ראשון-שירה: חגית בת-אליעזר על השיר “נעור” מאת ערן מינהר

מאת | 2014-05-18T13:08:55+00:00 18 במאי 2014|קטגוריות: שירה|Tags: , , , |6 תגובות

קריאה פרשנית של השיר “נעור” של ערן מינהר

בוקר יום ד’ 14.5.2014 התחיל טוב : הספקתי להסעה לעבודה, קוראת את הגלריה של הארץ. ב”שיר ביום” – “נעור” של ערן מינהר.מכירה את המשורר אישית, קראתי את שני ספרי שיריו ראשונים: ״נקודות״ ו-״קווים״, מודעת לפרסומו של השלישי החדש “כתמים“. שלושת הספרים ראו אור בפורמט דיגיטלי בלבד.

10388431_673722525996143_753944990_a

אני סקרנית, נדרכת לפני טקס הקריאה הראשונה. אחריה יבואו קריאות חוזרות, אך זאת הראשונה היא חוויה חד פעמית של התמסרות מוחלטת להלך מחשבתו של המשורר וזרימה בלתי נמנעת בערוץ השיר מתחילתו ועד סופו.

נעור של ערן

השיר משפיע עלי : מטלטל, מפר את האיזון העדין, משבש את שיווי המשקל הזמני. עלילת השיר מערבת, מותחת. הקורא עוקב בדאגה אחר מלאכת הבנייה מחדש של ה”אני”- ובמחשבתו השאלה הגורלית : יתחבר / לא יתחבר? (To be or not to be?). החלל החיצוני הבין-כוכבי בתחילת השיר מְפַנֶּה את מקומו לחלל הפנימי החלומי לקראת סופו של השיר וזה הפנימי סבוך יותר, טעון יותר, מעניין יותר ואז השיר אומר את מילתו האחרונה: בֹּקֶר – זה האשם הגדול, עוכר השלווה.

הלאה התפיסה הרומנטית של בוקר כמהודר וחגיגי! לרבים מאיתנו הוא אביב היממה הקשה וההפכפך והמעיק ומהדהד את אימרתו האל-מותית של ט.ס. אליוט: “אפריל הוא האכזר בחודשים”. הזכרון מציף את חוויות הבקרים הקשים שלי מתהום ההדחקה: בקרים מפורקים, מחוצים תחת תובענות ההחיים ההישגיים, התחרותיים, כי “קר שם בחוץ” – כדברי רמי קליינשטיין בשירו. אדם צובר זיכרונות כואבים, שאין להם מרפא והשיר הטוב פותח פצעים ישנים, נובר בהם.

האימרה הרווחת “כל ההתחלות קשות” אינה נכונה כדרכן של האמרות הכוללניות, כי הרי קיימת בודאות התחלה קלה אחת שמוכיחה את שיקריותה הלוגית של האימרה, אך המגמה ברורה והיא כל כך מתאימה לתיאור הבוקר של האנשים הלא מעטים שמלאכת הרכבתם לא צולחת והם נשארים באותו היום מחוץ למשחק, ספונים בדלת אמותיהם ואם זהו יומם – איזה מחר כבר מצפה להם?

אני חוזרת ביתר תשומת לב לשם השיר : “נעור” – לא מנוקד, וטוב שכך – מתאפשרת קשת גדולה יותר של פרשנויות. יתכן שזהו “נֵעוֹר” – כלומר מגיע לעירנות במובן הרחב של המלה לאחר שהתעורר משינה ממשית או מהזיה, מבריחה מהמציאות, אך גם “נִעוּר” –טילטול התודעה של המשורר ושל הקורא שמתכתב עם המלה “וּמִתְנַעֲרוֹת” שבתוך השיר וכל האפשרויות הללו גלומות בשם המשורר “ערן”.

בבוקרו של השיר התצריף מושלם, המשורר מצליח להגיע לתודעת ה”אני” המיוחלת וכמאמר “יגעת ומצאת- תאמין” – יוצא מעוּדד ליום של מעש. ערן יודע מעש –  מה הוא. המשורר עובד בתחום הפרסום והוא אחראי, בין יתר יצירותיו,  לשלט המרהיב בתכלת-שמימי שמודיע על אירוע התרבות בחיפה:

שלט פרסומי

תודה לך, ערן מינהר, שכתבת על הנושא הקרוב ללבי בצורה חוויתית ואומנותית כל כך וברגעי מצוקת ההתנעה של הבקרים אחשוב עליך ועל שירך היפה ואשתדל לחבר את חלקי התודעה ולצאת כמוך ליום של מעש.

                                                                חגית בת-אליעזר, 18.5.2014

***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל “הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה” (2008),  “התנסויות” (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.

6 תגובות

  1. tsadock 18 במאי 2014 ב- 13:18 - Reply

    חגית, תודה! איזה תענוג!

  2. Amos Mintzer 18 במאי 2014 ב- 13:19 - Reply

    אהבתי את הרשומה של חגית על השיר “נעור”. לא הצלחתי משום מה לרשום תגובה 

    >________________________________

  3. ענבל אשל כהנסקי 18 במאי 2014 ב- 15:15 - Reply

    חגית יקירתי, קריאתך הלא פשוטה בשיר היפה השיבה אותי אל יום שבת בבוקר, בו קראתי את הסיפור הראשון בספרה של אליס מונרו “יותר מדי אושר”. כל כך זועזעתי מהמקום הקשה והמעכיר שלווה בסיפור, עד שפרצתי בבכי מר. כולי תקווה שקריאת השיר “נעור” לא השפיעה עליך כך. אמנם כתבת אבל לעיתים חויות שאנו שומרות לעצמנו. בכל אופן, נראה, על פניו, שחווית הקריאה שלך היתה יותר טובה משלי..!! בכנות, אשרייך.

  4. צדוק עלון 19 במאי 2014 ב- 10:59 - Reply

    דברים מקוריים הנאמרים על שיר מיוחד — שילוב נהדר.
    נהניתי מאוד.
    צדוק

  5. נפתלי 20 במאי 2014 ב- 9:35 - Reply

    קראתי כרגע את המאמר העשיר שכתבה המשוררת חגית בת אליעזר, ואני מתפעל מכושר הכתיבה שלה..
    איך היא יכולה לכתוב עמוד שלם ויותר על שיר קטן בן 11 שורות.. כנראה שיש בשיר זה משהו מיוחד, שאף אני חש בו. כמו שנאמר: ברגע שהמשורר סיים ופרסם את שירו – השיר הופך לנחלת הכלל וכל אדם לפרשו כהבנתו.
    והפרשנות של חגית מקרינה אור זוהר על שיר מעניין זה! .
    כל הכבוד לכם.
    נפתלי בלבן-אוברהנד
    tolek1@gmail.com

השאירו תגובה