בין אלתרמן לפסואה – מסע אל דרכי השירה

מאת דנה שוכמכר

מפלט

“שירה היא תרגיל בסבלנות . אתה חייב להמתין לה כשתבוא” (אגי משעול).

מעל 100 ספרים נמצאים בספרייה של הוריי. רבים מהספרים הם ספרי שירה, אחרים ספרי היסטוריה. במציאות היומיומית, הבריחה אל הספרים ומציאת הנחמה בכתוב רק חיזקה את הקשר למילה הכתובה. כמעט 20 חלפו מאז נחשפתי לראשונה כילדה לשיריו של נתן אלתרמן.

כל הילדות נעה סביב אומנויות שונות- קולנוע, תיאטרון ומוסיקה.

לשירה, אליה נחשפתי לראשונה, שמור מקום של כבוד. כתיבה ובייחוד כתיבת שירה, היא עבורי מקום של מפלט מפני מה שמחכה בחוץ. התחלתי לכתוב שירה בתחילת שנות העשרים לחיי, ממקום של התמודדות עם הילדה שהייתי אז- מישהי שמצאה שקט בעולמם של המבוגרים וקיוותה לקום בוקר אחד ולהיות בעולם הזה. האם הכתיבה הייתה דרך התמודדות? נדמה לי שבכתיבה ניסיתי לבדוק כמה אני חזקה היום ולהכריח את עצמי להסתכל על העבר.

אני כותבת שירה בחללים סגורים ופתוחים כי זה העולם אליו אני מרגישה שייכת ובו השיח שונה. בדרך לכתיבת ספר השירה הראשון היו הרבה דברים מיותרים שכתבתי- ניסיונות לכתוב פרוזה אבל זה רק גרם לתחושה לא נעימה. יש לי לא מעט מחברות שנזרקו לפח ואין בי געגוע.

ההחלטה לחשוף את השירה לעולם,  נבעה מדחף להוציא את המחברות לאור בסמוך ליום הולדתי ה-30. מבחינתי יום ההולדת היווה נקודת מפנה- זה עכשיו או לעולם לא. לחרדה לא היה מקום כי לדעתי איש יוצר צריך לתת דין וחשבון לאדם אחד בלבד- הוא עצמו. השיתוף עם העולם נעשה בהדרגה והעניק נחמה.

 קצר ולעניין

מאז שניטעו בי שורשי השירה, העזתי לקחת בתחילה דף ועט, אחר כך להקליד במחשב את הטיוטה של ספר השירה הראשון שלי- “צ’יפס וקטשופ בזקופנה”.

ממקום מפויס יותר, אפשר להתחבר לעבר, אפשר לאפשר לעצמך לטעות. הספר עוסק בהתמודדות שלי עם הזקנה של סבתי- ניצולת שואה שהגיעה לארץ מתוך רצון להשאיר את תקופת המלחמה מאחור. אם פרסום הספר הראשון לקח זמן רב, הרי בעת כתיבת הספר השני כבר ידעתי שהמחברת בה כתבתי את השירים נועדה לפרסום.

ספר השירה השני שלי- “אצל דטנר בגינה” עוסק במסע של אחותי הצעירה ,שיר, ואני אל היער השחור. שני הספרים נכתבו בסגנון הייקו, סגנון יפני בו נכללות 4-5 שורות קצרות.

מדרכות מדממות (מתוך “אצל דטנר בגינה”)

יְבֹרְכוּ רִגְעֵי הַשֶּׁקֶט, שָׁם עַל הַמִּדְרָכוֹת הַמְּדַמְּמוֹת אֲנַחְנוּ, צְלָלִים שֶׁאֲחֵרִים מוֹתִירִים בָּנוּ סִימָנִים לֹא מְזֹהִים. הַיָּרֹק וְהָאָדֹם מַעֲנִיקִים רְגָעִים שֶׁל הַסָּחַת דַּעַת לְנֶפֶשׁ בַּעֲלַת זֶהוּת מְיֻסֶּרֶת, מְנִיחִים לְחָזוּת הַיֵּאוּשׁ שֶׁמֵּבִיא הַלֹּא נוֹדָע לְהִסְתַּלֵּק.

הגילוי

תוך כדי כתיבת הספר הראשון, גיליתי משורר נפלא שטלטל את עולמי ואת סגנון השירה שלי- פרננדו פסואה. היכולת הנפלאה של פסואה לתאר סיטואציות בצורה כל כך מרגשת ומדויקת עוררה בי השראה.

בתור ילד, גילוי של דבר חדש נחשב למרגש ומסקרן, אבל כשמתבגרים הפרספקטיבה משתנה. החשיפה לכתביו של פסואה החזירה אותי לשנות הילדות המוקדמות, בהן באמצעות אבי נחשפתי לעולם התיאטרון שעד היום הוא המקום האהוב עליי ביותר.

על העמוד היציב/ פרננדו פסואה

כָּאן, בַּגָּלוּת הָעֲלוּבָה הַזֹּאת
שֶׁאֵינֶנִּי אֲפִלּוּ גּוֹלֶה בָּהּ, אֲנִי שׁוֹכֵן,
נֶאֱמָן בְּעַל-כָּרְחִי לְאוֹתוֹ מִשְׁגֶּה עַתִּיק
שֶׁבְּעֶטְיוֹ אֲנִי מָחֳרָם.

הַמִּשְׁגֶּה שֶׁבָּרָצוֹן לִהְיוֹת דּוֹמֶה לְמִישֶׁהוּ –
מְאֻשָּׁר, בְּסִכּוּמוֹ שֶׁל דָּבָר – עַד כַּמָּה שֶׁנָּתַן הַגּוֹרָל
לְכָל לֵב אֶת הַנֶּכֶס הַיָּחִיד
שֶׁבִּיכָלְתּוֹ לִהְיוֹת שֶׁלּוֹ.

***

דנה שוכמכר היא משוררת ומבקרת תיאטרון. ספרה הראשון “צ’יפס וקטשופ בזקופנה” ראה אור בשנת 2012 בהוצאת פיוטית. בימים אלה יוצא לאור ספר שיריה השני – “אצל דטנר בגינה” גם כן בהוצאת פיוטית.

לספריה של דנה שוכמכר באתר “פיוטית” לחצו כאן. 

לשאלון של דנה ב”קורא בספרים” לחצו כאן.