הרצאה של אברהם בנמלך על הספר “אל חוף מבטחים” מאת יצחק מאיר

מאת | 2014-06-09T04:57:41+00:00 9 ביוני 2014|קטגוריות: פרוזה, פרוזה מקור|Tags: , , |0 תגובות

בספינת הזיכרון

ספרו  החדש של יצחק מאיר ‘אל חוף מבטחים[1] כמו ספרו הקודם “אישה אחת”, מעוררים עיון במעמדה של הספרות היפה, המקוננת על זיכרון אישי אך מחויבת לאמנות הסיפור. בספר הראשון מגולל יצחק מאיר מנקודת מבטה של אמו, במכתבים שהיא כותבת, כביכול, לאביו שעקבותיו אבדו במרתפי הגסטפו במרסיי, את תלאות בריחתם מאנטוורפן למרסיי, עד שעברו את הגבול השוויצרי ואת מאבקם נגד הגירוש חזרה למקום ממנו  נחלצו.  בספרו השני נזכר מאיר, בכל אשר עבר על אמו, אחיו הצעיר ממנו, אחיו שנולד עם חציית הגבול לשוויץ ועליו עד הגיעם ארצה בספינת המעפילים שמפוליון .

הזיכרון של הילד הוא אם כן הגיבור של הספר.

אלבר קאמי כתב ב’הזר’: “הבנתי כי אדם שחי אפילו יום אחד יוכל ללא מאמץ לחיות מאה שנים בכלא שהרי יהיו לו די זיכרונות כדי למנוע ממנו להשתעמם.”

לפי קאמי הזיכרון יכול להיות תרופה לאחת ממכות דורו, היינו השעמום. זיכרון אינו בסיס לידיעה, להבנה ולתיקון אלא למניעת ניכור. כך על כל פנים אני רוצה לפרש את האמירה הזאת.

אבל יצחק מאיר, בהוויה שאין בה ניכור, גורס אחרת:  הזיכרון הוא אבי הידיעה.

והוא כותב : “אני יודע בלי לזכור כי כך הייתי זוכר. לו זכרתי את מה שחוויתי בקאן דה ברנס[2]

לכאורה הידיעה היא פועל יוצא של הזיכרון. ואולם במשפט המופלא הזה אין יצחק מאיר מדבר על אודות הזיכרון של תלמיד ששינן את פרקו ולכן הוא יודע אותו. הוא מדבר על ידיעה עמוקה יותר, אינטואיטיבית אפילו. ידיעת עצמו, ידיעת העולם. חכמת ידיעת החיים. וכאן מורה לנו המחבר כי הזיכרון והידיעה חד הם. אותו דבר עצמו. אדם יודע מה שהוא זוכר גם מבלי שהוא זוכר. ממש כמו שהמדע הוכיח: החומר והאנרגיה הם מהות אחת.

המשפט הזה, כמו רבים כמותו שיצחק שיבץ בספרו, הוא משפט מפתח.  הנה לפנינו אדם והוא כותב את זיכרונותיו במרחק של כמעט שבעים שנה והוא יודע הכל, תחושות, מראות, אנשים, ייסורים ושמחה גם אם אינו זוכר אותם.

ובמקום אחר הוא מתוודה : “לא חשבתי בלשון הזאת כשהתבוננתי כך בעם  היהודי בקאן ד’ארֶנאס[3] אך המראות שקעו בי, וכשהם צפים ועולים בי היום, דומה עלי כי כך הייתי חושב כבר בו במקום ובו בזמן אילו  היו לי המילים שקניתי לי מאוחר יותר בחיי ואילו בשלה בי כבר היכולת  לתלות בהן את מה שחשבתי”.

אז והיום. ספרו של יצחק הוא במידה רבה סיפור של אילו. האילו מחבר את הידיעה והזיכרון ויוצר את היצירה. את הספר.

ועל כן אילו היה עלי להעריך את ספרו של יצחק מבחינת אמנות הסיפור הייתי מדמה את יצחק מאיר לאלכימאי. שכן רק אלכימאי גאון, ואפילו לא כימאי גרעיני, מסוגל להתיך יחדיו חומרים מסוגים שונים ולהפיק מהם, לא סגסוגת בלתי ברורה אלא מתכת אצילה. זהב טהור.

אל_חוף_מבטחים_(2)

בספרו אל חוף מבטחים התיך יצחק יחדיו מאות אם לא אלפי רכיבי זיכרון. הוא סינטז מקומות, השקפות עולם,  אנשים, ילדים, בני משפחה, בני ברית ושאינם בני ברית, פליטים ושליחים, חיילים, שפויים ומשוגעים, יהודיה שממליצה למשפחה להמיר וכומר ששומר על יהדות הילדים,  את כל אלה הוא לוכד לכדי  חזיון מרהיב וסוחף.

כל הדוברים בספר אומרים דברים רבים ודברים מדברים וברבדים שונים אך כולם נשמעים לנו בשפה ברורה ובנעימה צלולה ובאותה יכולת רטורית.

בספר אחר הרטוריקה הזאת הייתה נחשבת, אולי, לטעות או לזיוף, לניסיון של סופר לכפות את דעתו על כל הגיבורים. ואולם בספר שלפנינו זאת מעלתו המופלאה. יכולת ספרותית שמאפשרת לכל אחד למלא את התפקיד שלא הסופר הטיל עליו, אלא הגורל, או שמא אומר ההשגחה שהרי מדובר בחניך בח”ד[4]. ולא סתם חניך אלא נער שבצוק העתים כאשר מנדל וילנר הביא אותו למחנה של  בח”ד הרי  רק שם,  בשמפרי שבקנטון ואליס, התוודע  לעם היהודי, לסידור לשפה העברית. הוא שר ורקד ‘כי הם חיינו ואורך ימינו’ אבל לא הבין מה הוא שר ומהם ה’חיינו האלה.  ואחר כך במחנה ההמתנה במרסיי הוא היקשה ארבע קושיות נוכח מחנה שלם בלא שידע באמת מה הוא שואל. והנה יצחק למד שם לשאול. והספר הזה הוא יליד השאלות  הללו ואנדרטה לתשובות ועדיין איני יודע באמת את חלוקת התפקידים  שבו ומי הוא השואל ומי הוא המשיב? הזיכרון או הידיעה?

 “איני יודע “– הוא כותב – “אל נכון אם המחשבה המטרידה המשונה הזאת הטרידה אותי בשעתה או שהיא מטרידה אותי היום כשאני נזכר בה.”

והיום כשאנו קוראים את מה שיצחק מאיר נזכר בו בכותבו את ספרו ומנסים לשבץ אותו בתוככי הזיכרון הלאומי, מטרידה אותי המחשבה, האם לא איחר את המועד? כי אילו כתב את  ספריו לפני עשור או שניים, היה קל יותר לדבר על  זיכרון לאומי ולבחון את תרומתם למעשה האריגה של הזיכרון הלאומי של שני ספריו.

וטעם לדבר הזה הוא שעל הזיכרון הלאומי הטוב, הזכר ליציאת מצרים וזכר גלות ספרד וזכר הפוגרומים וזכר מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים, קמו עוררין.

עוררין משום שהזיכרון לאומי הוא לכאורה זיכרון עממי, לא מתוכנן, ספונטני . בנוי  שכבה על גבי שכבה. ויוצר זיכרון  של דברים שמהם הפכו מיתוסים ומהם שחינכו דורות.

אלא שבמסגרת שחיטת הפרות הקדושות בימינו נדחק אותו הזיכרון הלאומי כלא רלבנטי לטובת זיכרון קולקטיבי .זהו מושג פוסט מודרני. את ‘הזיכרון הקולקטיבי’ כמונח טבע הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי בן המאה העשרים מוריס האלבווקס. ועל כן בחינת ספריו של יצחק מאיר מחייבת עתה לברר איך משתלב סיפורו של יצחק מאיר בזיכרון הקולקטיבי.

וזאת לדעת כי ‘זיכרון קולקטיבי’ אינו עממי, ולא  ספונטני אלא מלאכותי . הוא זיכרון מטעם. זיכרון  מגויס. זיכרון משותף של קבוצה, או חברה, לגבי עברה ההיסטורי אינו נולד, לפי האלבווקס,  מעצמו אלא נוצר בידי  האליטות המנהיגות. ומכאן שהתודעה של הפרט לגבי העבר ההיסטורי של החברה אליה הוא משתייך, שואבת בדרך כלל מהזיכרון הקולקטיבי, ואפילו בלי שהוא מודע לכך.

אבל בכך לא תמה סאת הייסורים של הזיכרון. בשנות השמונים של המאה העשרים, החל להתפתח מונח נגדי ל’זיכרון הקולקטיבי’ והוא יריבו המושבע – “הזיכרון שכנגד”. אם ‘הזיכרון הקולקטיבי’ מבקש לבטא את  הקונצנזוס, והשפיע על מה שפעם נקרא הזיכרון הלאומי, הרי ש”זיכרון שכנגד” מבקש לבטא אלטרנטיבה לזיכרונות אלה.

חלה כאן התפתחות בעיצוב הזיכרון. הזיכרון האישי אם אין מפריעים לו עשוי להשתלב כמרכיב בזיכרון הלאומי. אבל אם אינו תואם את תפיסות העולם הרווחות של המנהיגות הם יוצרים נגדוו  ‘זיכרון קולקטיבי’. וזה מצדו מקפיץ נכחו את ‘הזיכרון שכנגד’.

האלבווקס וסיעתו היו סוציולוגים ופילוסופים, אבל אז באו ההיסטוריונים החדשים ופנו לכיוון קיצוני יותר. היסטוריה היא סיפור. סיפר. נרטיב. הכל הוא סיפור. אין אמת. הכל סיפורים. הנרטיב, ובעברית הפוסט מודרנית הסיפר, הוא העומד ביסוד הלאום, המדינה, הדת, והמלחמות. לכל סיפר יש את הזכויות שלו ואין סיפר נרטיב אחד יכול לפגוע ביריבו. ואם הכל סיפרים. מעניין אם נותרו ערכים מעבר לערכיו של האני וזכויותיו.

בעולם של סיפרים חשובה עד מאוד הופעתם של ספרים כספריו של יצחק מאיר. לא ספרי זיכרונות שאפשר לסתור אותם. וגם לא מחקרים היסטוריים שניתן לחלוק עליהם . אלא סיפור. מעשה אמנות. נרטיב שיחדור את כל הנרטיבים האחרים.

הנה כמה דוגמאות למאבקי הזיכרון שלנו. המאבק בין הפלשתינים לבין הישראלים הוא מאבק בין נרטיבים.

מלחמת ששת הימים נרשמה בתודעת העם כניצחון מפואר. אבל הזיכרון שכנגד עשה אותה לאסון הגדול בתולדות ישראל. הזיכרון הלאומי תפס את מלחמת יום הכיפורים כתבוסה נוראה. ואולם הזיכרון הקולקטיבי, מיסודו של הממס הצבאית, עמל לעצב אותו כגדול הניצחונות. ואילו הזיכרון הנגדי בא לטעון שהממשלה לא נעתרה להצעות השלום של סאדאת. והמלחמה אינה אלא תוצאה מחויבת המציאות. וכיום דומה שלכל היסטוריון יש נרטיב משלו.

ואם הכל הוא אוסף של סיפורים. הרי ניתן לומר ששדה הקרב של הנרטיבים הוא הספרות, וליתר דיוק הספרות העוסקת בחוויות אישיות. יצחק מאיר הוא לוחם בכיר בקורידה הזאת של נרטיבים נגחים, לא מתמול שלשום, אלא מהיום או ממחרתיים. כי גם על השואה טרם נקבעו הזיכרון הקולקטיבי. הזיכרון הנגדי והנרטיבים.

אני יכול להדגים זאת בדוגמא קטנה.

לא מכבר כתבתי סיפור המתבסס על חוויותיו של הפרופסור משה בר אשר. הוא הגיע לקאן ד’ארנס עם עליית הנוער ולאחר ששליח הסוכנות התחייב לאביו במרוקו שיקבל חינוך דתי. אלא שבקאן דארנס התכחשו להבטחות וניסו לגאול את נפשו של משה מכבלי התפילין ולהעבירו לחברת נוער בקיבוץ חילוני.

הנרטיב שיכול לעלות מן הסיפור הזה שהוא שקאן דארנאס היה מקום שבו העבירה האליטה הקיבוצית ילדים מצפון אפריקה על דתם.

ואולם בספרו של יצחק מאיר שמתאר מציאות שקדמה, בכשמונה שנים, לאשר אירע לבר אשר ולמאות ילדים יוצאי צפון אפריקה שעליית הנוער גזלה מהם את אורח חייהם,  קאן דארנס הוא מחנה מופלא של אחדות בתוך שונות . תיאור ‘הסדר נאכט’ המרגש שיצחק שאל במהלכו את ארבעת הקושיות בפני כל באי המחנה מכל המחנות. הוא  מרכיב בנרטיב של אחדות עם ישראל.

תודעת השואה מתמודדת היום עם נרטיבים מנוגדים. ואיני מדבר על ההיסטוריונים החדשים והסופרים הגרמנים אלא על מה שקרה אצלנו. מפא”י ודוד בן גוריון הלבישו על הזיכרון האישי של ניצולי השואה ועל הזיכרון הלאומי שהתגבש בתודעת האחרים את הזיכרון הקולקטיבי ולפיו בשואה הייתה רק גבורה יהודית אחת והיא מרד גטו ורשה. הקולקטיביות הזאת החזיקה מעמד כמה עשורים עד שהיסטוריונים וסופרים הקימו את הזיכרון שכנגד, שהגבורה הייתה עצם ההתקיימות בגטאות ובמחנות ההשמדה והשמירה על צלם האדם. ולאחרונה מול הנרטיב של מורדי גטו ורשה כמרד בלעדי של הסוציאליסטים, מנסה מישה ארנס להעמיד נרטיב משלו ולהעלות מן נשיה את המורדים הרביזיוניסטים שאיש מהם לא שרד.

לטעמי כל ספר על השואה שמציג התנסות אישית באופן חווייתי הוא תרומה גדולה למניעת השכחת השואה, שאצל האנטישמים היא כורח קיומי ואצל הערבים היא העילה לנכבה שלהם.

בספריו הקים יצחק מאיר קו מעוזים העומדים במלחמת הנרטיבים של השואה. ויחד עם קצטניק, פרימו לוי, אלי ויזל, אהרן אפלפלד, אידה פינק, אורי אורלב ואחרים, הוא מוסיף את הקול המיוחד שלו.

הוא מציג את זיכרון  התלאות של אלה שלא הגיעו למחנות ההשמדה.  אלא ברחו . היו עסוקים בהישרדות. הצליחו למלט את נפשם, אבל  הוא גם קולם של כל אלה שנפלו בדרך. של אותם שמורי דרך הובילו אותם לאבדון והאומללים  ששומרי הגבול השוויצריים גררו אותם שוב ושוב  לגיא ההריגה.

ויצחק מאיר מוסיף לבנה לחשבון ההיסטורי של העם היהודי עם שוויצריה שחסמה את שעריה בטענת ‘הסירה המלאה’. אבל הוא גם מציג את הטוב האנושי שבכל זאת פעם  בשוויצריה היהירה והמתעלמת.

הדילמה של סגירת או פתיחת שערים למסתננים מעסיקה עתה את החברה בישראל. שני ספריו של יצחק מאיר, בלא שהתכוון כלל לכך ואף שהוא מן התומכים בפתיחת שערים למסתננים/פליטים, מגדירים לדעתי מהי באמת פליטות ומהי לעומתה הגירה בלתי חוקית. היהודים שבכל זאת נכנסו בדרך בלתי לגאלית לשוויץ והצילו את נפשותיהם  מכחישים לחלוטין את הניסיון לטעון כי  המדינה חייבת לקלוט את מהגרי העבודה , ואני מוציא מן הכלל את הפליטים באמת.

יתר על כן בין נזקי השואה העקיפים השואה אני כולל גם את התקינות הפוליטית שהיא כפתה עלינו בעניינים שונים. ולפיכך יש מונחים שהם מוקצים משום שהנאצים ניצלו אותם וד”ל. ויש מעשים שיש לעשות משום שהעמים לא עשו אותם לטובת היהודיים.

ומה עוד מוסיף יצחק מאיר לספרות השואה?

 הוא מציג בפנינו ראיות ליצר הקיום של הפליטים ולכוח העצום שהתפרץ מתוכם.

הוא גם סותר, לפחות בעזרת מעפיליו, את הטענה כי הממסד הציוני כפה על הפליטים לעלות לארץ ישראל . שוויץ בבואה לגרש את הפליטים לאחר המלחמה הותירה בידיהם את הברירה:  לחזור למדינה שהם היו אזרחיה או לארץ ממנה  נמלטו. רוזליה מאייר, אימם של יצחק, יעקב ז”ל, ויבל”א דוד, העדיפה את ארץ ישראל גם על רומניה וגם על בלגיה.

סיפורי הילד במזוודה, שאחיו הוביל לספינת המעפילים משום שרק לגדול היה סרטיפיקט או הנוסע בכסא הגלגלים והד”ר האומלל שהוצא מתוך התור לשמפוליון, הם חלקים זוהרים  בפסיפס של עם שנאבק לחיות במולדתו האבודה.

גם לי כמי שעוסק בנושא השואה והתקומה כבר שנים הרבה, חידש זכרונו של יצחק דברים רבים. הדילמות של מפקדי הבריגאדה, הפעילות החינוכית של בח”ד, תכסיסי הסרטיפיקטים,  ההווי במחנה במרסיי, וסיפורה של האוניה הצרפתית שמפוליון ואלפי מעפיליה.

אם כן מיהו קהל היעד המיידי של יצחק מאיר?

ובכן הוא  נותן לכך תשובה מבלי שאולי התכוון לכך. ובדברו על השוני בינו לבין חבריו בבית הספר התיכון בתל אביב הוא מזכיר: “אמרתי ללבי …שאני משול כפרי מורכב וכל בני כיתתי , ישראלים בני ישראלים שלא היו מעולם לא באנטוורפן, ולא במרסיי, ולא באגליזאו [5] ולא בקאן ד’ארנס ולא ברכבת על פסי הלילות ולא בשלגי הגבולות בהרים ולא בשום חיינו חוץ מחיינו בארץ”.

ועוד הוא כותב : “שנים מרובות הייתי מהרהר בילדי המלחמה והייתי אומר לי כי אילו ידעו ילדי העולם שלא ידעו מלחמה מה הפסידו בעולמם שבו הכל היה צפוי, ומובן ומוסבר, וודאי היו מתקנאים בנו, ילדי המלחמה, שעולמנו לא חדל להפתיע אותנו בפלאי פלאים בנסים ובנפלאות…” והוא מוסיף… “אי אפשר שילדים שלא היו בגופם ובנפשם בקרקס הנודד המטורף מכל , יבינו אי פעם את הילדים שגדלו לצדם, בזירה של הכל שלאחר שנחתו.”

אני הייתי אחד מן הילדים שלא היו בגופם ובנפשם בקרקס המטורף מכל. ועכשיו בעזרתו של יצחק מאיר אני מבין ויודע. וברי לי שגם אתם.

_________________________________

[1] אל חוף מבטחים – יצחק מאיר – 2013- ספרית מעריב  263 עמודים.

[2] מחנה ריכוז בצרפת.

[3] מחנה מעבר, לפליטים ואח”כ לעולים מצפון אפריקה, שנוהל בידי הסוכנות היהודית במרסיי.

[4] ברית חלוצים דתיים. חבריה ובהם מנדל וילנר מן הניצולים הקימו  בשוויץ מחנה הכשרה לחלוצים צעירים.

[5] הכפר שבו נקלטו יצחק מאיר ואחיו  לאחר שהופרדו מאמם ומתינוקה.

***

אברהם בנמלך, 71, עיתונאי ואיש רדיו ישראלי (ומעתה גם סופר). השנה הוציא לאור את ספר הביכורים שלו “אללה אוהב אותי” – רומן מתח אקטואלי (הוצאת כרמל). 

לעמוד הספר “אללה אוהב אותי” באתר הוצאת כרמל לחצו כאן

השאירו תגובה