ביקורת ספרים: “האם” מאת גרציה דלדה

מאת | 2014-05-27T14:44:38+00:00 27 במאי 2014|קטגוריות: פרוזה, פרוזה תרגום|Tags: , , , |3 תגובות

 

בקצרה (מתוך גב הספר):the-mother-chosen-215x292

כומר צעיר בכפר הררי בסרדיניה נסחף למערבולת של תשוקה, יצרים וייסורים בעקבות פרשיית אהבים עם צעירה בת הכפר, גבירת המקום. אמו מנסה להניא אותו מלנטוש את ייעודו הדתי, אבל נקרעת אף היא בין דאגתה לבנה, גבר בשר ודם, ובין רצונה לשמור על מעמדו וחובתו כאיש רוח. נופי הכפר הפראיים, המתוארים להפליא, מהדהדים ללא הרף את רחשי הלב של הגיבורים, ואורח החיים המקומי כל כך, האקזוטי כביכול, אינו אלא רקע לנושא שאוניברסלי ממנו אין: אהבה אסורה, ההתנגשות בין בשר לרוח, בין תשוקת הלב למוסכמות החברה.

“האם” הוא ספרה הראשון בעברית של הסופרת האיטלקייה גרציה דלדה, זוכת פרס נובל לספרות ב-1926. לספר מצורפות אחרית דבר פרי עטה של המתרגמת, שירלי פינצי-לב, וכן ההקדמה שכתב הסופר הבריטי ד.ה. לורנס למהדורה האנגלית של הספר.

 

האם, גרציה דלדה. מאיטלקית: שירלי פינצי-לב. הוצאת אינדיבוק. 100 עמ’, 22 ש”ח.

 

 

על המחברת:

גרציה דלדה (1871-1936) נולדה למשפחה כפרית אמידה בסרדיניה. לימודיה הפורמליים הסתכמו בחמש שנות לימוד בבית הספר היסודי. אחריהן היא המשיכה ללמוד בביתה איטלקית וצרפתית, קראה הרבה ספרות רוסית וצרפתית וכבר בנעוריה החלה לפרסם בכתבי עת מקומיים סיפורים, שהיו מעוגנים בנופי סרדיניה. לאחר נישואיה ב-1899 עברה לרומא, ששם התגוררה עד סוף ימיה. היא השתלבה בסביבה הספרותית ברומא, אך סרדיניה נשארה תמיד במרכז יצירתה.

דלדה כתבה כ-30 רומנים ו-15 קובצי נובלות וסיפורים וזכתה לפופולאריות רבה. כתיבתה הצטיינה בכנות אנושית ואמינות ותיארה לרוב את חיי הכפר. באותה תקופה שלט באיטליה ה”וריזמו”, זרם הריאליזם האיטלקי, ששאף לתאר את המציאות ללא כחל ושרק וטיפל בישירות בנושאים כמו מצוקה כלכלית, תאוות בצע ומיניות. דלדה אמנם עסקה בחומרי הווריזמו, אך סגנונה היה עדין, פיוטי ומרוכך יותר משל סופרי הזרם הבולטים. הדת והמוסר היו מרכיב משמעותי ביצירתה. הנובלה “האם” פורסמה ב-1920.

ב-1926 זכתה דלדה בפרס נובל לספרות והיתה לאשה השנייה שזכתה בו מאז היווסדו. בנימוקי ועדת הפרס נכתב שיש בכתיבתה, “השראה אידיאליסטית עם צלילות ציורית של החיים באי הולדתה. היא עוסקת בעומק ובאהדה בבעיות אנושיות כלליות”.

 

דעתי:

אחת הסיבות לירידת מעמדו של הספר בעולם המודרני, היא העובדה שלקריאה בספר צריך לייחד זמן וסביבה מתאימה (מקום לשבת, תאורה מתאימה, שקט). הרבה יותר קל להתיישב מול הטלוויזיה או לדפדף באינטרנט מאשר להצהיר “עכשיו במשך חצי שעה אני אשב לקרוא”. המעבר לספרות דיגיטלית פותר חלק מהבעיות האלה; אפשר לקרוא בסמארטפון או במכשיר קריאה דיגיטלי, בכל מקום, בכל שעה ובלי צורך להתאים את הסביבה במיוחד. יתר על כן – בעולם המודרני, על אף התזזיתיות שלו, אנחנו מוצאים את עצמנו ממתינים בלי סוף בכל מיני מקומות (בתור לרופא, בשדה התעופה, בתחנת האוטבוס, בתור לדואר וכו’). הקריאה הדיגיטלית, במיוחד בסמארטפונים בעלי המסכים הגדולים (שהולכים וגדלים בכל דור ודור), יכולה להפוך את זמן ההמתנה הזה למשמעותי הרבה יותר.

אני עצמי, דווקא בגלל שאני קורא לא מעט בפורמט המודפס והישן, מתייחס לקריאה הדיגיטלית כמו “ממתק קריאה”. בכל פעם שאני נמצא בסיטואציה שבה יש לי זמן לקרוא אבל אין ברשותי ספר (וגם התאורה לא מתאימה), אני שולף את הסמארטפון וקורא עוד פרק או עוד סיפור. זאת ועוד – האפשרות הדיגיטלית להגדיל את האותיות ואת הרווחים בין השורות, גורמת לעיניים להתאמץ פחות ולקריאה להיות קלה הרבה יותר (מי שיש לו לקות ראיה קלה, אפילו לא יצטרך משקפיים כדי לקרוא).

ובכן, “הממתק” הדיגיטלי האחרון שקראתי היה הנובלה “האם” מאת זוכת פרס נובל, הסופרת האיטלקיה גרציה דלדה. העלילה מתרחשת בכפר קטן בסרדיניה (מקום הולדתה של דלדה) והיא נסובה סביב שלוש דמויות – כומר העיירה (פאולו), אמא שלו (“האם”), ואשה בשם אנייזה שהכומר מתאהב בה. העניין בסיפור מבוסס על המחויבויות הסותרות של הדמויות, ובמיוחד של הכומר – כיצד יוכל ליישב בין נדר הפרישות שאמו דואגת להזכיר לו ולשמש כמצפונו הדתי, לבין אהבתו ותשוקתו לאנייזה?

למרות זרותה של הסביבה הכפרית-נוצרית בסרדיניה של תחילת המאה שעברה לקורא העברי המודרני, אין אדם בכל אחת מתרבויות העולם שלא יוכל להבין את המתח עוכר השלווה בין מחויבויות סותרות (מחויבות לאמונה, למצפון, לאהבה, למשפחה, לעצמי וכו’). על כן הסיפור הזה, שמתרחש במשך יומיים וחצי (בהן הדמויות כמעט ולא ישנות), סוחף את הקורא ומאתגר את הנטייה הטבעית שלו לצדד באחת הדמויות; מי כאן הקורבן? האם שעשתה הכל למען “הקריירה” של בנה ועכשיו צריכה לחשוש שהוא יזנח הכל וגם יעזוב אותה לטובת אישה אחרת? הכומר שנקרע בין נדר הפרישות, המחויבות לאמו והאהבה שלו לאנייזה? או אולי אנייזה, שהכומר הצית בה אהבה ותקווה לחיים זוגיים ועכשיו מאיים לזנוח אותה לאנחות.

השאלה הזו מהדהדת לאורך הקריאה וגם לאחריה. בסוף הנובלה מובאת אחרית דבר מאת המתרגמת (שירלי פינצי-לב) ולאחריה אחרית דבר של הסופר הנודע ד.ה לורנס. אני חייב להודות שאחרית הדבר של לורנס, היא אחד הדברים המשונים שקראתי בתוך ז’אנר “אחרית הדבר”. הטקסט מלא בטון פאסיבי-אגרסיבי שמחמיא לדלדה תוך כדי הקטנתה; הוא חוזר ומסביר מדוע דלדה היא לא מגאוני הספרות האיטלקים הגדולים (ופוצח בניימדרופינג מרשים), ומתייחס אליה כמעין “פרא אציל” שמצליח להביא קולות אותנטיים של האי הפרימטיבי בו הוא חי.

גם השפה שבה משתמש לורנס קשה לעיכול עבור קורא בן ימינו שאמון על כל חוקי התקינות הפוליטית (אחרית הדבר נכתבה בשנת 1928). אבל אולי דווקא בגלל זה מדובר באחרית דבר מעניינת. היא מרגיזה, ומציעה פרשנות קולניאליסטית ומרחיקת לכת, עד שהקורא חוזר להרהר בכל מה שקרא לאורך הנובלה, מתוך נסיון לסתור את טענותיו המקוממות של לורנס. מה אפשר לבקש עוד מאחרית דבר?

בסיכומו של דבר, נהניתי מאוד מהקריאה בנובלה. היא לא חפה מבעיות, ולא הכל עומד במבחן הזמן, אבל הכתיבה הישירה והריאליסטית של דלדה מצליחה לגשר על פערי הזמן ומאפשרת לקורא להצטרף ליומיים וחצי מכריעים בחייו של כומר כפרי בסרדיניה.

בהחלט ממתק ספרותי מזין.

ציטוט נבחר:

בעצם, זו היתה אהבה במסווה של חברות. הם נלכדו ברשת של חיוכים ומבטים. עצם אי האפשרות לאהוב קירב אותם זה לזה. איש לא חשד בהם, והם עצמם נפגשו ללא דאגה, ללא פחד, ללא תשוקה. אבל התשוקה חילחלה אט אט לאהבתם הצנועה והטהורה כמו מים שקטים מתחת לקיר, קיר שמרקיב פתאום וקורס.

על הספר ברשת:

הבלוג של ענת פרי

נטע הלפרין, ישראל היום (יש לגלול עד הסוף)

ראיון עם המתרגמת שירלי פינצי לב שפורסם ב”קורא בספרים”

3 תגובות

  1. […] פרסם ירין כץ, בעל הבלוג "קורא בספרים", ביקורת על "האם". כקורא חרוץ ויסודי הוא קרא גם את המאמר של ד.ה.לורנס, […]

  2. […] פרסם ירין כץ, בעל הבלוג "קורא בספרים", ביקורת על "האם". כקורא חרוץ ויסודי הוא קרא גם את המאמר של ד.ה.לורנס, […]

השאירו תגובה