סיפור קצר: “שחר קיצי” מאת סוזן אדם מתוך האסופה “אחורה, קדימה, אחורה – סיפורים על זיכרון”

שחר קיצי

מאת סוזן אדם

הנה הוא. שוכב במיטה עטוף בציפה הריקה של סט מצעי הזברה. ראשו מוגבה, נתמך בכרית מקופלת. החדר שרוי באפלולית רכה של שחר קיצי. הנה יסמין. עומדת על השטיחון החום הפרוותי, מתמתחת. זרועותיה שני ענפים צומחים למעלה, לצדדים ולמטה, נובלים על ירכיה הדשנות בליטוף. היא לובשת את הבוקסרים המקושטים ציורי פלפלים אדומים שהביאה לו במתנה מבודפשט, ואת אחת מהגופיות הלבנות שלו. הכתפיים שלה צרות. או שמא זה הרושם המוטעה שיוצרת הגופייה הגדולה שתלויה עליה ברפיון. היא עולה על קצות אצבעותיה בתנופת ידיים למעלה, ולמטה ושוב. עשר פעמים. הפסקה. היא מתארגנת לתנוחת ליאונרדו דה וינצ’י, מייצבת עצמה בפיסוק רגליים, ידיים לצדדים. הגוף שלה לא פרופורציונאלי. אי אפשר לשרטט סביבה עיגול, גם לא ריבוע. הרגליים שלה ארוכות מדי או שהטורסו שלה מכווץ בגלל כאבי הספונדילוזיס שפרצו אצלה אחרי הלידה השנייה. היא נאנחת בשעת הכיפוף ימינה, יד מושטת לכיוון הקרסול, יד שמאל עולה בקשת גבוהה מעל לראשה המוטה, ולצד השני בנשיפה שסופה “אה” עמום. כשהיא מתכופפת ימינה, השד השמאלי שלה מבצבץ ממפתח הגופייה. שד לחמנייתי. הימני קטן יותר ומעט פחוס. עשר פעמים מצד לצד, ומתייצבת במרכז, מנערת איבריה כמו סנופי אחרי המקלחת בימיו הטובים. אחר כך פרוותו נשרה באופן מחריד והוא הלך לעולמו כשזנבו קרח לחלוטין. 

יסמין נעלמת במסדרון, חוזרת עם נס מתוק לחדר השינה, מתיישבת על קצה המזרן, במרחק מה מכפות רגליו הגלויות. גבה אליו, פניה מול הדלתות הפתוחות של ארון הבגדים. הצד שלה מסודר על המדפים במגדלים מפולסים. החולצות המכופתרות שלה מגוהצות ליציבות. רובן לבנות עד בז’ פרט לאחת שחורה ללא שרוולים ואחת עם ארוכים. העליוניות בקשת צבעונית מהבהיר אל הכהה. וכך גם המכנסיים התואמים, שצבוטים על הקולבים בקו החגורה ומשם משוחררים לכל אורכם, ישרים, חותמים את שורת התלויים כמו הנון הסופית בשמה. מתי הפכה לג’סי? ועוד קודם לכן מיסמין לג’סמין, או שזה קרה להפך? בכל מקרה, הרגיש פתאום דחיפות להיזכר בשיר הזה, איך זה היה? יסמין, השם שלך כמו… לא, זאת הייתה ז’קלין, הקול שלך כמו פעמונים. השם שלה היה בשיר אחר. שלח יד אל השידה, הגניב את הסמארטפון שלו אל מתחת לציפת הזברה, שירים ישנים עם השם יסמין חיפש. התוצאה הראשונה שעלתה הייתה יסמין: מילים אילן גולדהירש, לחן איתן מסורי, ביצוע זוהר ארגוב. רפרף על מילות השיר. יסמין שלי יסמין / אני אוהב אותך. זה לא הזדמזם לו. אבל, יסמין שלי יסמין / כמו פרח שנפתח – צלצל לו איזו תחושה מוכרת של שירה אתה, או לה, במכונית? ואולי בבוקר שבת עם המוזיקה של השכנים; הוא יבב, לבי הולך ובא, והיא נענעה את האגן. לא, לא, הוא זה שנענע את האגן, צחק בינו לבין עצמו, נזכר איך שגל את האוויר סביבה בפאב. זאת הייתה הפעם הראשונה שנעזר בשרותיה של מתורגמנית. העסקה עם הבלגי נחתמה והוא הזמין את המתורגמנית שלו לחגוג אתם את ההצלחה. שלושה ימים הלכה ביניהם חצי צעד מאחור, שאפה אוויר, נשפה אותיות, לחשה בסימולטניות, לא התנשפה, השתעלה, התעטשה, הייתה צל, מחסן מילים, בדיקציה מושלמת. אז עוד היה לה שיער ארוך אבל אסוף באופן קבוע. בפאב היא ישבה ביניהם על כיסא בר מוגבה, רגל על רגל, סנדלים, בחליפה כחולה או חומה, בכל מקרה מכופתרת, מצצה מהקש לימונדה. גם הבלגי הצטופף אליה סמוק ונוטף, שידל אותה שתבוא לרקוד אתם, תנועה קטנה, התחנן. ג’סמין, עכשיו היה בטוח. הבלגי הוא זה ששיבש את שמה. הם היו כבר שיכורים כהוגן, נתמכים זה בזה בחיבוק צמוד, מדגימים לה חושניות אפשרית, והיא בלימונדה השלישית, מוחה מצחה אבל לא תפתח כפתור ולא תפסוק רגליה, אף לא שפתיה. היא שתקה. לא הייתה צריכה לתרגם, כולם הבינו את כולם.

הרוקדים הצטופפו כתף אל כתף, פורקים שרירים בעיניים עצומות, יה בייבי. רוכסני מכנסיים מעובים מתחככים בישבנים חצויים בחוטי תחרה, מוסתרים זמנית תחת חצאיות צמודות. איש לא צריך את המילים המדויקות שלה. יה בייבי, מסתחררים בלהט סובביה, גולם היא במעגל, עם החליפה והסנדלים, צל מזיע.הוא שר לה יסמין משהו, ללא ספק. כי אחר כך, כשהפאב התרוקן אט-אט והמוסיקה הייתה חרישית, הוא והבלגי התיישבו לצידה על הכיסאות הגבוהים שמוטי ראש מרוחים על דלפק הבר. שרו לה בדו-קרב של קולות את מילות השיר שהתנגן ברקע. אבל מה היו המילים? והבלגי בקושי ידע להגיד שלום. ייתכן והשיר היה בביצוע זוהר ארגוב. דכדוך השיכורים תאם את אווירת השיר. עכשיו גם זכר בפרוש את אותו הדחף שקם בו לקחת אותה הביתה. לפרוע שיערה, ללקק זיעתה, להטמיע בה את ריחו – כמו סנופי שסימן טריטוריה – לאמץ אותה, להכתים אותה כמו גוזל שנפל מעץ. חייך לעצמו על שלל הדימויים שהבזיקו בו פתאום, כאילו היה שקוע בקריאת רומן רומנטי. הוא היה אביר שנלחם בבלגי וניצח. כשיצאו מהפאב היא בחרה בו. את הבלגי שלחו למלונו במונית. ואולי זה היה בלתי נמנע שבאה אתו. הוא היה שיכור והיא תמכה בו כשחיפש את מכוניתו בחנייה, ונהגה, ולחצה על כפתור המעלית, והפשיטה אותו, והתפשטה, והייתה פראית להפתיע. בבוקר המחרת, כשהתעורר, ראה אותה בתחתוני בוקסר וגופיה שלו, והיא נשארה. דווקא היא. מאלף מחזרותיו לבבו רק לה ניתן. אלף מחזרות לא היו לו, אף לא עשרים, זאת האמת. גם הוא היה איש של חליפות.

עכשיו היא  עומדת מול ארון הבגדים, מעסה את גבה התחתון בתנועות מעגליות. היא תלבש את החליפה בצבע אפרסק, חולצה לבנה, ואת הסנדלים החומים בעלי העקבים השטוחים. הכינה את הבגדים על הכורסה, התפשטה ונכנסה לחדר הרחצה שנפתח מחדר השינה, סוגרת בשקט את הדלת אחריה. הוא התרומם לישיבה והתבונן בבגדים שהיו מונחים על הכורסה לפי סדר הלבישה: חזייה על מסעד אחד, תחתונים על המסעד השני, חולצה על העליונית מתקמרות על משענת הגב של הכורסה, מכנסיים על המושב, פרושים בלי קמט, ריקים מגופה, סנדלים על הרצפה, אבזמים פתוחים – מוכנים לקראת כפות רגליה להיסגר על קרסוליה. ואולי מעולם לא היה שיר ויש לתלות את אשמת הזיות הזיכרון בזקפת הבוקר הנדירה שמשבשת לו את היקיצה אל השגרה. שלושים שנה לא היה בפאב ולא רקד שיכור עם איזה בלגי. את העסקה דווקא זכר, זאת הייתה המקפצה שהביאה אותו עד הלום: עסק מצליח, דירה מרווחת, אישה, ילדה סטודנטית, ילד בצבא. ודווקא היום היא ממהרת מתמיד. ג’סי, מותק שלי, חזרי למיטה, עזרי לי להיזכר. הוא גלש והתחפר מתחת לכרית, לחץ על כפתור הנגן לסרטון השיר יסמין. עצר. עלה לנשום. זה לא השיר. ג’סי, ג’סי, ג’סיקה, אהה, גם לא זה. הרי תמיד אמרה, יסמין, ג’סמין, ג’סי, ג’ס, אבל בשום פנים ואופן לא ג’סיקה. אולי לא היה כל שיר להיזכר בו, התיישב בבהלה. ואין עוד דבר להיאחז בו, לפתות אותה לשוב להתחלה, שתינתן לו עוד הזדמנות לשיר לה. הוא שומע אותה מתקלחת. היום כמו אתמול, חמש בבוקר, תורו בשבע, לא לפני. מתי וויתרו על מקלחת משותפת? אולי בחורף או כשהתעצל לקום מוקדם יותר. החדר כבר מואר היטב כשהיא יוצאת מהמקלחת. היא עומדת מולו ערומה, מנגבת את שיערה השחור, הקצוץ, את עיניה העצומות, צווארה, שדיה, ביטנה, ערוותה, אין בה רכות, ואולי זאת רק התאורה, הוא מצדיק את התחושה ומנסה להיזכר באור אחר. בכל מקרה היא כבר לבושה, יושבת מול המראה, מסתרקת.

יסמין, לחש את שמה.

ג’סי, קרא בקול ברור.

היא נפנתה אליו בתנועה קלה. הערתי אותך?

את זוכרת את השיר הזה עם השם שלך?

שיר עם השם שלי?

כן, השיר הזה ששרתי לך.

אני לא זוכרת שאי פעם שרת לי.

בפעם ההיא כשהיינו בפאב עם הבלגי.

אה, מה נזכרת פתאום? נוסטלגיה בשש בבוקר. ודאי חלמת, צחקה.

היא קמה ממקומה, באה אליו, נישקה את מצחו. הוא התרומם ממקומו, העיף את ציפת הזברה, חושף את אזור חלציו, שלח אחריה את זרועותיו, אחז במותניה, משך אותה אליו. היא מעדה עליו ומייד הדפה עצמה לעמידה, מיישרת את החליפה, מכסה בציפת הזברה את אברו השמוט, נישקה שוב על מצחו. משכה למעלה את שרוול העליונית בצבע אפרסק, נקשה באצבע על שעון היד שלה. מאוחר, אמרה, ויצאה מהחדר. הוא שמע את צרור המפתחות הנאסף משידת העץ שבמבוא, את הזיפ החטוף של רכיסת רוכסן התיק, להתראות, הדלת נסגרה בטריקה קלה. אוושת המעלית בחדר המדרגות, עולה, יורדת אתה. מנוע המכונית בחנייה, מתרחקת, נעלמת. לרגע שב תקתוק שעון הקיר במטבח ומייד נבלע בצווחת הבלמים של משאית העירייה, גלגלי עגלת הפח מרקדים על בליטות המרצפות המשתלבות, חריקת מנוף, הטחה, גלגלים חוזרים לחדר האשפה, מכה מתכתית וצעקה, סע!

_________________

שחר קיצי, סוזן אדם. מתוך האסופה: “אחורה, קדימה, אחורה”. עורך: יותם שווימר.  הוצאת בוקסילה (דיגיטלית). 40 עמ’, 15 ש”ח. 

*

אחורה, קדימה, אחורה – חמישה סיפורים על זיכרון אנושי – צורב, מכונן ובלתי נשכח – מפרי עטם של בלה שייר, סוזן אדם, אורי שני, רון סגל וארנה קזין;  במרכז הסיפורים שבאסופה זו ניצב הזיכרון כאלמנט חמקמק, מלא עוצמה ובעיקר – בלתי נשכח. חוויות, מצבים, רגשות, טראומות, כאבים, היקסמות – כל אלו צפים מחדש ובמפתיע בהווה של הדמויות, מניעים ומשפיעים עליהן. הספרות התחקתה אחר הזיכרון וכוחו האדיר בדרכים שונות, והיוצרים הנכללים באסופה זו מוסיפים עוד לבנה לחומה הבלתי נגמרת של הזיכרון, אשר פעמים נבנית סביבו או מעליו, ולעתים הוא עצמו מבקש לנפצה.

לעמוד האסופה באתר ההוצאה לחצו כאן.