השקת הבכורה לספר השירה “איפה תהיו” של פאט פרקר
“עשן הזמן”, באר שבע, יום ה’ 8.5.2014
ההכרות שלי עם השירה השחורה וזאת של פאט פארקר בפרט התחילה עם “כושילאמאשלהם” – אנתולוגיה זמנית לשירה שחורה בהוצאת “רעב, ספרים” הבאר-שבעית, 2012, אותה קיבלתי מידיו של ערן צלגוב – משורר, מתרגם, עורך, מוציא לאור ואדם פתוח, מקשיב, משתף – בתחילת 2014 ( איך לא הגעתי אליה קודם?), אך מאז לא מפסיקה להתלהב משירי הספר. ההפליה והקיפוח של האדם השחור באמריקה הצבועה, המתחסדת, והדמוקרטית-חלקית זועק לשמיים וחוצב את שירת המחאה האמינה והצלולה ביותר.
הספר פותח בחטיבת השירים הנהדרים של לנגסטון יוז שמעוררים רעב לספר שכולו תרגומי שיריו. האנגלית שלי סבירה, העברית עם ניסיון מוכח וההתלהבות עצומה, כך שהתמהיל הזה מרשה לי להציע את שירותי לתרגום של שיריו לעברית.
כמה טוב שזכינו לספר שיריה של פאט פארקר “איפה תהיו“, וזאת בזכות העבודה המשותפת המאומצת של העורכות המתרגמות יעל דקל ויעל חזן, המתרגמת חני כבדיאל ויעוצו של ערן צלגוב לאורך כל הדרך. כשנודע לי על השקת הספר בנמל הבית המדברי של ההוצאה –לא היססתי לרגע וחציתי בחץ הרכבת את הארץ מהצפון הרחוק עד להבל פיה המדברי של מלכת הדרום והגעתי למשכנו החדש והמרווח של פאב-חנות הספרים “עשן הזמן” בעיר העתיקה של באר שבע. שמחתי לפגוש שם את ידידי המשוררים ונטמעתי בקהל עצום – מעל ל-100 איש ואישה – שגדש את כל חללי “עשן הזמן“. מה פשר התופעה? מה מושך כל כך בפאט פארקר ובשיריה? John Lennon כתב על אישה:“Woman Is The Nigger Of The World”– מבחינת שלילת זכויות האדם הבסיסיות וזה נכון על כמה וכמה לאישה שחורה ולסבית באמריקה ההומופובית של שנות ה-70 של המאה הקודמת שהוקעה אפילו על ידי בני משפחתה. כמה קיתונות קיפוח וסבל היו מנת חלקה של פאט פארק שחלתה במחלת הסרטן האלימה ונפטרה ממנה בגיל 45! אך מכות הגורל שספגה לא גרמו לה לאלם ולא ריפו את ידיה. נהפוך הוא. פאט השיבה מלחמה בכל החזיתות. היא הייתה פעילה פוליטית וחברתית : השתייכה לתנועת “הפנתרים השחורים“, הקימה את “המועצה המהפכנית לנשים שחורות” ופעלה באירגונים להט”ביים בארצות הברית. כתבה שירה ישירה, אמיצה, הומניסטית, אנטי- מלחמתית והיטיבה לקרוא אותה מול קהל כנביאת הזעם על במות המחאות. האופי האוניברסלי ההומניסטי של שירתה של פאט פארקר ואישיותם החברותית הנגישה של פעילי הוצאת הספרים – ערן צלגוב ואפשת ארדאי משכו קהל מגוון ביותר: מסטודנטים של אוניברסיטת בן גוריון המפוארת – מקום עלייתם לרגל של אלפי צעירים מכל הארץ עד לדוקטוריות מלומדות מהפקולטה למדעי החברה, מהצעירים החווים מיניות מגוונת לחוקרות מהתוכנית ללימודי מגדר.
את האירוע הנחו יעל חזן ויעל דקל – עורכות האסופה, שתרגמו את מרבית שירי הספר.
הדוברת הראשונה הייתה הנרייט דהאן כלב – פרופסור בפקולטה למדעי החברה וראש התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן-גוריון. איזה כבוד לארח אישיות אקדמית רמה כל כך ולא פלא שניתנה לה זכות ראשונים. אפשר להבין את התעניינותה הרבה של הנרייט בפאט פארקר – הרי הנרייט עשתה את עבודת הדוקטורט על “הפנתרים השחורים” של ישראל ואילו פאט פארקר הייתה פעילת הפנתרים השחורים המקוריים האמריקאיים היותר שחורים מאלה הישראלים.
הנרייט דהאן כלב קראה את אחד השירים המרכזיים של הספר – רווי הומור לבן-שחור:
בשביל הלבנה שרוצה לדעת איך להיות חברה שלי
ראשית, עליך לשכוח שאני שחורה.
שנית, לעולם אל תשכחי שאני שחורה.
את צריכה לדעת להתלהב מארית’ה
אבל אל תשמיעי אותה בכל פעם שאני באה
ואם את מחליטה להשמיע את בטהובן-אל תספרי
לי את סיפור חייו. הם מכריחים גם אותנו ללמוד
את תולדות המוסיקה.
תאכלי אפרו-אמריקאי אם את אוהבת, אבל אל
תצפי ממני
למצוא מסעדות
או לבשל בשבילך.
…
במלים אחרות, אם את באמת רוצה להיות חברה
שלי – אל תעשי מזה עבודה קשה. אני עצלנית.
זכרי את זה.
ולאחר מכן הנרייט קראה את גרסת הכיסוי שלה, אותה התאימה לאקלים החברתי של הארץ:
בשביל האשכנזיה שרוצה לדעת איך להיות חברה שלי
ראשית, עליך לשכוח שאני מרוקאית.
שנית, לעולם אל תשכחי שאני מרוקאית.
…
ד”ר קתרין רוטנברג, מן המחלקה לשפות וספרויות זרות באוניברסיטת בן-גוריון, מצאה – במסגרת מחקרה – קווי דמיון בין הספרות האפרו-אמריקנית והספרות היהודית-אמריקנית של שנות ה-20 של המאה שעברה. קתרין קראה את השיר “החוק” במקור – באנגלית הצלולה, על-סף דיבורית של Pat Parker. בהמשך הערב נור שמעי קרא את השיר בתרגום לעברית.
החוק the law
בנעורי
לימדו אותי
החוק מיטיב
ההורים שלי
המורים שלי
כולם
אמרו לי שהשוטרים
יעזרו לי למצוא את הדרך
שבתי המשפט יענישו
את מי שיכולים לפגוע בי
לימדו אותי
כבדי את החוק
עכשיו
בעשור השלישי שלי
ראתי את החוק
החוק
מגיע לבתים
ותופס את העניים
בגלל דו”חות
החוק
לוקח אנשים לכלא
בגלל שגנבו אוכל
…
החוק
שופט נשים שהרגו
אנסים
ומשחרר את האנס
כי אונס
זה תגובה
“נורמלית”
…
ניתנה במה גם לענת ליטוין – האמנית שיצרה את הדימוי שעל כריכת הספר. היא הציגה את הטיוטות המוקדמות בדרך לדימוי על הכריכה בו השובל הבהיר שפורץ מפיה של פאט פארקר מסמל את דבריה, שירתה, את השפעת פעילותה הפוליטית והחברתית שאף מתרחבת עם חלוף השנים.
כאמור, פאט פרקר הייתה פרפורמרית מעולה, כך שהיה נכון וראוי לשלב בערב לזכרה ולכבוד שיריה קטעים אומנותיים: ערן צלגוב עם יעל דקל בשיר “לסטרייטים שאין להם בעיה” ועם נדב פרץ בשיר “קבוצה” בצעו קריאת spoken word והגדילה לעשות עתליה ישראלי-נבו אשר ליוותה את קריאת השיר “האהובה שלי היא אישה” בפרשנות כוריאוגרפית-גופנית בבגדים התחתונים בלבד.מלות השיר של Pat ותנועות הגוף של עתליה השתלבו להצהרת אהבה שלמה ושבורה כאחד ולא השאירו עין אחת יבשה:
האהובה שלי היא אשה
וכשאני אוחזת בה
חשה את החום שלה
אני מרגישה טוב
מרגישה בטוחה
….
השורה הראשונה – שורת המפתח המשמשת גם כשם השיר – לא מספיק חזקה בעברית. וכי מה אפשר לעשות בשפה שמבחינה בין זכר לנקיבה בצורה כל כך חדה? לכן פניתי למקור. וזה נהדר:
My lover is a woman
& when I hold her
feel her warmth
I feel good
feel safe
חני כבדיאל שתרגמה אחדים משירי הספר קראה את השיר “כן, גברתי” בתרגומה:
כן, גברתי
כשהייתי ילדה
נענשתי
סרבתי להגיד
כן, אדוני וכן, גברתי
הייתי, הם אמרו,
חצופה
צריך לתת
כבוד
לפי הגיל
…
אמא שלי
גוססת
ואני רוצה להגיד
כל כך הרבה
להודות לה
לומר
אני אוהבת אותך
להחזיק אותה בזרועותי.
…
אני חוששת ממות
פוחדת לגעת בגופה קרה
אך אני יודעת
שכשאראה אותה בפעם האחרונה
ארכון מעל אמא שלי
ואלחש אל תוך אזנה
כן, גברתי, אמאל’ה, כן, גברתי.
בימים אלה חני כבדיאל עובדת על ספר ביכורי שירתה שעומד להתפרסם בהוצאת “רעב“.
את העיטור המוסיקלי לאירוע הגישה הגיטריסטית והיוצרת טל פוגל: בליווי קריאתה של אפרת ירדאי את השיר “האם ניסית אי פעם”, בשיר “תשוקה” שהלחינה ושרה, ובשירשהלחינה בהשראת הספר. לפני מספר חודשים טל פוגל הוציאה את אלבום הבכורה שלה”ערימות החלומות” והשיקה אותו באפריל השנה בתיאטרון הפרינג’ בעיר העתיקה של באר שבע –במרחק של 3 דקות הליכה מ”עשן הזמן“.
עוד קראו מתוך הספר: דניאל באומגרטן, אבישג טביב, אילן בר דוד, נוגה שבח, קארין צרפתי.
לסיום הערב יעל חזן ועומרה לוי חזן קראו את השיר המרכזי של הספר “איפה תהיו“:
איפה תהיו
…אזרחים, אזרחים טובים
כולם צועדים לקלפיות ההצבעה
ובקדושה מתחסדת
מסמנים Xעל הזכות שלנו לחיים.
אני לא מאמינה כמו אחרים
שהצבעה היא סוף,
אני מפחדת עוד יותר
שזו רק ההתחלה.
אז אני חייבת להשמיע קול
להביט בעיניים ולשאול:
איפה תהיו כשהם יבואו?
הם לא יבואו
כהמון מתגלגל ברחובות,
אלא במהירות ובקט
יחדרו לבתים שלנו
ויסירו את הנגע,
הקוויריות,
האוחצ’יות,
הסטייתיות
…
הם יבואו
כי אנחנו
מוגדרים הפוכים –
סוטים
ואנחנו סוטים.
בכל פעם שראינו
קוויר מוטרד
ברחובות ולא אמרנו דבר –
זה היה מעשה של סטיה.
בכל פעם ששיקרנו
בהפסקת הקפה
על בן או בת זוג –
זה היה מעשה של סטיה.
…
הם יבואו
הם יבואו
לערים
ולארץ
לסלונים שלכןם
ולתוך הארונות שלכןם
הם יבואו בשביל הסוטימות
ואיפה
תהיו
כשהם יבואו?
הרהור על התרגום: נכון להכיר משוררים ולקרוא את יצירותיהם כי כולנו רקמה אנושית אחת חייה, הדמיון הרב בינינו מעודד והשוני – מסקרן ומושך. גם בנוגע למלאכת השיר:
השיר מתהווה בתוך סביבה תרבותית-לשונית שמאפשרת ומקיימת אותו ומטביעה את חותמה כדריסת רגל בבטון רך ואם ביטוי מסוים שגור בשפת אמו ולא מטיב עם השיר – בתרבות שפתית אחרת הוא יכול להשמע ראשוני, מקורי וחדשני.
את דרכי הביתה עשיתי ברכבת שחזרה מקצה המסילה הדרומי למרכז הארץ תוך כדי שיחה ערה של חצות הליל עם המשורר נדב נוימן על סצנת השירה הצעירה. היה מרענן לא להסכים בכמה סוגיות, אך היינו תמימי דעין בנוגע לעניין הרב שיכול הקורא הישראלי למצוא בשיריה של פאט פארקר שנועדו להקרא כמו נאום כמו הכרזת “אני מאמין” חדה וצלולה. ודאי נכונו ל”איפה תהיו” השקות במדינת תל-אביב ואני מקווה שהסקירה הזאת תקרא כהמלצה חד משמעית להשתתף בהן.
חגית בת-אליעזר, 25.5.2014
***
חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.
בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.
פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל “הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה” (2008), “התנסויות” (2012).
חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.
עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.
מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.
חגית יקירתי, תודה מאד לך שהבאת אותי אל איפה שלא הייתי..!! 🙂 🙂 היה לי מעורר עניין ומרתק, באופן אישי..
הכתבה עוררה בי תחושת החמצה על ש”פספסתי” את הערב הזה. תודה לחגית ששיתפה ברשמיה ובהתלהבותה.
מעניין ומסקרן ומותיר טעם של עוד (ברוח המלצתה של חגית).
חגית יקרה, תודה לך על הדיווח המפורט, השירים שהבאת, האווירה – את עושה עבודה חשובה. לצערי הרכבת אינה מגיעה לירושלים [מגיעה, אבל צולעת] כך שהירושלמים פחות ניידים… תודה ל”עשן הזמן”, לערן צלגוב, למתרגמות, לעורכות התרגום ולכל מי שהביא לנו – בעברית – את פאט פארקר. מצפה לקרוא בה!