מכתב פתוח לשר החינוך

מאת ד”ר אורי הולנדר

  

כבוד שר החינוך, מר שי פירון,

השבוע שוב דווחנו על מה שנהפך לעניין שבשגרה: הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית תקצץ שני מיליון שקלים מתקציבה ותפטר עשרות אנשי “סגל זוטר”, וליתר דיוק, כחמישית מאנשי הסגל הזוטר שלימדו במוסד בשנה החולפת. שמועה זו, מן הסתם, גונבה גם לאוזניך. מי שמכיר את הדברים מקרוב – ולצערי, כמי שכתב דוקטורט באוניברסיטה העברית ולימד בה כחבר “סגל זוטר”, אני מכיר את הדברים מקרוב – יודע שאין חדש תחת השמש; האוניברסיטה העברית, בדומה לשאר האוניברסיטאות בארץ, היא מן המעסיקות המפלצתיות ביותר במשק. 

האוניברסיטה – אפשר שנתקלת במסמך או שניים המעידים על כך, בתוקף תפקידך כיו”ר המועצה להשכלה גבוהה – מעסיקה עובדי קבלן (“מרצים מן החוץ” או “עמיתי הוראה” בעגה האוניברסיטאית) המלמדים כשני שליש מכלל הקורסים המוצעים לתלמידי הפקולטות השונות למדעי הרוח. אותן פקולטות שאמורות ללמד את תלמידיהן חשיבה ביקורתית מהי, ושמרציהן הבכירים מזמרים זה כמה עשורים את פזמוני “שדות הכוח” של ההגות הפוסט-מודרנית – ועוסקים יומם וליל בשרטוט קווי המתאר של טירופם ושל דכאנותם של כל מוסדות החברה, הגוף והנפש – אותן פקולטות הן המשמרות בכל כוחן את תודעתו המעמדית של “המרצה מן החוץ”; המורה נטול הזכויות.

תגובתה של האוניברסיטה העברית לקיצוץ האחרון (לפי שעה) ולפיטוריהם של חברי הסגל הזוטר, ממחישה זאת היטב: “יש לזכור שלא מדובר בפיטורין, מאחר שמדובר במורים מן החוץ שחוזי העסקתם לתקופה קצרה ומהות העסקתם הנה ארעית” (“הארץ”, 20.5.14). אכן, “לא מדובר בפיטורין”, משום שאת “המורים מן החוץ”, שבלעדיהם אין פקולטה למדעי הרוח, לא צריך להעסיק – מעלתם הגדולה היא ארעיותם; יכולתו של המוסד להיפטר מהם ברגע שיחפוץ בכך.   

אם, במקרה, אינך בקי בפרטים, הרשה לי להציג לך בקיצור נמרץ את תנאי העסקתו של חבר “סגל זוטר” באוניברסיטאות ובמכללות בארץ. ה”זוטר” מועסק באוניברסיטאות במשך שישה חודשים, כלומר במהלך סמסטר אחד (ובמקרים נדירים – במהלך שני סמסטרים), ואינו יודע אם יועסק בסמסטר הבא. מצבו של ה”זוטר” במכללות אף גרוע יותר – המרצים מועסקים במשך ארבעה חודשים, וכך גם אם התמזל מזלם ללמד קורס שנתי הם יקבלו את משכורתם במשך שמונה חודשים בלבד (בחודשים נטולי השכר יהיה עליהם לבדוק עבודות ומבחנים, ולהכין את הקורסים שילמדו בסמסטר הבא).

מיותר לציין שה”זוטרים” אינם זכאים לזכויות סוציאליות ולשום זכות אחרת שממנה נהנים חברי “הסגל הבכיר”. שכרם עלוב (דוגמה קונקרטית: עבור קורס שלימדתי במכללת סמינר הקיבוצים, שהיא מכללה להכשרת מורים, הוענקו לי 1400 ₪ ברוטו בחודש), ולכך אפשר להוסיף גם את פלאי הביורוקרטיה של המוסד האקדמי באשר הוא, שכל תכליתו היא לייאש את חברי הסגל הזוטר ולהנציח את “תודעתם המעמדית”. ושוב, דוגמה מחוויותי שלי: מעולם לא זכיתי לקבל את כתב המינוי שלי באוניברסיטה העברית במועד, כלומר בראשית הסמסטר. ומיותר לציין שבלא כתב מינוי אין משכורת, אין כרטיס להשאלת ספרים בספרייה (מרצים זקוקים לפעמים לספרים כדי ללמד) וכו’. לפעמים קיבלתי את כתב המינוי אחרי חודשיים, לפעמים אחרי שלושה חודשים, ובשנתי הראשונה כמרצה לא קיבלתי שכר במשך סמסטר שלם.

ומה עושים, ודאי תשאל, ארגוני הסגל הזוטר? בישראל צריך מרפקים, תאמר, ובצדק; צריך ועד עובדים חזק. ובכן, ארגוני הסגל הזוטר – לכל מוסד ארגון משלו – לא הצליחו לשפר את מעמדם של “המרצים הזוטרים” באופן ממשי. כך, למשל, בכל שנה חותמת האוניברסיטה העברית על הסכמים שונים ומשונים עם ארגון ששמו האירוני הוא “מו”ח” (ארגון המורים והחוקרים הזוטרים באוניברסיטה העברית), ובכל שנה היא מפרה אותם ביודעין. המרצים, שחוששים לאבד את משרותיהם העלובות, מעולם לא נקטו בצעד דרמטי, שיש בכוחו לשתק לחלוטין את המערכת.

ומה עושים, אולי תשאל, חברי הסגל הבכיר במוסדות השונים להשכלה גבוהה? אכן, שאלה נפלאה. התשובה, למרבה הצער, קצרה ותמציתית: הם לא עושים דבר. דורות שלמים של חוקרים נכבדים חזו בהתרסקות המחלקות ההומניסטיות שבהן הם מלמדים, הבחינו – איך אפשר היה שלא להבחין בכך – בסכנה הממשית המרחפת מעל לדורות העתיד של המורים והחוקרים, ומעל לקיומם של “מדעי הרוח” בכלל, ונהנו מבכירותם. לא מעטים מהם אף נהנים מתלותם המוחלטת של ה”זוטרים” בהם, במוצא פיהם, במכרזיהם המושחתים (לכאורה, כמובן) ובבדל המשרות הזמניות שיש ביכולתם להציע לנבחרים שייאותו ללקק את ישבנם המלומד (לכאורה, כמובן).

ומה עושים חברי הכנסת? ובכן, אך טבעי הוא שבשבוע שבו התבשרנו על קיצוץ של שני מיליון שקלים מתקציב הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית אישרה ועדת הכספים של הכנסת העברה של שני מיליון שקלים וחצי ל”הילולת קבר הרשב”י” בהר מירון. לעניות דעתי – ואולי תחלוק עלי – ההיגיון שבבסיס שני המקרים דומה: לשרוף.

הכל טוב ויפה, אולי תאמר, אבל מדוע זו אשמתי? והרי מדובר במחדל מתמשך. האם אני אשם במה שנלחש בחדרי חדרים של מוסדות אקדמיים, ברפיונם של הזוטרים, בשנאותיהם של המלומדים, באי יכולתם לנהל תקציב ראוי, ואולי בדברים חמורים אף יותר – דברים שהשתיקה יפה להם? האם אני אשם בדעיכתם של מדעי הרוח בכל העולם? האם אני אשם במצבו של המשק? 

אינך אשם, כבוד שר החינוך, אבל האחריות מוטלת על כתפיך. כל שנכתב עד כה ידוע היטב לתלמידי המחקר, למרצים מן החוץ, למרצים הזוטרים והבכירים ולכל מי שהעולם האקדמי הוא חלק מחוויותיו היומיומיות. ואולם הציבור הרחב, כמדומה, אינו מודע לעובדה פשוטה: מדעי הרוח בארץ גוססים. אם לא תתחולל מהפכה – “ניקוי אורוות”, כפי שכינה זאת שופט פופולרי – לא יהיו בישראל לימודים הומניסטיים.

ומדוע צריך לימודים הומניסטיים? ובכן, מדינה בלי לימודים הומניסטיים היא מדינה שאזרחיה, בפשטות, אינם יודעים לחשוב. אם אינך מעוניין באנשים חושבים – וזו זכותך, כמובן – הנח למערכת להלך בנתיבה הנוכחי; היא תשמיד עצמה עד מהרה. ואין מדובר בהשמדה גלויה, כי אם בשמד סמוי – המחלקות תמשכנה להתקיים, הפקולטות תמשכנה לגבות כספים מן הסטודנט שנהפך ללקוח, אך לא תהיה שום משמעות ללימודים האלה. בוגרי המחלקות ישייטו בעולם בורים ונבערים, ממש כשם שהיו כשבאו בשעריהן לראשונה – וכעת יוכלו לנפנף בגזרי הנייר המעידים על קבלת התארים הראשון, השני והשלישי.

אם הנך מעוניין באנשים חושבים, עליך לטלטל את המערכת טלטלה עזה. מצבה אינו קשה – הוא אנוש. אם לא תעשה זאת – אז, בהחלט, האשמה תהיה כולה שלך.    

***

 

ד”ר אורי הולנדר הוא משורר וחוקר ספרות ומוסיקה. בעל טור במוסף “תרבות וספרות” של “הארץ”. היה עמית מחקר במרכז למדעי היהדות של אוניברסיטת הרווארד ומשמש בימים אלה כמנהלו האמנותי של פסטיבל המשוררים הישראלי במטולה.