני בכלא, מה רצית שאני אגיד? ‘לעשות אהבה’? בתור אסיר אני לא יכול להרשות לעצמי לדבר ככה.”

“רגע, על מה הוא יושב?”

“מי?”

“האסיר הזה, שאמר לך על המשחה.”

“הוא יושב על רצח כפול. אבל זו לא באשמתו. הוא נשבע לי שזה לא היה באשמתו.”

“אני לא מאמינה שדיברת עם רוצח סדרתי על חיי המין שלנו.”

“הוא לא רוצח סדרתי.”

“אתה בעצמך אמרת שזה היה ‘רצח כפול’, כלומר שהוא רצח שני אנשים, וזה הופך אותו לסדרתי.”

“מאמי, הוא רצח אותם זה אחרי זה, בהפרש של כמה שניות, זה לא שהוא הרג בן אדם אחד, אמר לעצמו ‘איזה כיף זה להרוג!’ ואז הלך ובמחשבה תחילה הרג עוד בן אדם. מה שקרה זה שהוא ירה בבן אדם אחד ואז בלהט הרגע הוא סובב את היד טיפה הצדה וירה בבן אדם נוסף שהיה שם במקרה, זה לא נקרא רוצח סדרתי, זה נקרא יותר ‘פעלולן אקדחים’… אבל חוץ מזה אמרתי לך שזה לא היה באשמתו. הוא נתן לי את המילה שלו שזה לא היה באשמתו. מה יש לך? אין לך אמון בבני האדם?”

“יש לי אמון בבני אדם, אין לי אמון באלה שרוצחים בני אדם.”

“תפסיקי להיות צינית כל הזמן.”

“תראה, מיכאליס, מה שלא יהיה אני מבקשת ממך להפסיק לדבר עם האנשים כאן על חיי המין שלנו, בסדר?”

“אז על מה את רוצה שאדבר איתם?”

“דבר איתם על דברים שמדברים עליהם בבית כלא — גילוח, הרמת משקולות, כדורגל, דקירות, שדידת זקנות, דברים כאלה…”

“טוב, מאמי, אני לא אדבר איתם על זה. אבל אני בכל זאת אקח ממנו את הכתובת של האתר, בסדר?”

“בטח שתיקח ממנו את הכתובת. חצי שעה אתה אומר?”

“חצי שעה!”

“אתה יודע מה? יש לי סוד בשבילך, מיכאליס שלי, בוא, תתקרב אלי,” מיכאליס התקרב אל הזכוכית והיא לחשה, “אני אוהבת אותך.”

“אני אוהב אותך, מאמי שלי,” השיב מיכאליס והביט באשתו שנראתה לו יפה לפחות כפי שהיתה לפני חמש שנים, כשרק הכירו. הוא שתק והיא שתקה והם חלקו מין רגע אינטימי כזה שמצטלם נהדר בסרטים הוליוודיים מן הסוג שמג ראיין מגלמת בהם את התפקיד הנשי הראשי.

בקצה החדר ניצבה טלוויזיה גדולה ששידרה חדשות. בגלל המרחק מיכאליס ואשתו לא יכלו לשמוע את מה שאמר קריין החדשות, אבל זה דווקא היה יכול לעניין אותם.

“פרטים ראשונים על הפרשה הביטחונית החמורה ביותר בתולדות קפריסין נחשפים עתה,” דיווח הקריין בבהלה, “לאחר שהוסר צו איסור הפרסום על הפרשה ניתן לחשוף שמדובר באזרח קפריסאי בשם מיכאליס קאיפאס, המתגורר בלרנקה, שהתראיין לעיתונאי ישראלי וחשף בפניו שהאי שעליו אנו חיים אינו אלא אי מלאכותי שהקימה הסוכנות הציונית במטרה לשמש מקום מפלט ליהודי ארץ ישראל במקרה שהמצב במזרח התיכון יסלים וישראל תהיה בסכנת קיום מוחשית. מסתבר שקיים הסכם חשאי בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה של קפריסין, ובו נאמר שבמקרה הצורך יפנו את האי לטובת התיישבות ציונית של יהודי ארץ ישראל. עד היום ממשלת קפריסין מקבלת תמיכה כספית, בסכומים של מיליארדי דולרים, מהסוכנות הציונית כחלק מהעסקה. עוד אומר אותו מיכאליס קאיפאס, כי נציג של הסוכנות הציונית מפקח על הנעשה בקפריסין בכל עת, ואפילו נשיא קפריסין אינו רשאי לפעול ללא אישורו. ישנן תגובות רבות לחשיפת הפרשה הזאת, שכבר קיבלה את הכינוי ‘פרשת קפריסין’, וכמובן אנו עתידים לראות שינויים גדולים בארצנו בימים הקרובים בעקבות החשיפה. אבל הנה כבר יש לנו סנונית ראשונה… זה עתה נודע לנו כי בעוד חצי שעה אמור הנשיא לכנס מסיבת עיתונאים ובה הוא ככל הנראה יודיע על התפטרותו. וזוהי בוודאי רק ההתחלה של פרשה, שללא ספק תשנה את פניה של קפריסין.”

דמעות הציפו את עיני אשתו של מיכאליס. “דע לך שלא קל לי לישון בלעדיך. הבית אכזר אלי כשאתה לא נמצא בו.”

הטלוויזיה המשיכה לשדר תמונות פאניקה מרחבי האי, אבל מיכאליס ואשתו לא שמו לב לנעשה על המסך. מיכאליס קירב את שפתיו לזכוכית שהפרידה ביניהם ואמר: “תני לי נשיקה.” אשתו אף היא קירבה את שפתיה והם התנשקו “נשיקת זכוכית”, כפי שקוראים לזה האסירים בכלא. אחר כך הגיע שוטר ואמר לגברת קאיפאס שזמן הביקור תם ושהיא צריכה לעזוב. היא נפרדה לשלום מבעלה, לא לפני שהוא אמר לה: “רגע, את לא מתכוונת לשאול אותי אם עשיתי את כל מה שאומרים שעשיתי?”

“כן, באמת עניין אותי לדעת, האם עשית את כל מה שאומרים שעשית?”

“לא, לא עשיתי את זה,” אמר מיכאליס.

 

***

 

מיד אחרי שהתעוררתי הדלקתי סיגריה ופסעתי הלוך־ושוב בין חדר השינה לסלון. כך עשיתי במשך כמה שעות רצופות עד שלבסוף החלטתי להתיישב ולהדליק טלוויזיה. בטלוויזיה שודרה מהדורת חדשות מיוחדת. מגישי המהדורה אמרו שממש בקרוב הם יעברו בשידור ישיר לבית הנשיא הקפריסאי בניקוסיה למסיבת עיתונאים דחופה. “ובינתיים נעבור לדני בירושלים,” אמר מגיש המהדורה המיוחדת, והעביר את השידור לכתב שטח בשם דני אמנון שעמד מחוץ לבית ראש הממשלה הישראלי, והסביר שאם התחזיות יתבררו כנכונות והנשיא הקפריסאי אכן יתפטר, סביר להניח שכך יעשה גם ראש הממשלה שלנו. הוא הסביר שזו תהיה תגובת שרשרת בלתי נמנעת או משהו אידיוטי אחר. מיד אחר כך חזר השידור לאולפן, והמגיש הכריז בהתרגשות כי זה עתה נמסר לו שמסיבת העיתונאים בבית הנשיא הקפריסאי עומדת להתחיל בעוד כמה דקות, ועל כן “נצא להפסקת פרסומות קצרה ונשוב היישר לשידור החי מבית הנשיא הקפריסאי.”

לאחר מקבץ פרסומות מפרך על עוגות מוכנות שהופכות לטעימות יותר אחרי ביקור קצר במיקרוגל ועל מוצרי גילוח שנעים על הגוף במהירות אור־קולית, התחיל השידור מבית הנשיא הקפריסאי בניקוסיה.

חשוב לציין שאיני יודע יותר מדי על התרבות הקפריסאית ועל קוד הלבוש הנהוג באי הקטנטן הזה, אבל מה שלבש הנשיא הקפריסאי בהחלט היה משונה — חליפה בצבע כחול כהה, חולצה מכופתרת ירוקה ועניבה אדומה — והעיד, לדעתי, על המתח הרב שבו היה שרוי. נכון שאני לא אנה וינטור ושאיני יודע דבר ולא שליש דבר על ביגוד (גם לא על הנעלה), אבל אפילו אני יכול לזהות שבחירה אופנתית ביזארית כזו למסיבת עיתונאים דחופה מהסוג הזה אומרת משהו על מצבו הנפשי הרעוע של האיש.

“תודה רבה לכולכם שהגעתם,” אמר הנשיא הקפריסאי בקול חנוק, ומהר מאוד החל לספר שהוא מגיש את התפטרותו לאור חשיפתה של “פרשת קפריסין”. הוא אמר שעדיין יש הרבה דברים שאינם ברורים לו, אבל הוא משוכנע שפרשה בסדר גודל כזה מחייבת את התפטרותו המידית. הוא הביט למצלמה בעיניים ואמר שזה יהיה הדבר הכי אחראי שהוא יכול לעשות למען המדינה שלו. “איני יודע איך תיגמר הפרשה ומה יהיו השלכותיה על המדינה ועל כלל הציבור, אבל אני יודע שיש זמנים שבהם מישהו צריך לקחת אחריות על הדברים, ואותו אדם הוא בדרך כלל זה העומד בראש,” סיכם הנשיא ויצא מהחדר בלי לענות לשאלות העיתונאים. אחר כך חזר השידור לאולפן החדשות שהיה מפוצץ במומחים מצוידים באין־סוף דעות וההערכות לגבי העתיד.

התחלתי להזיע בכבדות. הדלקתי סיגריה נוספת, שלחתי את ידי אל מכשיר הטלפון הסלולרי והדלקתי אותו (כיביתי אותו קודם כדי להימנע ממבול הטלפונים של אנשי תקשורת). המכשיר הראה שיש שלוש־עשרה הודעות קוליות חדשות ועוד חמש הודעות טקסט, אבל זה לא עניין אותי. הקלדתי את המספר של גולדמן ולחצתי “חייג”. גולדמן ענה בצלצול הרביעי. יכולתי לשמוע שהוא נמצא ברחוב. “שוב אתה בטיול עם הכלב?” שאלתי. “כן,” השיב. “תגיד לי, מה יש לך? כמה פעמים אתה מוציא אותו? אתה מגדל כלב — לא יען.”

“עידו זה כלב עם צרכים מיוחדים.”

“על מה אתה מדבר? אין דבר כזה ‘כלב עם צרכים מיוחדים’.”

“בטח שיש,” הוא הגיב בשיא הרצינות, “לכלב שלי יש צרכים מיוחדים. הוא כלב ביישן מאוד עם הערכה עצמית נמוכה מאוד, ואם יש אנשים ברחוב הוא פשוט לא משתין ולא מחרבן. בגלל זה אני צריך להוציא אותו הרבה פעמים…”

“אתה לגמרי מטורף, גולדמן, אולי פשוט תיקח את הכלב הזה ותעבור איתו לאיזה יישוב מבודד בגליל? שמעתי שדי שקט שם בגליל. אני בטוח שזה ייתן לכלב השראה ויפתח לו את ההערכה העצמית הסדוקה שלו.”

“אני מוכן לעבור לשם אם אתה תעבור לירוחם.”

“טוב תקשיב, לא התקשרתי לדבר איתך על הכלב. התקשרתי כי אני צריך את העצה שלך. אתה יכול לבוא אלי?”

“האמת היא שאני ממש ליד הבית שלך. אני יכול להיות אצלך תוך עשר דקות, אבל אני בא עם הכלב.”

“טוב, תבוא עם הכלב, אבל הוא לא עולה על הספה,” הזהרתי.

תוך עשר דקות נשמע צלצול הפעמון. פתחתי את הדלת וגולדמן עמד שם עם הכלב שלו — מין פודל מעורב עם צ’יוואווה מעורב עם מטאטא כביש. ליטפתי את הכלב כמחווה, לא באמת היה לי אכפת מהטינוף השעיר הזה, אבל ידעתי שלגולדמן אכפת ממנו ובגלל שאני חבר כזה טוב ליטפתי אותו. גולדמן ביקש ממני שאביא קערה עם מים לכלב כי הוא צמא. “אבל זה נגמר במים. אין לי כאן בונזו או משהו כזה,” הזהרתי. גולדמן אמר שגם ככה הכלב לא אוכל בונזו, אלא רק פסטה שהוא בעצמו מבשל

לו.

“גולדמן, אתה אדם מטורף וחולה. אני לא יודע מה יכול לעזור לך לצאת מחוסר השפיות הכללי שאתה נמצא בו.”

“תיק של לואי ויטון יעזור,” הוא השיב, ואני חשבתי לעצמי שזו התשובה הכי סטריאוטיפית שהוא יכול לתת. גולדמן, שכחתי לציין, הוא הומוסקסואל מוצהר. כבר שנים שהוא חי מחוץ לארון. האמת היא שהוא לא ניהל הרבה מערכות יחסים ולא ממש התנהג כמו ההומוסקסואל הטיפוסי ששורץ בברים בערים המרכזיות. רק כשהיה מתחיל לדבר על תיקים ועיניו היו נפקחות כאילו “ראה את האור” היית נזכר עם מי יש לך עסק.

“אז על מה רצית להתייעץ איתי?” הוא אמר, התיישב על הספה והושיב את הכלב עליו.

“אמרתי לך שהכלב לא עולה על הספה.”

“הוא לא על הספה, הוא עלי. אל תהיה קטנוני, עידו. בוא נתרכז בעיקר, איזו עצה רצית?”

נכנעתי. לא היה לי כוח להתווכח איתו על המיקום של הכלב. התיישבתי על הכורסה והמילים נפלטו מפי: “אוקיי, אז ככה, נראה לי שכל העניין הזה עם ‘פרויקט קפריסין’ קצת יצא משליטה, ויש לי הרגשה שכל דקה שאני נותן לזה להמשיך רק מגדילה את הצרות שעלולות לנחות עלי. יש לי הרגשה שאם אני לא אקח עכשיו אחריות על כל העניין, אם אני לא אעצור את כל הבלגן הזה עכשיו, בסוף זה יתנקם בי. אתה יודע מה חלמתי קודם? חלמתי שפרקליט המדינה תובע אותי על פברוק ידיעה ועל סיכון ביטחון המדינה, ושאני נשלח לכלא לשמונים שנה, ושם אני מתחיל ללמוד תורה עם יגאל עמיר שאומר לי שהוא רצח את רבין לא בגלל שהוא שמאלני אלא בגלל שהוא אשכנזי… אתה מבין מה אני אומר לך? אני אומר לך שאני מרגיש שאני הולך להידפק מכל הסיפור הזה ובגדול. אני מרגיש את זה בתוך תוכי, גולדמן. איך ויליאם בורוז פותח את ‘ארוחה עירומה’? ‘אני מרגיש את הבולשת סוגרת עלי.’ ככה בדיוק אני מרגיש, הבולשת סוגרת עלי, גולדמן.”

“תגיד לי, אתה מדבר ברצינות, הא?” אמר גולדמן. “אתה בכלל לא צחקת איתי כשאמרת שהמצאת את כל הסיפור הזה.”

“בטח שאני מדבר ברצינות. אני לא מתבדח איתך בנושאים כאלה, אתה יודע שזה לא הסטייל שלי.”

“איתך אי־אפשר לדעת כלום וגם אין לך שום סטייל, אבל עזוב את זה, תן לי שנייה לעכל את כל זה.”

גולדמן נשען לאחור והוריד את כלבו מברכיו אל הרצפה. תוך כמה שניות הפשפש השעיר קפץ והתיישב לי על הברכיים. רציתי באותו הרגע להרים אותו, לדחוף אותו למרפסת ולנעול אותו שם, אבל ידעתי שזה לא יהיה צעד מוצלח. זה הרי מיד יעורר ויכוח שלם ביני לבין גולדמן ורק יסיט אותנו מהנושא המרכזי שבגללו התכנסנו כאן.

פתאום גולדמן אמר: “מה שאני לא מבין זה, אם המצאת את כל הסיפור הזה, איך יכול להיות שעצרו את הבן האדם הזה מיכאליס קאיפאס בקפריסין? במו עיני הירוקות ראיתי באינטרנט צילומים של מיכאליס הזה מהכלא בקפריסין, ולמטה היה רשום — ‘האיש שהדליף את פרויקט קפריסין’.”

“אני אגיד לך את האמת, גולדמן, אין לי שום הסבר הגיוני לכך. גם אני, במו עיני החומות ראיתי בחדשות את מיכאליס קאיפאס הזה ואיך שעצרו אותו, ודי הייתי המום מכל זה. אתה חייב להאמין לי גולדמן, אין לי מושג איך זה קרה, זה פשוט צירוף מקרים מטורף. אני נשבע לך שכשכתבתי את הריאיון, זאת אומרת כשזייפתי את הריאיון, לא היה לי שמץ של מושג שיש בן אדם אמיתי בשם כזה. אתה רוצה לדעת איך המצאתי את השם הזה? ביררתי באינטרנט שמות של שחקני כדורגל מקפריסין וככה הרכבתי את השם. את השם הפרטי ‘מיכאליס’ לקחתי משחקן נבחרת קפריסין שנקרא מיכאליס קונסטנטינו או משהו כזה, ואת שם המשפחה לקחתי משחקן בשם סוטיריס קאיפאס שמשחק באיזו קבוצה בניקוסיה. וחוץ מזה, איזה מטומטם יסתובב עם שם אידיוטי כזה ברחוב? אני לא הייתי יוצא מהבית עם שם  כזה.”

“עידו, מה אני אגיד לך? אתה מפתיע אותי כל פעם מחדש… אתה קולט שיש מצב שבגללך ראש הממשלה שלנו יתפטר? האמת היא שאני די בעד שהוא יתפטר, אבל אני מעדיף שהוא יתפטר בגלל משהו שיש לו קשר למציאות, לא בגלל המצאה של החבר הכי טוב שלי.”

“אני יודע, גולדמן. תאמין לי שאני יודע. זה בדיוק העניין, אני שם לב שכל רגע שאני לא עוצר את הטירוף הזה המצב רק מחמיר. דברים קורים, מתגלגלים, נשיאים וראשי ממשלה מתפטרים, ולך תדע מה עוד יקרה…”

“אתה משהו, עידו, יש לך יכולת מדהימה להכניס את עצמך לצרות כמו שאין לאף אדם אחר. אתה אלוף העולם בהרס עצמי. אני ממש לא מבין איך לא חשבת לעצמך שזה קצת מטורף, בלשון המעטה, להעלות ידיעה כזו לאוויר? מה, לא חשבת שזה יביא לך רק צרות? מה צרות? אסונות!”

“טוב, אני יודע שזה הולך להישמע אידיוטי ומטורף,” אמרתי לגולדמן, שהחל ללטף את כלבו השעיר והמכוער שישב על הברכיים שלי והביט בי כאילו הייתי הסעודה האחרונה, “ואני יודע שעכשיו זה נשמע לך כמו הדבר הכי מטופש בעולם, אבל אז, בארבע בבוקר, במשמרת לילה בדסק של העיתון, זה היה נראה לי הגיוני מאוד. מה שתכננתי שיצא מכל הסיפור הזה שונה מאוד מאיך שזה יצא בפועל. במקור בסך הכול תכננתי להצחיק, לא יותר מזה. והתוכנית שלי היתה פשוטה — להיכנס לשרת של העיתון דרך המחשב של העורך ולהעלות לאתר את הריאיון הסאטירי, ואני מדגיש ‘סאטירי’, עם מיכאליס קאיפאס על כל ‘פרויקט קפריסין’ ההזוי, ולתת לעם ישראל ‘הפוגה קומית’ קלה מהמציאות המעייפת. וזה גם מה שעשיתי באותו הלילה, רק שאף אחד לא צחק מזה, ואף אחד לא תפס את זה כסאטירה. היית מצפה מאזרחי ישראל שיבינו שידיעה שמדברת על כך שקפריסין היא מזימה של הסוכנות הציונית היא ידיעה מפוברקת, קומית, אבל לא. מסתבר שאנחנו חיים בתוך מדינה עם אנשים חסרי חוש הומור שלא יודעים לזהות בדיחה גם אם היא תיכנס להם לתוך התחת. כולם כל כך רציניים פה כל הזמן. הייתי צריך לזכור לפני שהעליתי את הידיעה לאוויר שעם ישראל הוא העם המטומטם ביותר בעולם, אבל משום מה שכחתי את זה.”

בנקודה הזאת עצרתי, הדלקתי סיגריה והמשכתי, “אתה יודע מה, גולדמן, אתה רוצה לדעת מה באמת עבר לי בראש לפני שהעליתי את הידיעה לאתר? שאני כבר שמונה שנים מזוינות נמצא בעיתון ולא התקדמתי במילימטר. לפני שמונה שנים הגעתי לעיתון ואני זוכר שבריאיון הקבלה שלי אמרתי להם שהשאיפה שלי היא לכתוב מדור סאטירה, ואמרו לי: ‘זו יופי של שאיפה, בינתיים תהיה באופן זמני בדסק ותשאף חדשות, וברגע שיתפנה מקום למשהו כזה נדאג לתת לך את הצ’אנס’. ומאז ועד היום אני עובד באופן ‘זמני’ בדסק החדשות, ומחכה לצ’אנס שלא מגיע, ובינתיים אני מעלה כל יום מיליון ידיעות אפורות ולא מעניינות על אנשים לא מעניינים לאתר של העיתון, שגם ככה אף אחד לא נכנס אליו, ובכל יום שאני שורף במקום המגעיל הזה אני רק מרגיש יותר איך אני מבזבז את עצמי ואת היצירתיות שלי. אתה בכלל יודע איך זה מרגיש להיות זמני במשך שמונה שנים, גולדמן? לא נראה לי שאתה יודע באיזו תופת, באיזה גיהינום מדובר. אם היית מכיר את הגיהינום שבו אני חי כבר שמונה שנים, היית מבין שבאותו הלילה הדבר הכי הגיוני לעשות היה הצעד שעשיתי. הייתי פשוט חייב לנסות להצחיק בכל מחיר. מה לעשות שאף אחד לא קלט את הקטע? מה לעשות שאנחנו חיים במדינה שאיבדה את חוש ההומור שלה? אבל עזוב את זה, אתה בעצמך יודע שאני מצחיק יותר מכולם יחד, שיש לי הומור חד ושנון יותר מכל בן אדם אחר שאי־פעם דרך במערכת של העיתון. ובסך הכול רציתי שישימו לב לזה. זה הכול.”

“תראה, אני יכול להבין את זה, אבל אני לא חושב שכולם יוכלו להבין את זה, זו סוגיה טיפה בעייתית להבנה, אתה יודע, אחרי הכול…” פתאום הכלב המכוער קפץ מהברכיים שלי לרצפה והתחיל לאכול את הרגל של שולחן הסלון.

“קישתא, קישתא, לך תאכל פסטה ותעזוב את השולחן יא חתיכת כלב פחמימות שכמוך,” צעקתי עליו והוא הפסיק לכרסם את רגל השולחן, קפץ על הברכיים של גולדמן והביט בי בעצבנות.

“רגע, אבל לא קראת לי לכאן בשביל שאני אתן לך עצה?”

“כן, בשביל זה קראתי לך.”

“אז איזו עצה אתה צריך? בנוגע למה?”

“טוב, זה די פשוט: מה אני עושה עכשיו, גולדמן? איך אני יוצא מהמצב הזה?”

“מה האפשרויות שלך?”

“לא יודע מה האפשרויות שלי, האפשרויות הן הכול…”

“חשבת אולי ללכת ולדבר עם העורך שלך?”

“לא ממש…”

“לדעתי אם תלך אליו ותסביר לו את זה בצורה ישירה ותספר לו כמה שאתה סובל מכל העניין של חוסר היצירתיות וחוסר המיצוי העצמי וכל מה שאמרת לי, אז אולי הוא — בתור איש יצירתי — יוכל להבין אותך. אבל חשוב שתגיד לו את זה בצורה אמתית, תבכה אם צריך, וגם תדגיש שזה היה ממש מאוחר בלילה ושיקול הדעת שלך לא היה משהו. אולי אפילו תגיד ששתית המון לפני. ואז יכול להיות, בגלל שהוא יראה שאתה כן איתו וכל זה, הוא יסתפק רק באזהרה ולא יפטר אותך. אבל תראה, עידו, בוא נודה בעובדות, פיטורים כנראה כן יהיו פה, מה שאנחנו מדברים עליו עכשיו הוא משהו שונה — איך אנחנו מונעים מכל העניין הזה להגיע לבתי משפט וכאלה. כי אני אגיד לך את האמת, אמנם אני לא עורך דין אלא רק בן של אחד כזה, אבל אני יכול להגיד לך שאם אתה לא תיקח אחריות על העניין כמה שיותר מהר, אתה מסתכן במעבר לתחום הפלילי, ומשם והלאה זה כבר סיפור שונה. אז זה כבר הופך להיות סיפור שיכול מאוד להיות שיהיו מעורבים בו דברים לא קלים כמו ישיבה בכלא, פיצויים של עשרות, אולי אפילו מאות אלפי שקלים, ואלוהים יודע מה

עוד…”

“אז בעצם אתה אומר לקבוע פגישה עם העורך שלי ולהסביר לו את כל העניין בצורה כנה?”

“לא, מה שאני אומר הוא שאתה עכשיו ברגע זה תרים את הטלפון, תחייג לעורך שלך, תגיד לו שאתה מוכרח להיפגש איתו בדחיפות ותקבע איתו פגישה בשעות הקרובות.”

“בסדר,” אמרתי וחייגתי לעורך שלי. הוא ענה ואני עשיתי בדיוק מה שגולדמן אמר לי. זה עבד. הפגישה נקבעה לשעתיים אחר כך במשרדו של העורך. ניתקתי את השיחה והבטתי בגולדמן שעמד לידי עם כלבו הטפיל בידיו, ונראה מתוח לא פחות  ממני.

“תגיד, אתה רציני בקטע הזה של הפסטות? אתה באמת מכין לו פסטות?” שאלתי בחיוך.

“כן, אני סוּפר־רציני.”

“טוב, אתה חייב להגיד לי איזה פסטה הוא הכי אוהב?”

גולדמן השיב לי מיד, כאילו המתין שנים לשאלה הזאת: “זה תלוי. בקיץ הוא הכי אוהב פטוצ’יני אלפרדו עם שרימפס, בחורף הוא אוהב יותר לינגוויני פירות ים עם קצת רוטב עגבניות קלאסי, ובעונות מעבר הוא בדרך כלל מעדיף ספגטי ברוטב שמנת ובטטה.”

 

***

 

בשעה מאוחרת שבה גברת קאיפאס מבית הכלא אל ביתה בלרנקה. הבית היה מבולגן. מאז שגררו את בעלה מחדר השינה אל בית המעצר ו”פרשת קפריסין” נחשפה היא לא מצאה זמן פנוי לסדר את הבית. כל יומה סבב סביב נסיעות למיכאליס בכלא, שיחות עם עורכי דין, עם יועצים ועם משפחה ונטילת כדורי הרגעה שונים, שגרמו לה להרגיש לכמה רגעים שהחיים אינם הסיוט שהם הפכו להיות.

הבית הוזנח לחלוטין — בכיור היתה ערמה של כלים מזוהמים ופירורים רבים, בעיקר של לחם, היו פזורים על שולחן המטבח ועל הרצפה. הסלון היה מכוסה בעשרות עיתונים מהימים האחרונים. גברת קאיפאס לא נהגה לקרוא עיתונים, אבל עכשיו היא היתה חייבת לשנות הרגלים ולהתחיל לעקוב אחר העיתונים, שדיברו כולם על “פרשת קפריסין” ועל בעלה. היא בעיקר רצתה לקרוא את הפרשנות המשפטית ואת ההערכות של המומחים באשר לעתיד בעלה. ברוב העיתונים סברו שבעלה הולך לבלות שנים רבות בכלא על חשיפת סודות מדינה ועל סיכון ביטחון המדינה, אבל היו גם כמה שטענו שלא נראה שיש מספיק ראיות לקבוע בבירור שמיכאליס קאיפאס אכן קשור לכל הפרשה ושאכן הוא סיכן את ביטחון המדינה, ולפיכך, יש סיכוי שכל המשפט ייגמר בזיכוי מחוסר ראיות. היא קיוותה שהם צודקים.

היא התחילה לארגן ולסדר את הבית כי “יש גבול לכל זוועה”. תחילה סידרה את העיתונים בסלון בערמה אחת, ואז פנתה לשטוף כלים במטבח. אבל לפני כן הדליקה את הרדיו שהשמיע שיר יווני משנות השבעים המוקדמות.

כשפנתה אל הכיור הבחינה שסבון הכלים אזל, ולכן ניגשה אל הארון והוציאה משם בקבוק חדש. בינתיים הסתיים השיר שנוגן ברדיו והשדר הודיע בדרמטיות שזה עתה נמסר לו שמיכאליס קאיפאס, האיש שמאחורי “פרשת קפריסין”, התאבד בתלייה בתאו בכלא.

 

***

 

אנשים רבים הסתובבו ברחוב. רובם נראו מאושרים. היתה זו תחילתו של הקיץ, ובעיר כמו העיר הזאת כבר זורמים אנשים אל הרחובות. עוד חודש יימאס להם והם יבינו שבאקלים כזה פשוט לא חוקי לצאת מהבית, אבל עכשיו הם עדיין מתלהבים מהטמפרטורה החמימה ומהשמש הנעימה. החורף שזה עתה חלף גרם להם להתגעגע לעונת הקיץ ולהאמין שבקיץ כיף יותר, שבקיץ החיים נעימים יותר.

זה היה כמו סיור מודרך בשדה של מטומטמים. מדי פעם אנשים זיהו אותי ועצרו אותי. היה להם הרבה מה להגיד לי. למען האמת, הם אמרו דברים די טובים — חלקם שיבחו אותי על חשיפת “פרויקט קפריסין” ועל הנועזות העיתונאית שלי, חלקם סתם רצו ללחוץ את ידי, והיתה גם אחת שרצתה שאשלוף את התינוק השמן שלה מהעגלה ואצטלם איתו. האמת היא שמעולם לא חוויתי דבר כזה, מעולם לא הייתי “מפורסם” ומעולם לא זיהו אותי ברחוב — אפילו אמי לא כל כך מזהה אותי בשנים האחרונות — ודי נהניתי מכל העניין. כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה כמה שזה יכול היה להיות מושלם אם היתה איתי עכשיו איזו מישהי שאני רוצה להרשים, אחת כמו נניח ליאת א’ או שחר כ’ או שירי כ’ או ליהי ד’. כל אחת מהן בטח היתה נופלת לרגלי כשהיתה רואה את ההמונים ניגשים אלי בהערצה כזו ולוחצים את ידי. זו היתה תחושה משכרת ממש, אבל אני ידעתי שכל זה אינו אלא אשליה שעומדת להתנפץ ברגע שאגיע למשרד העורך ואגיד לו את האמת. אלוהים אדירים, האמת הזאת, תמיד היא הורסת הכול, ממש מוציאה לי את החשק לחיות. למה כל השקרים שלי צריכים תמיד “לחזור אלי כמו בומרנג” — כמו שאבי אומר — ולהתנקם בי? למה אי אפשר לשקר בנחת בעולם הזה? באיזה מין עולם אנחנו חיים?

אמא שלי אומרת שהייתי תינוק בכיין ורק חוף הים היה מרגיע אותי. היא מספרת שהיתה לוקחת אותי לפחות פעמיים ביום לים, ואיך שהייתי מרגיש את החול בין הרגליים ורואה את הגלים מתנפצים מולי הייתי נרגע ומפסיק לבכות.

היום הים לא מרגיע אותי, כמו ששום דבר אחר לא מרגיע אותי. פעם אמרתי למישהי שאם היא רוצה לפענח אותי היא פשוט צריכה לדעת דבר אחד — תשעים ותשעה אחוז מהזמן אני מתנהל על בסיס של חרדה, של פחדים ושל דאגות. כזה אני.

אבל באופן מפתיע, פתאום עכשיו, דווקא כאן באבן גבירול שמונים ושש בדרכי לבניין המערכת לדבר עם העורך שלי, הייתי רגוע מתמיד. הרגשתי מין שלווה אינסופית כזו שעטפה אותי מכל הכיוונים. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהסכמתי להודות באמת המרה — שאני לוזר, שלא הצלחתי להגיע לשום יעד שהצבתי לעצמי, ושאת כל הקיום שלי בעשר השנים האחרונות אפשר לסכם בשתי מילים: “שרשרת כישלונות”. אני לא חושב שזה קרה לי מעולם. לא זכורה לי פעם אחת שבה באמת השלמתי עם מצבי כמו עכשיו. נראה שמשהו מטורף כמו “פרויקט קפריסין” היה צריך לקרות כדי שאוכל לעכל סוף־סוף את המציאות של עצמי.

פתאום עכשיו הכול נראה שונה. איזה פיכחון משחרר. פתאום הבנתי את מה שלא השכלתי להבין כל חיי — שהכול הולך להיות רע. אני לא הולך להיות העיתונאי שרציתי להיות, האישה שאני רוצה שתגיע לעולם לא תגיע, החלומות שאני רוצה להגשים לעולם לא יתגשמו, אני לא אשנה את העולם כמו שהייתי בטוח שאעשה ואני אחיה חיים אפורים, כמו מיליון אנשים אחרים שנשבעתי שלעולם לא אהיה כמותם.

וכמה שזה היה משחרר לדעת את זה פתאום ככה באמצע היום. איזו הקלה.

יכולתי להמשיך ללכת ככה בתחושה הזאת עוד מאות רחובות. שלווה נדירה ריחפה מעלי. אני משוכנע שראו את השלווה במבט שלי. וגם אם אף אחד לא ראה, הייתי בסדר עם זה. כל האפשרויות היו מושלמות מבחינתי כי כל האפשרויות היו גרועות. כך אני מניח שורדים מיליוני בני אדם את חייהם הקטנים והמאוסים, את כל הריבים הקטנוניים עם האישה על מתי להדליק את המזגן ועל מי צריך לזרוק את הזבל, ואת כל העבודות המשעממות והלא חשובות שלהם.

זו תמצית העניין כולו — אם אתה רוצה לשרוד את החיים, אתה צריך לדעת להשלים עם המציאות העגומה. וכמה שזה כיף להשלים עם המציאות העגומה! כל כך כיף שבאותו הרגע בא לי לתפוס מישהו בחולצה, למשוך אותו אלי וללחוש לו באוזן, “נכון שזה כיף להשלים עם המציאות העגומה?”

מרחוק כבר יכולתי לראות את הבניין רב־הקומות של המערכת. איזה בניין מכוער. בכל פעם שאני רואה אותו אני מגלה שהוא עוד יותר מכוער מכפי שזכרתי אותו. ואיזה אנשים מכוערים עובדים בתוכו. אם היה לי אומץ הייתי אומר לכל אחד ואחד מהם: “אתה אדם מכוער מאוד, אתה יודע את זה?” אבל במקום זה אני מחייך בנימוס. אני תמיד מחייך בנימוס.

איך שנכנסתי לבניין ניגשו אלי כל מיני עובדים, כאלה שמעולם במהלך שמונה השנים שאני עובד כאן לא אמרו לי מילה, ובירכו אותי על ההישג העיתונאי המזהיר שלי. אפילו סגן העורך הראשי של העיתון, טיפוס מפוקפק וקמצן שתמיד שנאתי, ראה אותי נכנס וצעק לי מקצה המסדרון בבהמיות: “אני לא מאמין, הנה הוא העיתונאי הדגול שמאחורי ‘פרויקט קפריסין’.” פתאום הצבועים האלה החליטו שאני ראוי להיכנס ל”מועדון המחמאות” המזויף שלהם. כמה מגעיל זה היה. ייתכן שאם לא הייתי מפברק את כל העניין הייתי גאה בעצמי על ההישג והייתי מרשה לעצמי ליהנות מכל המחמאות והשבחים האלו — אפילו שידעתי שהם מזויפים. אבל דווקא בגלל השקר יכולתי לראות רק את הזיוף ואת הצביעות של היצורים המחליאים הללו שבירכו אותי.

תוך כמה דקות כבר הייתי בחדרו של העורך. “היכנס,” הוא אמר בלבביות כשראה אותי. נכנסתי והרגשתי איך הלב שלי דופק. ידעתי מה הולך לקרות ממש תכף וזה לא היה קל. בכלל לא.

“אז למה רצית להיפגש איתי? מה העניין?” הוא שאל בעודו מוזג לי כוס מים קרים ומתיישב מאחורי שולחנו.

קירבתי את הכיסא שישבתי עליו אל השולחן וסידרתי את החולצה שקצת חנקה אותי.

“אני לא יודע איך להסביר לך את זה,” אמרתי, “אבל אנסה.”

“קדימה,” הוא אמר. זו היתה אחת המילים החביבות עליו — “קדימה”. כבר שנתיים אני עובד איתו, כבר שנתיים הוא העורך שלי, ואני מתבייש לומר כמה פעמים שמעתי אותו אומר את המילה המאוסה הזאת. כנראה יש מילים שאנשים לא נגמלים מהן לעולם.

“קדימה, תסביר לי,” הוסיף. “קדימה, למה אתה מחכה?”

מעבר לחלון היה אפשר לראות לפחות חצי מהעיר המזוינת. רציתי להגיד לו שגם מהקומה השלוש־עשרה, מהחלונות המפוארים של המשרד שלו, העיר הזאת נראית כמו לוקיישן של סרט פורנו גרוע מסוף שנות השבעים, אבל החלטתי שזה לא הזמן המתאים להגיד לו דבר כזה. לגמתי מכוס המים, והתחלתי לדווח: “טוב, אז ככה, בגדול, מה שקרה הוא שניסיתי להעלות לאתר ידיעה סאטירית, הומוריסטית, והעניינים יצאו קצת משליטה…”

_____________________

מתוך: “אנשים מעדיפים לטבוע בים”, ליאור דיין. פֶּן הוצאה לאור ● ספרי חמד ● ידיעות אחרונות. 222 עמ’, 98 ש”ח. 

 ***

ליאור דיין נולד בתל אביב בשנת 1983. ילדותו ונעוריו עברו עליו בקיבוץ דביר ובמושב אביגדור. לפני שמונה שנים החל לעבוד כעיתונאי, ומאמריו הרבים פורסמו ב”מעריב”, ב”העיר” ובאתר “וואלה”. באותה עת גם הרבה לכתוב שירים שהתפרסמו בכתב העת “מטעם”. מזה שנה וחצי יש לו טור קבוע במוסף “סופשבוע” של “מעריב”, ורשימותיו המיוחדות, הכתובות בסגנון ניו-ז’ורנליזם מובהק, מושכות קהל גדול של קוראים.

לעמוד הספר באתר הוצאת פן לחצו כאן

 

 745