פוסט אורח: דורית קידר על הספר “גליקל: זכרונות 1691-1717” מאת גליקל מהמלין

מאת | 2014-05-22T13:52:54+00:00 22 במאי 2014|קטגוריות: עיון|Tags: , , , , |0 תגובות

 

 אשת חיל

 

הידעתם שנשים יהודיות ידעו קרוא משחר ההיסטוריה?

הידעתם שנשים יהודיות נהגו לכתוב מאז ומעולם?

גליקל ידעה גם ידעה לקרוא, וכתיבתה נפלאה ומאירה פרטי עולם שלא היו גלויים בכתביהם של רבנים ואנשי אליטה אחרים שכתבו באותה התקופה של העת החדשה. הרוב הנשי הדומם מקבל לפתע קול וגוון עשיר ומרתק. 

אני קוראת את זיכרונותיה של גליקל והחוויה שוות ערך לצפייה בסרט. הכתיבה שלה חושפת בפני תרבות נשכחת, ערכים וסטטוסים שנעלמו מן העולם. הייתי רוצה לעשות לה LIKE  כל פסקה ופסקה. במילים מצומצמות והגדרות מדויקות היא מצליחה להקים לתחייה הוויה שלמה ונראה שלמרות פער של 300 שנה היא בהירה ונהירה. השפה וסיפור האירועים כשהם משובצים הערות אגב וסיפורי פולקלור, מאפשרים לקורא המודרני לטעום ולחוש את כוורת הדבורים שרחשה בעבר.

אנו הקוראים מציצים אל מכתבים אישיים שכתבה גליקל לילדיה, כדי שידעו מאין באו, ילמדו מעברה היא, ויפנו עם חוכמה זו אל עבר עתידם. גליקל פותחת ומספרת על עצמה ועל השקפת עולמה והמילים – כמוזיקה הן: “לידתי הייתה כמדומה לי בשנת ת”ז בק”ק (קהילה קדושה) האמבורג, שאמי הכשרה והחסידה הביאה אותי לעולם בעזרתו ורחמיו של האל הגדול. ואף על פי שחכמינו ז”ל כבר אמרו טוב שלא נברא משנברא מפני שאדם צריך לסבול כל כך הרבה בעולם החוטא הזה, בכל זאת אני מודה לבוראי ומהללת אותו על שברא אותי כרצונו וכראות עיניו…” (49).

גליקל – אם ל-12 ילדים חווה מחזורים של משא ומתן הקשורים באירוסין וארגון חתונות. לעיתים נדמה שגילם של החתנים הוא יחסית צעיר. נתן, בנה של גליקל כבר בן 14 . אם כן, הגיע הזמן והשדכנים נחושים בדעתם להצביע על מועמדות ראויות. “ובכן החלטנו לעשות במזל טוב את השידוך עם היתומה הנ”ל. אמה של היתומה התחייבה על 4000 ר”ט בנקי. כך נערכו האירוסין…. היינו מרוצים מאד מן השידוך שלנו כי באמת היה זה שידוך ממדרגה ראשונה. מחותני ר’ אלי היה איש ישר הגון ביותר, שהיה בעל מוניטין בקרב נימולים ושאינם נימולים…”

אני מלווה את גליקל בצערה ובשמחותיה, באמונתה הטוטאלית באל, במסעותיה וגם באותו חוסר ביטחון פאטלי שאפף כנראה כל משפחה יהודית בגולה. למעשה המכתבים מהווים מעין טיפול פסיכולוגי עצמי ובכתיבה גליקל מוצאת נחמה לאחר מות בעלה האהוב. “לולא הביא עלינו האל את המכה ולקח ממני כה מוקדם את עטרת ראשי, אני סבורה שלא היה בעולם זוג מאושר וחביב יותר מאתנו. אך עלינו לשאת הכל באורך רוח ורק להתפלל אל הש”י שיוסיף לרחם עלינו ושייסר אותנו בחסד וברחמים, כי חסדו האלוהי גדול מאד” (137). הרבה צרות נחתו על המשפחה במשך השנים ובכל זאת גליקל נושאת אל העולם מבט פילוסופי נועז. “באותה תקופה חשבתי שאין איש בעולם שיש לו יותר צרות ודאגות כנות משיש לי. ולא הבאתי בחשבון שהעולם מלא ייסורים כולו, כל אחד מוצא לו את שלו” היא אומרת ומטבלת דבריה בסיפור על אותו חכם שהלך ברחוב ופגש מכר מוכה בעיות וצרות. אמר לו החכם: “אם תרצה, תעלה אתי לגג ואראה לך את כל הבתים שבכל העיר ואומר לך אילו צרות ואסונות טמונים בכל בית. ואם רצונך בזה, קח את כל הצרות שלך והשלך אותן את כל הצרות הללו, ובחר לך מה שתרצה, אולי תוכל למצוא מה שישביע את רצונך…” (307).

אני קוראת בשקיקה את מילותיה של גליקל. מעצם היותה אישה יהודייה אני, צרת מוחין שכמוני, כולי פליאה על כך שסוחרת ממולחת היא. גליקל שותפה בעסקי בעלה. “עברתי על פנקסי ובדקתי אותו, ומצאתי שאנחנו חייבים כ’ אלפי רייכישטאליר, דבר שאמנם היה ידוע לי היטב ואשר לא חששתי מפניו כי ידעתי היטב שאני מסוגלת לשלם הכול” (375). היא לא רק אחראית לבית ולילדים, כמצופה, אלא מראיינת את המשרתים, בוחנת שותפים, עורכת חוזים ומנהלת את החשבונות. “נדמה לי כי מוטב שאציע בזול ואמכור ביוקר משאציע ביוקר ואמכור בזול. עשיתי חשבון שגם אם הכול יימכר בזול כמו שקבעתי, בכל זאת יהיה הון” (385). לאחר מות בעלה יש לה את האומץ להרחיב את עסקיה. “היה לי באותה העת בית חרושת לגרביים המבורגיים שהקמתי בעצמי באלפים רבים” (397).


גליקל

יחד עם זאת, כמה נפלא – אמונות עממיות מפלחות את עולמה של גליקל מדי פעם, בעיקר בנקודות זמן לימינליות של חיים ומוות. ומעשה שהיה כך היה. לפני שגליקל קורעת ללדת חושקת היא בפרי השסק אולם חשקיה אינם מתממשים. היא יולדת בן זכר והוא הולך, נחלש ודועך מול עיניה. “גופו וראשו של התינוק מלאים כתמים חומים. הוא שכב שם כערימת סמרטוטים ולא הניע יד ולא רגל כאילו תכף יוצאת נשמתו ממנו.” גליקל שואלת את עצמה: “אם אין האשָם בזה שיהיה לי חשק לשסק ולא יכולת להשיגו, והרי באמת ילדתי באותו הלילה”. היא מחליטה לעשות מעשה. ” אני רוצה למרוח לילד קצת מזה על הפה, אולי ירחם…” (345). ואכן הניסוי מצליח וגליקל, למרות מחאות משפחתה מצליחה להקים לתחייה את בנה. ועוד אנקדוטה – אחת מיני רבות – מספרת גליקל על מכרה אחת. “היא נפטרה בלידה הראשונה, וכמה ימים לאחר מכן גזלו אותה והפשיטו מעליה את תכריכיה. היא באה בחלום וגילה זאת. אז הוציאו אתה מקברה ומצאו שנכון הדבר. מיהרו הנשים לתפור לה תכריכים אחרים. בשעה שהן יושבות ותופרות נכנסת המשרתת לחדר ואומרת” למען השם, הזדרזו בתפירה שלכן, אינכן רואות שהמת יושב ביניכן? אבל הנשים לא ראו כלום. כשגמרו נתנו למת את תכריכיו. לכן לא חזרה שוב…” (75).

גליקל זיכרונות, הוא ספר נפלא וחשוב המשקף את עוצמתה של ה”עזר כנגדו” ובנוסף, מקפל בתוכו תרבות כמעט נשכחת שאינה עולה על סדר היום, וחבל. חוה טורניאנסקי רקמה מלאכת מחשבת בתרגום המכתבים בהארות ובהערות. ה”הגשה” עצמה גם היא מרגשת ביותר – המכתבים נפרשים זה מול זה – בצד ימין יידיש, ובצד שמאל עברית.  

ואין לי אלא לחתום בהמלצה מתוך חוכמת חייה של גליקל – “כשהמעשים שלנו, בני האדם עולים יפה, אל לנו להתפאר, ועלינו לזכור שאיננו יודעים כיצד הוא או כיצד יהיה סופנו” (323).

 

_____________

“גליקל : זכרונות 1691-1719”, גליקל מהמלין. ההדירה ותרגמה מיידיש: חוה טורניאנסקי. הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל. 642 עמ’, 140 ש”ח. 

*) בתמונה: קרובת משפחה של גליקל שחיה באותה תקופה. 

***

הסופרת דורית קידר הוציאה לאחרונה את ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית“.

 

השאירו תגובה