ביקורת אורחת: עמית שביט על הספר “אני וקמינסקי” מאת דניאל קלמן

על היומרנות

“אני וקמינסקי” משך אותי ברגע שנתקלתי בו בחנות. ראשית, מאחר והסדרה הנפלאה הזו של ספריית פועלים בדרך כלל אינה מאכזבת, ושנית כי לווטרינר של הוריי, זה שטיפל ומטפל בחיות המחמד שלהם, קוראים ד”ר קמינסקי, וזה העלה חיוך על שפתיי. קראתי את הכריכה האחורית ברפרוף ונתקלתי במשפט הבא: “אני וקמינסקי נע בין ריאליזם לפרודיה”. אני אוהבת ריאליזם, ואפילו יותר מכך אני אוהבת פרודיה. וכך הוחלט כי זה יהיה הספר הבא עליו אכתוב.

מאחר וידעתי שאני קוראת את הספר הזה על מנת לכתוב עליו, וזו הפעם הראשונה שאני עושה זאת, צורת הקריאה שלי השתנתה קצת. כל כמה עמודים עצרתי את הקריאה והעתקתי לי ציטוטים, וגם בזמן הקריאה חיפשתי אותם, את משפטי החוכמה שחבויים בטקסט. כשסיימתי לקרוא, פתחתי את דף הציטוטים וקראתי את כולם בדקדקנות. עכשיו כשאני יודעת איך נגמר הסיפור, ואיך הוא התפתח, מצחיקים אותי חלק מהציטוטים שהעתקתי אי שם בעמוד 18. ככה זה כשנעים בין ריאליזם לפרודיה, אני מניחה.

ובכן, מאחר וכבר העתקתי את כל הציטוטים, אם יש ציטוט אחד שאני חושבת שמייצג את הספר, הנה הוא:

“רוב  החיים אינם אלא צביעות ובזבוז. אנו נתקלים ברוע ואיננו מזהים אותו. תרצה לשמוע עוד?” “לא,” אמרתי. (עמוד 90)

ולאו דווקא בגלל הנגיעה הפילוסופית או הרמיזה למה שיקרה בהמשך, בעיקר בגלל התגובה של סבסטיאן.

אני וקמינסקי עמית שביט

“אני וקמינסקי” הוא סיפורו של סבסטיאן צולנר, אשר מנסה לכתוב את סיפור חייו של מנואל קמינסקי, צייר קשיש ונשכח שאיבד את מאור עיניו. אל דאגה, העלילה יחסית ליניארית – אנחנו לא נחזור לימי גדולתו של קמינסקי אלא דרך סיפוריו וסיפוריהם של מכריו לסבסטיאן, בכל זאת, סבסטיאן הוא זה שמספר את הסיפור, והסיפור הוא למעשה שלו.

כל הסיפורים הם שלו, ואלה שאינם שלו מספרים עליו. כך הוא סבסטיאן צולנר שלנו, יצור יומרני ומלא בעצמו עם פנטזיות של גדולה, בורגנות ויוקרה חברתית-אינטלקטואלית. למעשה, הוא לא באמת עומד בקריטריונים האלה, והוא די דוחה את כל מה שנתקל בו, אבל בראשו – בחלל הקטן בו אנו נמצאים כקוראים – הוא נהדר. מעין דמות תלושה מהמציאות, מצד אחד מרוכז בעצמו ומצד שני מתעסק בתגובות האחרים אליו (אם כי יכולת הפענוח שלו לוקה בחסר).

בתוך כך הבטתי בה וחייכתי, היא הסיטה את מבטה, אבל בכל זאת בכל זאת הבחנתי שמצאתי חן בעיניה. הביישנות שלה היתה שובת לב. כשפנתה ללכת נשענתי מעט הצידה כדי שתתחכך בי בחולפה לידי, אבל היא חמקה ממני. קרצתי לבוגוביץ’, הוא קימט את מצחו. הוא כנראה הומו, חשבתי לעצמי. (עמוד 48)

יש אפיזודה נוספת בה הוא נוכח בארוחת ערב , ומתאר מנקודת מבטו את השקט ששורר לאחר שהוא חולק קוריוז כלשהו עם הנוכחים, וכיצד רומזים לו להסתלק, ואיכשהו הוא מסיק כי הם נהנים מחברתו. חבל שלא העתקתי את הציטוט הזה. אכן, פרודיה ריאליסטית.

אז כאמור, סבסטיאן שלנו מבקש בכל מאודו לכתוב ביוגרפיה על האמן הנשכח מנואל קמינסקי. קמינסקי כבר קשיש, וחי עם בתו אי שם בסוף העולם (או לפחות בסוף אירופה). בצעירותו עבד קמינסקי עם מאטיס, ותערוכתו האחרונה נפתחה בגוגנהיים כ-35 שנים לפני עלילת הספר, מאז התעוור קמינסקי  ופרש לביתו  שבסוף העולם.

כשהתחלתי לקרוא את הספר, במיוחד בהתחשב בכך שכמעט כל חציו הראשון מתמקד בלהבהיר לקורא עד כמה סבסטיאן אינו מחובר למציאות, ציפיתי לסיפור התעלות או התגברות כלשהו, או לפחות למקבילה הפרודית – טרגדיה כלשהי. זה לא קרה. וכל זה בזכותו של קמינסקי. כמה שהוא מפתיע! הוא הכוח המניע של העלילה, ודמותו משתנה מפרק לפרק. משהו בניגודיות שיש בספר, בפער שבין היצירה ליומרה, בצביעות של עולם האמנות, מתיישב היטב בדמותו של קמינסקי.

סבסטיאן הוא היומרה, את זה הבנו המשפט הראשון שהוא אומר כשהוא מתעורר ברכבת אל קמינסקי, בעמוד הראשון. אבל קמינסקי, הוא היצירה? לא בדיוק. הוא לא זה ולא זה, הוא זקן. הוא מעבר לזה, בנרגנות אין יומרה ובעיוורון אין יצירה. הרצון להצליח, לזכות בהכרה, ביוקרה,  כל אלה כבר אינם מעניינים אותו. עד סוף הספר, ועד עכשיו, לא לגמרי הבנתי את המוטיבציות שלו לפעול כפי שפעל.

“רוב הזמן הוא רק חייך לעצמו. שוויצר. אתה מכיר את הסוג הזה, אנשים שחושבים את עצמם למי יודע מה עוד לפני שהם בכלל…ובסוף זה עוד מתממש. “(עמוד 40)

אני חייבת להתנצל, עד כה זלזלתי בסבסטיאן בצורה בה הצגתי אותו. הוא לא עד כדי כך שטוח, כלומר, הוא כן, אבל למחבר יש אמירה מאוד גדולה בכך. עולם האמנות, עולם הביקורת התרבותי, הוא סבסטיאן. הוא שטוח ויומרני, כך לפחות הוא מוצג על ידי דמותו של סבסטיאן. הביקורת כאן היא עצומה. סבסטיאן רוצה להתפרסם, ולכן הוא מבלה את זמנו בהנהון מנומס, במחשבות שיפוטיות ואף בשעמום למשמע דבריו של קמינסקי. האמן אשר את חייו הוא בא לסקור אינו מעניין אותו, והוא גם מעדיף שיתפגר, כי לאחר מותו הערך של הביוגרפיה, ושל סבסטיאן עצמו, רק יעלה. האמנות אינה המטרה כאן, היא האמצעי דרכו מבקש סבסטיאן להגיע לסטטוס של אינטלקטואל. היא אמצעי לקידום עצמי.

אמנם בחרתי ב”אני וקמינסקי” מסיבות שרירותיות לחלוטין, אבל הוא הגיע בזמן טוב עבורי. אני חושבת שראוי לציין זאת, כי ייתכן וזה משפיע על הקריאה שלי אותו, ובתור סטודנטית לאנתרופולוגיה, למדתי שכל חיבור טוב חייב להכיל מידה של רפלקסיביות – על מנת שתוכלו לקחת את דבריי במידת הרצינות הראויה להם עבורכם, עליכם להכיר את ההקשר ממנו אני כותבת.

לפני כשבוע או שבועיים זכיתי להזמנה לאירוע השקה של מוצר תרבות אשר עניין אותי. שמחתי מאוד לקבל את ההזמנה, שכן מדובר במשהו שציפיתי להשקתו, והאירוע היה מצומצם באופן מפתיע. כאשר הגעתי לשם נאלצתי לברוח אחרי לא יותר משעה וחצי. פשוט לא יכולתי לעמוד בזה יותר. חשבתי לעצמי שאנשים אמיתיים לא מדברים ככה, שלא ניתן לשלב את המילים “אינטרטקסטואלי” ו-“קונסטרוקטיביסטי” בכל כך הרבה משפטים בלי בעצם להגיד כלום, ואני לומדת מדעי החברה באוניברסיטת תל אביב! והשתמשתי במילה “רפלקסיביות” בפסקה הקודמת! אבל כך היה. דברים שלא היו זקוקים לביאור זכו לדיונים פסאדו מעמיקים והמבטים להם זכיתי החזירו אותי לבית הספר היסודי. זה היה אירוע של האליטה, של יוליסס, ואני בכלל מוסקבה פטושקי. אז יצא לי לחשוב על זה קצת, על איך ניתן לקחת משהו יפה כמו ציור, ספר או סרט, ולשאוב ממנו את כל המשמעות על ידי שימוש בשיח כל כך מגוחך על המשמעות שלו. כאילו הדיבור עליו מפריע לו פשוט להתקיים ולהיות יפה, או חכם, או יצירתי, או אפילו, חלילה, אינטרטקסטאלי. בכל מקרה, תהיתי הרבה אם יש בזה מידה כלשהי של זילות.

משהו בביאור הזה מאבד מהיצירה, משהו בלדבר ולפרק אמנות בצורה כה בוטה מעביר את הדגש מהאמנות אל השיח. זה כמו לקרוא ספר ולהרגיש רק את המחבר, מעל לדמויות ומעל לעלילה. זה המקום בו שם קלמן את סבסטיאן, ואני חושבת שכל אדם שאוהב אמנות, ונהנה לקרוא מוספי תרבות, צריך לקרוא את הספר הזה.

הכריכה האחורית אומרת שהספר מעלה שאלות על מהות התהילה והפרסום, אני חושבת שהוא מעלה שאלות על האמנות, האמנים, המבקרים ומקומם בעולם. קלמן מעמיד את תעשיית התרבות הגבוהה  בעין ביקורתית, והוא עושה זאת בצורה נהדרת.

אמרתי לבעלת המקום כמה נעים לי פה. היא חייכה בגאווה. כמה נעים באיזור הכפרי הזה, בחיק הטבע, וגם כאן, בתחנה הזאת. רחוק מהעולם, בין אנשים פשוטים.

היא שאלה למה אני מתכוון.

לא בין אינטלקטואלים, הסברתי, שחצנים מלומדים עם תארים אקדמאיים. אלא בין אנשים שעדיין קרובים לבעלי החיים, לשדות, להרים. אנשים שהולכים לישון מוקדם וקמים מוקדם. שחיים ולא חושבים! (עמוד 12)

העלילה, אגב, פשוט סוחפת.

_______________________

אני וקמינסקי, מאת דניאל קלמן. מגרמנית: רחל ליברמן. הוצאת ספריית פועלים|הקיבוץ המאוחד.  158 עמ’, 72 ש”ח.

***

עמית שביט סטודנטית בת 24 לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. חיה בתל אביב עם חתול, כלבה, נחש ובן זוג. מנהלת את הטאמבלר ועמוד הפייסבוק “סלפי ספרותי” בשיתוף עם נוגה אלמי-הנטקה.

לכניסה לטאמבלר “סלפי ספרותי” לחצו כאן

לכניסה לעמוד הפייסבוק “סלפי ספרותי” לחצו כאן

השאירו תגובה