השאלון עם הדרה לוין-ארדי

1) מהו הספר האהוב עלייך?

יש כמה ספרים אהובים, שאני נושאת אותם איתי לאורך זמן, וחוזרת אליהם מדי פעם, כדי להתכוונן. אחד מהם הוא “זכרון דברים” של יעקב שבתאי, שקראתי בנשימה אחת. זה היה הספר העברי הראשון שהרגשתי בתוכו בבית, בקלות ובטבעיות. בד”כ לא נוח לי בספרות העברית. כקוראת, אני הרבה פעמים מרגישה כילדה חורגת וזרה בתוכה, לעיתים נבוכה, גמלונית, ומתאמצת. כאילו איני מזהה את שפת אמי ואבי בתוכה. יעקב שבתאי היה הראשון, ואולי היחיד עד כה, שהלמות הכתיבה שלו בעברית היתה מוכרת לי מאיפשהו עמוק מאוד בתוכי. כאילו מצאתי תאום נפש, מבחינת הלשון, הקצב, הזרימה, והתאמתה לתכנים. חוצמזה, שנות השבעים של “זכרון דברים” (על מערכות היחסים, הלוק, האוויר שהסעיר, או חוסר המשמעות שדיכא, או הניצוץ שהניע, או הטרוף שהכניע) היו מוכרים לי, למרות ששנות השבעים שלו, לא היו שנות השבעים שלי. וגם “נבלות” (אם מותר נובלה) של יורם קניוק, שהעלה רעיון גדול עם כאב גדול – נקמת הזקנים בצעירים, נקמה מתוקה שנידונה מראש לכישלון.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

ספרי הילדים הכי אהובים עליי הם ספרים מעוררי חרדות בדרך כלל, בעלי הומור פצוע למדיי, ועל ברכיהם גידלתי גם את הילד שלי בן ה 25, ואני לא מפסיקה לרכוש אותם לאנשים קטנים שבאמת חשובים לי. עולים על דעתי ברגע זה כמה מהם: “כשהעכבר והנחש נפגשו לראשונה” של שלי אלקיים, מקס ומוריץ של וילהלם בוש, Oh, the places you’ll go, של ד”ר סוס, שלמרות התרגום הנעים, המקור מכיל הרבה יותר אדג’יות מעוררת חרדות, ומעל כולם, הספר הנורא והעלום, LOVE YOU FOREEVR של רוברט מונצ’, שמצאתי באוסף שנזרק מספריה מקומית באחת הפריפריות של אוהיו, ונאסף לעליית הגג של אחת הסבתות האמריקאיות במשפחתי, שם שהיתי עם הבן שלי תקופת מה. הספר מספר על אמא שמגדלת את בנה האהוב מרגע לידתו, עד שהבן הופך לאיש עצמאי ומבוגר בעצמו, וגם אז עדיין מתגנבת האם לחדרו בלילות, מדי פעם, לשאת את הבן על כפיה ולשיר לו שירי ערש. עם הזמן, הופכת האם לזקנה וחלשה, והבן גדל ומתחזק, עד שבסוף הסיפור היא כבר לא יכולה לשיר, והבן הוא זה הנושא את אמו על כפיו, כתינוקת, ושר לה שירי ערש. סיפור על צער מחזור החיים האנושי. אגב, אין דמויות אחרות בסיפור, לא אב, ולא אחים ולא חברים או בני זוג. רק אם ובן. משהו בישירות הנוראה והקודרת של הספר, ובנסיבות האימים של הפרברים האמריקאים שהגיעו את הספר אליי, חיברו אותי אל הספר לנצח. אני חושבת שזה סיפו הילדים הכי עצוב והכי מפחיד שאני מכירה.

3) מה הספר האחרון שקראת?

הפיקשן האחרון שקראתי היה “משפטה של קליסטה בלייק” של אדגר פנגבורן, בהמלצתו של הבן שלי, שמכיר את נפש בהמתו היטב. סיפור דרמטי יפהפה על אוזלת ידו של המשפט, וחוסר הסיכוי של הצדק הנתון ביד ההמון, ועל אזלת ידו של המיעוט החכם והבודד (בדמות השופט המקסים, והסנגור הנוגע ללב, והנאשמת, וחברתה הטובה), ועל הצדקנות ההמונית, דעת הקהל, והשפעתה המסוכנת של התקשורת על המשפט התקין. זה נשמע כמו סיפור מהימים הללו, אבל הספר נכתב בשנות השישים, הרבה לפני העידן הדיגיטלי. כנראה שמה שהיה הוא שיהיה, ואין ממש חדש תחת השמש, למרות כל התנועות שאוהבות להוקיע את החדש והאכזרי מפני הישן והטוב.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

אני בדרך כלל לא נוטה אחרי מהומות, ולא מאמינה לשמועות. אינני קוראת בלתי נלאית. אני קוראת לאט. ומעלעלת מראש בעמודים, לפני שאני קונה. אינני קוראת כל מה שבא ליד, כי הזמן הפנימי שלי מאוד מוגבל, כך שנוצרת אצלי איזו ברירה טבעית כזאת: מעודי לא צלחתי ספר שלם שלא אהבתי (כי כשרע, אני עוזבת. רק בספרים, לא בחיים). ולכן קשה לי לתהות “על מה המהומה” על דבר שלא קראתי עד הסוף. אני יכולה לומר רק שלא קראתי עד הסוף את “תש”ח” של קניוק, ולא קראתי עד הסוף את “צלה של הרוח“.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

“המשפט של קליסטה בלייק” מהשאלה השלישית. אבל ממש.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

יעקב שבתאי וניק הורנבי, שלמרות שאינם דומים, מצליחים לגעת בי באופן מיידי, והולמים באופן מוחלט, ובלי מאמץ מצידי, את הקצב, הסגנון, התכנים והשפה הפנימית שלי. אני מייד מבינה לאיזה עולם הם מכניסים אותי, ועל מה הם מדברים, וגולשת איתם לעולם המופלא שלהם, כאילו היה שלי.

7) ספר שנתן לך השראה?

“היצ’ 22“, ה-memoir של כריסטופר היצ’נס, שהוא סוג של אוטוביוגרפיה, לא בדיונית, אבל משוכללת. היא כתובה לגמרי ברוחו המחוייבת, המחוייכת, לוחמת החופש, השתיינית, הנסערת, המושכלת, האינטלקטואלית, האייקונוקלאסטית, הרוקסטארית של היצ’נס. הספר הזה נושא את ליבו הטוב והמבריק של כריסטופר היצ’נס. אין בו רכילות, ואין בו פרטים מיותרים, וכל פרט בו נוסך אור גדול ברעיון שלשמו נדרש, ומאיר את העניין מזווית חדשה. חיים כל כך שווים, מלאי משמעות, הומור, יצירה, תאוות ידע, חוכמה גדולה וגוד-טיימז גם. בכלל, האיש הזה, על כתביו, ועל הדיבייטים המתועדים הרבים שלו, הפכו למגדלור בתוכי, בשנים האחרונות.

8) ספר עיון מומלץ?

בתקופה האחרונה, אני קוראת ספרי עיון יותר מספרים אחרים, כך שזו שאלה שבאה לי בזמן. אז ככה: “משפטים 101” – מבוא למשפט האמריקאי (שקיבלתי מבני ליום ההולדת האחרון), ו”צדק שלי, צדק שלך, צדק בין תרבויות” סידרת מאמרים על משפט והקשריו התרבותיים, מנקודות מחקר שונות. Scarcity – Why too little means too much – של אלדר שפיר (פרינסטון) וסנהיל מוליינטאן (הרווארד) – מחקר מרתק וחדש, על הסטייט אוף מיינד העני, או על מצב הצבירה הנוירו-פסיכולוגי של אדם הנמצא במצב של חסר (הזמן, בחברים, ובעיקר בכסף). וכמובן, ולעולם, אינספור מאמרים של כריסטופר היצ’נס, על פוליטיקה, ספרות ושירה, כמו זה שבאגד המאמרים האחרון שיצא אחרי מותו, ARGUABLY.

***

הדרה לוין-ארדי היא סינגר-סונגרייטרית, בוגרת NYU בהצטיינות יתרה בחוג לקולנוע וטלוויזיה. בימים אלה יוצא לאור רומן הביכורים שלה, “ליקוי מאורות”. הספר זכה בתחרות פרס סמיט לפרוזת ביכורים 2014, ויוצא בהוצאת מקף-סמיט. עוד בימים אלה: לוין-ארדי עובדת על אלבומה ה-13 ובספטמבר תופיע שתי הופעות בקלן, גרמניה, שבמהלכן ישולבו טקסטים שלה שתורגמו לגרמנית וגם יתקיים דיון על שיריה.

ניתן לרכוש את הספר בגירסה מודפסת או דיגיטלית – כאן.
ואפשר גם לפנות ישירות להדרה, דרך עמוד הפייסבוק שלה – כאן.

על הספר “ליקוי מאורות”:

“ליקוי מאורות” הוא סיפורו של רוקיסט, הומו מתבגר, במשבר. זהו מעין יומן מרוכז ובוער, המגולל את מערכת היחסים המשולשת של הגיבור עם בן זוגו הצעיר ממנו, המחפש את דרכו, ועם אהובו-יריבו המיתולוגי, כוכב פופ זוהר. ”ליקוי מאורות” הוא גם מניפסט אלטרנטיבי טעון על זרות ויצירה, קנאה והצלחה, סקס וזכויות אדם, אלוהים והעיר הגדולה, יריבוּת ותאווה, בוב דילן ודוד אבידן, הומואים ומוזיקה, תקשורת ותעשייה, הדמוקרטיה של ההמון, שנות השבעים ושנות האלפיים, גאווה וירושלים, עצב ועצבים, אמא ואבא, זיקנה ונעורים, ערגונות ועתידים. זוהי יצירה מוקומנטרית, או אוטוביוגרפיה בדיונית, או רומן אלטרנטיבי וביקורתי על החברה בה אנו חיים. וזה גם מצחיק, כשזה לא עצוב.”