חיים ומוות ביד הלשון 

 

יושב לו סופר ארגנטיאי, כותב וכותב. הכתיבה אינה באה לו בקלות. יום שלם מניב פסקה אחת בלבד. אחרי זמן מה מוציא הוא את ספרו לאור. למזלו הטוב – הוצאות לאור מעריכות אותו, ואינן מערבות אותו במפחי נפש המקובלים בתחום.  

שוב…. יושב לו סופר, כותב וכותב. לאט לאט מתחברת פסקה אל פסקה. הפעם הוא כותב את המופתי שברומנים. את ה”רומן השאפתני ביותר שלי, היצירה שהגיתי בשתיקה במשך שנים ושכל ספרי הקודמים היו רק הקדמות לקראת”(108). רצה המקרה ובשל דברים שאינם ברי שליטה – נעצרה הכתיבה ונקטעת. חושב לעצמו הסופר שאולי אם יכתיב את מילותיו, יזרמו אלו ביתר קלות. מפרסם הוא מודעה בעיתון ובוחר לו את “היחידה בין המועמדות שלא עשתה שגיאות כתיב. מובן שגם ראיתי מיד שהיא נאה מאד. אבל לא חשבתי שהדבר עשוי לעורר בעיה” (99) .

מסתובב לו הסופר בחדר לאורכו ולרוחבו, מפינה לפינה, ומכתיב את סיפורו למזכירה צעירה וחושנית. בהתחלה הם עובדים על פסקה אחת ביום. מאוחר יותר על עמוד שלם. ואז זה קורה. מילה רודפת מילה, והסיפור פורץ באון ללא היסוס, “נגרר בלי אחיזה מכוח המילים שלי עצמי, שכמו הכתיב לי קול אחר שדיבר מתוכי, קול רב עוצמה, חופשי ופראי” (108) .

מסתובב לו הסופר ברחובות, חוקר ובורר את הבניינים בהם מתרחש הנרטיב שלו. אחר כך יוצא הוא מהעיר ובודק חופים וחורשות, רושם רשימות ושוזר אותם בעלילה המתפתחת. הסיפור נכתב ובורא עולם של הרס ומוות על גבי הנייר. אותן מילים מתמלאות עוצמה מאגית, פולשות מאותו עולם בדיוני אל המציאות ומכתיבות לה מעשי רצח ונקם. מאגיה לשמה רקח גיירמו מרטינס ב”מותה האטי של לוסיטאנה ב'”, וזאת מבלי להזכיר ולו פעם אחת את המילה מאגיה. מילים שבכוחן ליצור מציאות ואף לשנותה שוזר לו הסופר שאנו הקוראים מכירים בשם קלוסטר, וכך מתברר את הידוע מראש – שהמוות והחיים נמצאים בידיו ובלשונו.

בתחילה מנסה הסופר לשכנע את הסובבים אותו ואותנו הקוראים, שהכל עניין של מוות טבעי וצירופי מקרים. הקורא עצמו יודע שהסופר למעשה לוחץ על ההדק אבל – לך תוכיח זאת. קלוסטר במו פיו מתוודה על כתיבה מפעילת מציאות, ושוב – לך תוכיח זאת. בלשונו שלו הוא אומר: “הייתי צריך לחשוב כך. לפני כמה שעות. לפני שבאתי לכאן, התחלתי לכתוב בדיוק את הסצנה הזאת. השארתי את הטיוטה על שולחן העבודה שלי. והנה אתה רואה, זה קרה שוב. רק הצורה משתנה” (172). על צורת המוות אותה הוא מחבר הוא מדבר. ועוד מסביר הסופר הדמוני שכוח פנימי הנובע ממנו עצמו, מכתיב לו על הנייר מזה ובמציאות מזה את שרשרת הרציחות. “בזמן שאני הכתבתי ללוסיאנה, מישהו אחר הכתיב לי. זה היה לחש שתלטן שגבר על כל נקיפת מצפון, על כל היסוס…. הדפים נכתבו בידי מישהו אחר, בלי ספק. אני לא הייתי מסוגל לעולם לכתוב דבר כזה…. כאילו הוא רוצה להטביע את החותם שלו. או ללעוג לי. עריכה סגנונית. בכל פעם זה קרה כך. לי נשאר רק לכתוב את זה בלי עכבות, בלי היסוסים, לשון קמאית, בעלת עוצמה פרימיטיבית נוראה המבקיעה דרך אל שפל המדרגה של הרוע…” (176).

מפעיל הסופר את כוחן של מילותיו על המציאות – מטביע, מרעיל, שורף ומפיל ממרומו של בניין, עד שיצר נקמתו בא על סיפוקו.

 

__________________

מותה האיטי של לוסיאנה ב’, גיירמו מרטינס. מספרדית: מואיז בן הראש. הוצאת עם עובד. 204 עמ’, 84 ש”ח.

 

***

 

הסופרת דורית קידר הוציאה לאחרונה את ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית“.