נמר ומהוט – דיאלוג

 

המהוט (*נהג פיל) ההודי רכוב על גבי הפיל ראה תנועה כמו של גל בלב שדה האורז הירוק. האורז היה עדיין בשלב החלב שלו, כמעט בשל. גבעולי השיבולים היו עדיין רכים וגמישים, מגיבים לכל תנועה.

“זה לא יכול להיות,” חשב, “נמר בלב שדה אורז? מי שמע על דבר כזה.”

תנועה מן הצד הסיטה את תשומת ליבו. בדומה לשוער במשחק כדור-רגל הבטוח שהכדור יבעט אליו לפינה של השער והתוקף מטעה אותו ובועט ישר. כך, לפתע הייתה התרוממות אדירה מתוך לב שדה האורז ונמר בנגלי הגיח במלוא המהירות כשהוא שועט דרך גבעולי האורז שפינו לו מקום. הנמר התרומם באוויר כשכף  קדמית אחת שלו שולפת את הציפורניים המעוקלות ואמר למהוט, “אני רעב.”

המהוט, שישב על הפיל, מתוך תנועה אינסטנקטיבית ניסה לחבוט בו במקל שהיה לו ביד. סתם ענף של עץ שנמרט בדרך ושימש להצביע בפני התיירים על  החיות השונות שמדי פעם ראו בשמורה. ציפורים שונות כמו חסידות פשוקות מקור או צהובות מקור, כפנים, קורמורנים ולעיתים איילי סמבור ואיילים נקודים. ידוע שהרבה חיות גדולות לא רואים בשמורות של הודו, (רואים את הגללים שלהן כפי שיודע כל מי שיצא לספארי בוקר וראה מה שנקרא “אלפנט פוק-פוק”). הדקר, שאיתו נהג לכוון את הפיל, היה מונח לרגליו על גב הפיל והוא לא הספיק לעשות בו שימוש.

אבל הוא כן הספיק לחשוב ואפילו תוך כדי חשיבה זה היה לו מאוד מוזר. “באיזו שפה דבר הנמר? ואיך בכלל אני מבין אותו?” חשב, “אולי זאת בכלל בנגלית?”

מאחר והמהוט היה מלב הצפון דובר ההינדי של אגן הגאנגס הרי שלא הבין את השפה הבנגלית הנפלאה של סטיאג’יט ראיי ורבינדרנת טאגור.

בינתיים הפיל לא התרגש ולא עשה שום תנועה עצבנית. רק ארבעת התיירים השמנים, שני זוגות, שעיצבנו אותו מהבוקר היו נרגשים ודברו בלי להפסיק. המהוט החליט שיש עוד זמן עד שיסביר להם על הנמר כי הוא בכלל כעס עליהם ששכנעו אותו להעלות את  ארבעתם על פיל אחד בעוד שהחוק מחייב היום בשמורות שניים בלבד. הם אמרו לו, “במצודת אמבר עלינו ארבעה, שניים מכל צד, וגם ניתן לך טיפ של ארבעה.”

המהוט לא האמין להם אבל לא הייתה לו ברירה.

הוא כבר רצה להגיד להם משהו על נפלאות ועלילות הנמר הבנגלי כאשר שוב הייתה תנועה מתוך שדה האורז. הנמרה, שכן עכשיו הוא הבחין שזאת בכלל נקבה, תקפה שוב.

“יותר טוב שתיתן לי את אחד התיירים השמנים שיושבים מאחור,” אמרה הנמרה בזמן שהתרוממה וכל ארבעותיה מרחפות באוויר ותוך כדי כך גם סרטה עמוקות את כתפו של הפיל.

“אני לא יכול,” נאנח המהוט בהינדי, “זאת העבודה שלי.”

לפני שנחתה על רגליה הסתכלה הנמרה אחורנית ואמרה, “אתה מעדיף שאלך לכפר מגוריך? אני יודעת בדיוק באיזו בקתת בוץ מכינה עכשיו סיטה אשתך את הג’אפאטי והדאל לארוחת הערב בעוד היא מנענעת ברגלה את העריסה של מוהנדר בנך הקט.”

“ואי לי, ואי לי,” נבהל המהוט, “עבודה זאת עבודה אבל תיירים באים והולכים.”

הפעם גם הפיל לא נראה מרוצה, הוא נפנף באוזניו, סימן להתרגשות עמוקה, אחר כך בעדינות סובב את ראשו הכבד, קרץ בעינו הקטנה, כך שהתיירים לא יוכלו לראות.

המהוט הבין, הוא לא צריך לעשות שום דבר.

כאשר הנמרה תקפה בשלישית, בדיוק כמו המטוס שיורד שלוש פעמים בסרט מזימות בינלאומיות של היצ’קוק במרדף אחרי קרי גרנט. כל פעם אתה שואל את עצמך כמה פעמים זה יקרה? הפיל התרומם על רגליו האחוריות, כאילו כדי לתקוף או להתגונן מפני הנמרה.

שני תיירים, גבר ואישה, שישבו קרוב לראשו של הפיל הצליחו להחזיק במסגרת העץ. אולם הזוג שישב מאחור נפל למרות הניסיון הנואש להחזיק בגבו. במה היה להחזיק? בשערות הקצרות והנוקשות שלו דוקרניות כמו קוצי קיפוד? בקפלים שעל הרגליים?

כשהם נפלו על הקרקע הפיל והמהוט רצו לסתום את האזניים מקול הנפילה הכבדה. הם גם ידעו בדיוק מה יבוא אחר כך.

הנמרה זינקה על התיירת, ישר על הצוואר הורדרד שעליו תלויה היתה מחרוזת זהב כבדה. האישה באותו רגע הצטערה שיצאה עם מכנסיים קצרים שכן נסרטה מכל הקוצים שעל הקרקע בזמן שהנמרה הבנגלית גררה אותה ואחר בכלל הצטערה שיצאה למסע הטיפשי הזה. הודו, ארץ רחוקה, מלוכלכת עם כל הקבצנים האיומים האלו ברחובות.

היא לא הבינה את הנמרה שנהמה למהוט ולפיל שיסתלקו וישאירו את הגבר כי היא עוד מעט תחזור אחרי שתגרור את פילת האדם השמנה הזאת אל המאורה שלה.

הייתה קצת מהומה אחר כך. זוג התיירים שנותר לא הפסיק לדבר, שיגע את קצין המשטרה שהגיע בג’יפ וענה להם כל הזמן, “כן, כן.” השוטר שבא איתו מילא את הניירת שמופיעה תחת סעיף שבע תת-סעיף עשרים וארבע שכותרתו – תקיפות של אזרחים זרים על ידי חיות בר.

בסיום כתיבת הדין וחשבון החתים הקצין את התיירים, וגם את המהוט, שעל הדרך חטף בעיטה מהשוטר. המהוט חתם עם בוהן שטבל בדיו. מאחר והיה כבר חם מדי כולם התפזרו לשתות צ’אי (* תה) חוץ מהתיירים שהיו נסערים והלכו להרגע בחזרה בלודג’ המפואר בלב השמורה עם מקלחת ובירה קינגפישר פרמיום קרה.

ארוחת ערב חיכתה למהוט בבקתת הבוץ שלו. אשתו שמה לפניו את הדאל (*תבשיל עדשים), שבתוכו צפו כמה חתיכות לבנות נאות של פאניר (*גבינת קוטג’) ותבשיל קטן וחריף של אלו-מאטאר (*תפוחי אדמה ואפונה). המהוט רחץ את ידיו, סחט אותן לנער מהן את המים, ישב בקרוס רגליים, קרע חתיכה מפיתת הנאן האוורירית וטבל אותה במרכז קערת הדאל והחל ללעוס. אשתו של המהוט ישבה מולו, חלצה שד והניקה את מוהנדר הקטן. הפיל לעס את גבעולי התירס היבשים שהמהוט שם לו. החשיכה אפפה את הכפר.

הכל חזר למסלולו. כי מה שצריך היה לקרות הוא מה שקרה.

אהה, וכן, מחר יהיו תיירים אחרים.

 

____________

מתוך: “סדקים בכפר הגלובלי” מאת יגאל צור. הוצאת עצמית. 232 עמ’, 26 ש”ח בפורמט דיגיטלי (39 ש”ח בפורמט מודפס)

***

יגאל צור, 59,  הוא סופר, עיתונאי, מגיש תוכניות טלוויזיה ומדריך טיולים. צור שירת בצה”ל במהלך מלחמת יום הכיפורים. מלחמה זו שימשה רקע לכמה מסיפוריו הקצרים בקובץ הראשון שפרסם, “עם תום המונסון”, ב-1989. ב-1991 פורסם מדריך הטיולים הראשון שכתב, “מדריך למטייל בהודו”. אחר כך כתב שני מדריכים לסין, וכן הוציא ב-2005 את המדריך “72 הערים היפות”. בהמשך שיתף פעולה עם דן דאור בכתיבת מדריכים לסין ולהודו.. ב-2011 הוציא לאור ספר מתח בשם “צרות בגן עדן” (בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן), שמתרחש בבנגקוק.  ב-2012 יצא ספר ההמשך בסדרת המתח שיצר עם גיבורו דותן נאור “מוות בשנגרי-לה” (הוצאת כנרת-זמורה) המתרחש בצפון הודו.

 בשנה שעברה הוציא צור קובץ הסיפורים ונובלה תחת השם “סדקים בכפר הגלובלי”, מתוכו לקוח הסיפור “נמר ומהוט”.

עוד על הספר:

“סדקים בכפר הגלובלי” הוא מסע נוקב אל תוככי האמירה השגורה “הכפר הגלובלי”. הסיפורים מתרחשים בהודו, בתאילנד, במרכז אמריקה, באפריקה וגם בישראל. גיבורי סיפוריו, בני העולם המערבי, מרביתם ישראלים, ונאיביים, נוחתים לתוך סיטואציות במקומות זרים ולא אחת מסוכנים. מה שנותר הוא לראות מה יקרה.

להבדיל מבני המקום גיבורי סיפוריו נמצאים בדרך. לכל היותר באתנחתא של חניית ביניים, מתגעגעים למשהו שאין הם יודעים לקרוא בשמו. הולכים ומבקשים תשובות לשאלות של זהות, של שייכות, של קשר. הולכים עד שיקרה מה שצריך לקרות, או שיידעו מה הם בעצם מחפשים. “בכפר הגלובלי” הכול זמני, ארעי, תלוש.

התרבות המערבית אותה מתאר יגאל צור עומדת על רצפה רעועה ומתנדנדת. גיבורי סיפוריו חופרים מתחת ליסודות, לא אחת באמצעות חוויות של סמים, רק כדי לגלות את הריק, החלל הבולעני, שקיים מתחתם, שיוצר איום תמידי מיתי – פטליסטי. ברבדי העומק הכל אפשרי עד כאב, עד אובדן, אפילו עד מוות.

לכניסה לעמוד הספר באתר אינדיבוק לחצו כאן.