לא על הנס לבדו

“מחולל הניסים” הוא אידן בלוותר – צעיר נרקיסיסט קודר, נגן אורגן מחונן. הוא אוסף סביבו קבוצת סטודנטים מכיתתו, ומשכנע אותם להאמין בכוחותיו. למעשה, עד המפגש הגורלי בין השרלטן המאמין בכוחו שלו עצמו, לבין הפסיכולוג המחליק אל תהום המוות, ערך אידן ניסיונות על בני אדם צעירים כחלק ממעשי קונדס. הוא השתמש במוזיקה כדי להרדים ולהפנט, אך גם כדי לתקוע מסמרים בידיהם של אלו שבטחו בו. אוסקר למשל, עוצם את עיניו ומקשיב למוזיקה. “הוא חש שהוא מאבד את ההכרה. המוזיקה  גאתה ונסוגה במוחו, שוב ושוב, כמו גלי ים. הוא הלך ונשמט. עפעפיו היו כבדים. טעם מתכתי עמד בפיו. בלשונו היה כאב עמום…. הוא מצמץ בעיניו וכשהביט שמאלה ראה מסמר עבה, שאורכו 10 ס”מ, נעוץ כמו שיפוד בעור הרפוי בגב כף ידו…” (73).

המוזיקה – המוזיקה היא מנחמת – על זה אין שום ויכוח. “מאז ומתמיד השתמשו במוזיקה כדי להפנט אנשים. מוזיקת הבארוק למשל, יעילה במיוחד להיפנוזה מפני שהמקצב שלה הוא כ-60 פעימות בדקה, כקצב הלב האנושי” (129). ואכן, השמאנים יוצאים למסע אל עולמות של אלים, שדים ורוחות על גלי שירה, דקלום ותיפוף – וסוחפים איתם גם את אנשי הקהילה. מבחינה מדעית הדבר מתאפשר בעזרת הנגינה וההקשה המפעילים את המוח על גלים ארוכים בדומה ל – EEG- היוצרים כניסה למצב תודעה אחר או אקסטטי. כמובן שפעילות זו היא תלוית דת או תרבות והכל מודעים לעובדה שנס המסע או נס הריפוי למעשה אינו נס.

וכך – פסיכולוג מכובד, ד”ר הרברט קרסט, שכל חייו היה ספקן באשר לעולמות מטפיזיים, מוצא עצמו בסיטואציה שהוא עצמו מעולם לא היה ממליץ עליה. הוא מגיע אל בית משפחתו האריסטוקרטית של אידן ובליבו הזיה שניתן להתגבר על אותו גידול סרטני המתפתח במוחו והגיע עד לדרגה ארבע. אידן ללא היסוס, כחלק מהתיאוריה שהוא רקם, מחבר יצירה המושפעת מתיאורטיקן בן המאה ה – 17 בשם יוהן מתסון, שהאמין ב”קונטרפונקטוס”= שילוב נבון של כמה מנגינות המושמעות במקביל, באמצעותו מצלול מסועף המאוחד לכדי מקשה אחת. וכך, אידן שאין ספק שהוא מוזיקאי מחונן, מעניק למטופל שלו פלצבו אודיטורי שאין לדעת אם הקדים את מותו.

בתקופה של שכול, על עצמך או על היקר לך, הנכס היקר ביותר לאדם הוא שביב תקווה אחד, גם אם זו תקווה קלושה וחסרת כל בסיס. אנשים זונחים את עקרונותיהם ושמים מבטחם בתחום שאינו מציית לשום חוק מדעי או הגיוני. בשלב מסוים זה של חייו של אדם, משתלטת עליו מה שמכונה “אמונה עיוורת”. לאמונה זו אין שום קשר לאלוהים זה או אחר. זוהי תחושה נפשית. זהו מצב קיומי. זהו הלך רוח המכניס את האדם למצב של תודעה שונה. זוהי הזיה אומר בנג’מין ווד, הזיה בעלת עוצמה כה רבה “שבגללה כבאי יזנק לתוך בית בוער אף שאין שום סיכוי שיצא ממנו חי…. שבגללה ייפול מדען קוונטים על ברכיו ויתפלל לאל שמעולם לא האמין בו…. שבגללה ימשיך איכר לטמון זרעים באדמה צחיחה למרות שנות בצורות…” (467) .

בנג’מין ווד חושף את השרלטנות האופפת את חיינו בכלל, ואת זו לה אנחנו נכנעים בשלבים קריטיים של החיים בפרט. מחולל הניסים הוא למעשה “מחולל הניסים” הנוצר בשל המצב האבסורדי של הקיום בעשורים האחרונים. מצב זה הוא חממה בה השרלטנות פורחת, מתפתחת ומקבלת לגיטימציה כאשר הממסד עצמו אינו מספק תשובות נאותות – עומד ומגלגל עיניו לשמיים ונכנע לקפיטליזם באשר הוא.

 

3 ציטטות על מציאות וערפל:

  • “לפעמים שומרים טינה כל כך הרבה זמן עד ששוכחים ממה היא נובעת, ולפני שמבינים מה קרה, כבר חצי מהחיים עברו ונשארים רק עם אגרוף ריק והרבה חרטות.”(בנג’מין ווד) (82)
  • “כמו אדם העובר בדרך במזג אוויר ערפילי: הנוסעים במרחק-מה לפניו נראים לו אפופים ערפל. וכך גם אלה שמאחוריו, וכן העובדים בשדות משני די הדרך: אך סמוך אליו הכול נראה צלול וברור, אם כי למעשה הוא אפוף בערפל בדיוק כמותם”. (בנג’מין פרנקלין) (189)
  • “האווירה בספריות, בחדרי הרצאות ובמעבדות מסכנת אתמי שמסתגר בהם זמן רב מדי. כמו ערפל, היא חוצצת בינינו לבין המציאות” (אלכסיס קארל) (11)

_____________

מחולל הנסים, בנג’מין ווד. מאנגלית: שרון פרמינגר. הוצאת פן וידיעות ספרים. 478 עמ’, 98 ש”ח

***

הסופרת דורית קידר הוציאה לאחרונה את ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית“.