ביקורת אורחת: נטלי סלע על הספר “אללה אוהב אותי” מאת אברהם בנמלך

 מסע לתוככי איראן 

אני רוצה לפתוח בווידוי: אני לא חובבת ספרי מתח ובטח לא על המוסד, איראן, הגרעין וכל היוצא בזה, אבל משהו בי בכל זאת אמר לי לנסות. אולי אפתיע את עצמי. 

בבסיסה של העלילה ניצב עיתונאי ישראלי שנמצא בחופשה בניו-יורק כשמדען איראני המפתח פצצת אטום ונמלט מארצו, מבקש ממנו שיעזור לו להגיע לישראל. העיתונאי שרואה את הפוטנציאל העיתונאי בסיפור מסכים לעזור לו וביחד הם פוצחים במסע הימלטות כשהמוסד, ה- FBI, משמרות המהפכה של איראן, המודיעין ועדה קיצונית של חרדים אנטי-ציוניים דולקים אחריהם. 

בד בבד נפרש בפנינו סיפורו של המדען האיראני וזה בעיני הוא עיקר הסיפור. הוא לוקח אותנו לטיול ברחבי איראן. טיול שמתחיל במשהד ועובר דרך טהראן ומסתיים בשמראן כשבדרך נגלית בפנינו איראן כפי שהיא לפני מהפכת חומייני וכפי שהיא אחריה.

סיפורו של המדען מלמד אותנו על המנטליות האיראנית המעוררת השתוממות ומחדד את מה שכולנו כבר יודעים – הבורות השיעית: 

“הצחוק, הדיבור הרם – את אלה מוקיעה המסורת השיעית. הרי הבריות לא באו לעולם להינות ממנו, הם נולדו כדי למלא את חובותיהם לאללה. לאהוב אותו, להיות נכונים להקריב את חייהם למענו ולחקות את האייתולות” (עמ’ 185). 

אני לא פמיניסטית מוצהרת אבל אי אפשר להתעלם מהמקום שבו שמה האיסלאם את האישה, ובנמלך נותן לנושא הזה מקום בספרו. אי אפשר שלא לתהות על קנקנה של הדת האיסלאמית שמפעילה משטרת צניעות ומשמרת מוסר ומרשה לעצמה לתלות נשים באמצע הכיכר רק כי שערה מראשן בצבצה מבעד לצעיף הראש שלהן ואם הן נמצאו חוטאות, מותר וחוקי לאנוס אותן בכדי שלא תכלנה להימנות עם בתולות גן העדן. 

לראשונה שמעתי על מושג הנישואים הנקרא “מותעא”. האישה בנישואים אלו מכונה “ציגה”, אישה לטווח קצר. זהו מנהג איסלאמי אשר מאפשר לגברים נשואים שנמצאים מחוץ לבית, לשאת להם אישה לטווח קצר על מנת שתמלא את צרכיהם כדי שהם, חס וחלילה, לא ייכנעו ליצרים שלהם ויבגדו. ולכל זה הדת נותנת את חסותה. אבסורד, נכון? 

זהו פחות ספר מתח בעיניי ויותר ספר שמציג תמונה היסטורית, מעניינית ומקיפה על החיים באיראן, על החוטים המקשרים בין היהדות והשיעה ועל המהפכה האיראנית, ולכן גם יכולתי להתחבר אליו.

יאמר לזכותו של בנמלך כי ניכר שעשה תחקיר מקיף ומעמיק וכי הוא כותב בצורה משכנעת, אך ישנם כמה כשלים בכתיבתו. 

בנמלך, עיתונאי במקצועו שפרש לפני שנים אחדות לגמלאות, היה כתב ועורך יומני החדשות בקול ישראל. זהו ספרו הראשון וניתן להרגיש בזאת. הפתיחה מעט מסורבלת, ישנה חזרה על דברים והדמויות כה רבות שלא פעם חשתי שאני הולכת לאיבוד בין שלל עלילות המשנה המרובות. אך למרות זאת הוא מצליח ליצור בלילה מעניינת בין יהודי הגולה והחרדים עם האייתולות האיראניות, בין ניצולי השואה ופעילי הטרור, בין אינטרסים לאומיים ואינטרסים אישיים וכל זה בהומור עצמי מנצח. 

למרות ניחוח הבוסר הקל הנודף מן הספר, גם מי שלא אוהב סיפורי ריגול וביון, יוכל להתחבר אליו. יש בו משהו שונה, הוא עשיר בידע ואין לי ספק שהספר הזה יגרום לכם לחשוב על הזכות לבחירה בתוך חברה מסוימת, על הזכות לחופש וחופשיות במדינה בה אנו חיים ועל הזכות הטריוויאלית למחשבה עצמית. 

 _____________

אללה אוהב אותי, אברהם בנמלך. הוצאת כרמל. 430 עמ’.

 ***

נטלי סלע, 28, בוגרת החוג לרוח ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן. בימים אלה מסיימת תואר שני בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.