ביקורת ספרים: “על החתרנות” מאת עמיחי שלו

מאת | 2014-05-13T15:03:29+00:00 13 במאי 2014|קטגוריות: פרוזה, פרוזה מקור|Tags: , , |2 תגובות

בקצרה (מתוך גב הספר):

בתנופה סיגנונית מרהיבה ובהשתלחות דיונית-צרברלית שלוחת-רסן מציג לפנינו עמיחי שלו שני טקסטים, היכולים – ביחוד הראשון והבולט שבהם, “חדר בלי דלת” –  להיקרא כווידוי, כפירוט הכנות לקראת איבוד עצמי לדעת, כמסה כמו-סוציולוגית על המצב הפוסט-מודרני, כפרק בתולדות הספרות ומה-לא. למעשה, מדובר בשני סיפורים – פאתיטיים, ובעקיפין גם קומיים – הכתובים במסורת הכתיבה המודרנית נגד המודרניזם במשמעו הפילוסופי-הקנטיאני: האמונה בכוחה של התבונה לארגן מחדש את המצב האנושי ו”להנדס” אותו חברתית ומוסרית לקראת הקיום המשובח ביותר האפשרי. המספר של שלו אמנם אינו מזכיר את הטקסט המעמיק והעקרוני ביותר העומד במרכזה של מסורת עשירה זו – “רשימות מן המחתרת” של פ”מ דוסטוייבסקי. תחת זאת הוא מתעכב ארוכות על העיבוד העברי הראשון של חיבור זה, “בחורף” מאת י”ח ברנר. למעשה, הוא מוביל את סיפורו, המתרחש כביכול בחדר נטול דלת (כלומר, קופסה סגורה) למקום שבו יתפקד כגירסה תל-אביבית עכשווית של “בחורף” הברנרי. אולם בנוסחה זו כבר לא נותר הרבה מן הפאתוס הדוסטוייבסקאי-הברנרי, וזה עיקרה של  הבדיחה הפילוסופית המונחת ביסודו של החיבור. “מסורת-הנגד” האנטי ראציונאליסטית, על רצונה העז לנפץ את “היכל הבדולח” של המודרניזם הראציונאלי, נוכסה, כמעט מראשית הופעתה, על ידי “מסורת הבעד” הפוזיטיביסטית, ונהפכה לוורסיה מוחלשת שלה. הראייה לכך היא גיבורו המרדן של שלו, “איש המרתף” הישראלי. מרוב רצון “לצאת” מקופסת ההגיון והחיים הוא עוסק כל חייו באריזת שרידי חייו בקופסאות, ומרוב ספקנות בסדר הקוסמי והקיומי-האנושי, כל שהוא רוצה הוא להשליט “קצת סדר” בחייו, שאותם הוא עומד, כביכול, לסיים. למעשה, הוא כלל אינו עומד לשים קץ לחייו. בסיום סיפורו לא רק ש”לא יצא” מהם, אלא, שכנראה, יכניס את עצמו מחדש לקופסה הקטנה מכל של בית אביו ושל ילדותו. המסקנה המשתמעת מדבריו היא שאין קיום מחוץ לקופסה, ואולי אין גם אי-קיום מחוצה לו. בין כה וכה נתן לנו המחבר טקסטים מבריקים, חדשניים, נסייניים וחכמים. היכולים, אם ייקראו נכונה, לבעוט ולזעזע מעט את הרהיטים הכבדים בחדר הצפוף והמחניק במקצת של הפרוזה הישראלית.

דן מירון

“על החתרנות”, עמיחי שלו. עורך: עודד וולקשטיין.  הוצאת אפיק, 157 עמ’, 54 ש”ח

על המחבר:

עמיחי שלו, סופר, עורך, מבקר ומרצה. פרסם את הרומנים ” ימי הפופ”, ” הנפשיים” ( היה מועמד לפרס ספיר) ו” ילדה גדולה”. מלמד כתיבה וחשיבה ביקורתית במסלול האקדמי המכללה למנהל, מכללת ספיר וסדנת אמני הקיבוץ. עורך את סדרת ” טרמינל” לספרות מתורגמת בעם עובד, מבקר ספרותי בוואיינט, זוכה פרס ראש הממשלה לספרות לשנת  2012.

 

דעתי:

“למה בכלל טובה החתרנות? למה בכלל אני נתפס לזה? האם לא היה פשוט יותר אם הייתי הופך למהנדס או לממציא משחקי טטריס או לאיש צבא? בפרספקטיבה של הזמן, החתרנות הופכת תמיד לקוריוז, נטמעת בתוך השאון הגדול של המרכז”.

זה מה ששואלת דמות המספר לקראת סוף הסיפור-מסה “חדר בלי דלת” של עמיחי שלו מתוך הספר “על החתרנות”. גם אני, בתור קורא, שואל את זה. מה הטעם? איזו תועלת תצמיח אותה חתרנות? ומה זה בכלל חתרנות? לפי שלו, תנועת הדאדא באירופה ודור הביט בארה”ב היו חתרנים; אבל הוא עצמו מסביר במקום אחר בסיפור שנגמרו ימי החתרנות. אין יותר אופציה כזאת:

“… אני לא רואה מישהו שכותב שוב ספר כמו ‘בדרכים’ של ג’ק קרואק או מקים תנועת דאדא. איני מתכוון למישהו שיעשה את אותם הדברים עצמם, אלא שיעשה מעשים שיתריסו כנגד התרבות הקיימת, כי התרבות כבר אוכלת את ההתרסות נגדה במזלג ובסכין ומפית תחובה בתוך הצוואר … אם דאדא היה מרים שוב את ראשו השובב, בנק לאומי היה לוקח עליו חסות.”

אז מה הטעם בכל זאת? הנה התשובה של שלו (ולאחריה אפסיק עם הציטוטים המרובים):

“החתרנות היא זכות המחאה נגד הכוח השולט. היא באה לאתגר אותו, לזעזע אותו, לעצור אותו לפני שהוא מחריב הכול בשיממון האפור הממסדי שלו. או שמא היא אצבע בסכר הדקדנס. למעשה היא כל מה שנשאר לחלש כדי להנכיח את עצמו ולהשמיע את קולו, גם אם איש אינו שומע. היא יכולה לבוא לידי ביטוי ביצירת אמנות או באמצעות מחאה ברחוב הציבורי או אפילו על ידי אקט פומבי משונה כלשהו, אבל היא חייבת נמען אחד לפחות. אחרת גורלה דומה לזה של העץ הנופל ביער ואיש לא רואה אותו…”

 

ובכן, אני מסכים עם שלו. בלי הזכות למחאה נגד הזרם השולט העולם יהיה מורכב אך ורק מטכנוקרטים קונפורמיסטים, או אולי פשוט מרובוטים. אם מותר האדם מהרובוט, הבסיס להבחנה הזו נמצא באפשרות למחות או לאתגר ולצאת נגד הזרם השולט. זה גם חלק מרכזי באמנות; היכולת שלה לתת פרשנות לעולם שלאו דווקא מתיישרת עם הדרך המקובלת לראות אותו.

אבל ישנה בעיה מהותית בטקסט הזה של שלו והיא טמונה בהקשר התרבותי וההיסטורי שבו הוא נכתב. העולם הפוסט-פוסט מודרני שבו אנחנו חיים, כבר לא מתרגש מטקסטים שמביעים ניכור כלפי המציאות והחברה או מנסים לחתור תחת תפישות מקובלות. למעשה, פירקנו תפישות וחתרנו תחת מוסכמות במשך כל המאה ה-20, עד שכמעט לא נותרה עוד משמעות לקיום שלנו. העידן שבו אנחנו חיים בוחר בקונפורמיזם מעמדה צינית ותועלתנית. כשהכל מפורק, כשאין דבר כזה “אמת” או “טוב” או “רע”, כשהכל יחסי – כל שנשאר הוא לחיות חיים נוחים עם מזגן, מכונית וקניון; כדי להינות מהנוחות יש להסכים עם הכוחות השולטים בעולם ולפעול בשירותם.

אם “חדר בלי דלת” היה נכתב במאה ה-20, בטח בשנים המוקדמות יותר שלה, הוא יכול היה להפוך לספר פולחן – מעין מדריך לצעירים אבודים. ואם לא מדריך, אז לפחות מקור הזדהות משמעותי.

אבל בשנת 2014, כשצעירים ממילא לא קוראים ספרים, והמבוגרים שבעים מדמויות ספרותיות שתועות בעולם כמו הולדן קולפילד מ”התפסן בשדה השיפון” או פנחס שדה מ”החיים כמשל” – הסיכוי של שלו לעורר הדים באמצעות המסה שלו קלוש ביותר.

ובכל זאת, אני אהבתי את “חדר בלי דלת”. על אף הדיון המעט אנכרוניסטי בעולם המנוכר שבו אנו חיים, הכתיבה של שלו מעניינת, קולחת ומעוררת מחשבה. כמעט כל משפט שלו ניתן לציטוט, גם מחוץ לקונטקסט. האובססיה לקופסאות של דמות המספר יוצרת תחושה מעניינת בקרב הקורא, תחושה שמתחברת גם לנושאי הדיון שהוא מעלה לאורך הסיפור כמו הנוף העירוני שמורכב מקופסאות בתים ומשרדים, האנשים כקופסאות שמכילות איברים ורגשות, וכמובן הקניון – מקום ששלו עוסק בו רבות ומתאר אותו כפנטזיה צרכנית שמגשימה את כל משאלותינו וכמקום שמהווה את השלב האחרון בהתרחקות שלנו מהטבע המסוכן.

 

כאמור, “על החתרנות” מורכב משתי נובלות, ואחרי “חדר בלי דלת” מגיעה הנובלה “הסרטנים של סטלין” שמתרחשת בבסיס צבאי שכוח אל (לעומת העיר הסואנת שהיא הרקע לנובלה הראשונה). בבסיס הזה יש בסך הכל ארבעה אנשים: ארקדי – המספר, חייל ממוצא רוסי; עזרא – חייל מכפר שלם שעומד להשתחרר; איציק – רס”ר ומפקד הבסיס; ויערה – חיילת של הרס”ר. ארבעת האנשים האלה נמצאים בבסיס כדי לשמור על משהו שלפחות ארקדי לא יודע מהו. לאט לאט הבסיס מתקלף מאנשיו עד שארקדי נשאר בו לבד.

בזמן הקריאה ניסיתי לחשוב מה מקשר בין שתי הנובלות, ומדוע בחרו לכרוך אותן תחת ספר אחד שנקרא “על החתרנות”. לכאורה הן עוסקות בנושאים שונים, והן שונות כמעט בכל המאפיינים הספרותיים שלהן. ובכל זאת, קשה שלא להבחין בכך ששתי הנובלות מתארות בדידות גדולה ועמידה של אדם מול העולם הכאוטי והעתיד המעורפל. אבל בעוד החתרנות והעיסוק בה נמצאים בקדמת הבמה בנובלה הראשונה, לא ברור איזו חתרנות בדיוק קיימת בסיפור השני. כדי לא לעשות ספויילר, אחסוך מכם את החשדות שלי, ורק אומר שנדמה שהחתרנות בסיפור השני היא בעלת מימד יותר סמלי.

מוטיב נוסף שמחבר בין שתי הנובלות הוא השימוש של שלו בכמה מילים ומושגים שחוזרים לכל אורך הסיפור ויוצרים בקרב הקורא תחושה של מיאוס, מחנק, וגם, כמובן, הזדהות. בנובלה הראשונה חוזר המספר בעיקר על מושג הקופסה באובססיביות שיוצרת מעין צליל וויזואליה שמלווים את הקריאה (קופסאות בכל מקום, צריך לסדר בקופסאות, צריך לצאת ולהכנס לקופסאות). גם העיסוק המתמשך ב”קניון” תורם לתחושה הזו.

בנובלה השניה ישנם כמה מושגים שחוזרים על עצמם: “כלבים”, “סרטנים”, “סטלין”, “ברז’נייב”, “טונה”, “נובלס”, ו”צהריים”. בשילוב עם הנוף האפוקליפטי של הבסיס שכוח האל, החזרה על המילים הללו עוכרת שלווה ויוצרת אי נחת כללית.

 

כיוון שזהו הספר הראשון שאני קורא בהוצאת “אפיק”, אומר כמה מילים בעניין זה: ראשית, זו הפעם הראשונה שאני נתקל במצב שבו עטיפת הספר במציאות, יפה יותר מאשר בתמונה. משהו ברקע הלבן הזה עובד הרבה יותר טוב כשהוא נמצא קרוב ובתלת מימד, מאשר בדו-מימד על המסך.

שנית, אני חושב שהדברים שכותב דן מירון (העורך הראשי של ההוצאה) בגב הספר, עושים עוול לספר. לדן מירון זכויות רבות כמובן, אבל השפה האקדמית שבה הוא משתמש לניתוח ספרות גורמת לקורא לחשוב שהספר העומד לפניו מצריך ידע מוקדם והבנה פילוסופית וספרותית עמוקה. נכון שהמסה הראשונה מלאה באיזכורים מהתרבות האנושית (ניימדרופינג אם תרצו), אבל הכתיבה של שלו היא בהירה וקלה להבנה – שום דבר שדומה לשפה שבה משתמש מירון. להיפך, המסה הראשונה, שמהללת את הדאדא ואת דור הביט, חותרת בדיוק נגד הכתיבה המורכבת והמלומדת של מירון. היא רוצה לפרק את כל התבניות ולגעת באופן בלתי אמצעי בעולם. גם “אחרית הדבר” של עורך הספר עודד וולקשטיין חוטאת בניתוח ספרותי אקדמי, אך כיוון שהיא מגיעה לאחר הקריאה בספר ולא לפניה (כמו במקרה של גב הספר), אין טעם לפגם בקיומה והיא יכולה אף לתרום להבנת רעיונות שונים בכתיבתו של שלו.   

“על החתרנות”, אם כן, הוא ספר שונה בנוף הספרות הישראלית. סביר להניח שספר מסוג זה, המכיל שתי נובלות שאחת מהן היא למעשה מסה, לא היה יוצא בהוצאות לאור הותיקות והממוסדות. לכן, עצם הוצאתו לאור כבר מצדיקה את קיומה של הוצאה כמו “אפיק” (המו”ל הוא יפתח אלוני והעורך הראשי, כאמור – דן מירון).

למרות אי-אלו בעיות שקיימות בשתי הנובלות (וחלקן פורטו לעיל), הספר הזה עושה משהו אחד שהפך לנדיר בספרות המקומית וגם בזו העולמית – הוא מעורר מחשבה. אז אם אתם מעוניינים לעורר את המחשבה שלכם ואולי גם לטעום מהריאליזם האבסורדי שמאפיין את הסיפור השני (נוהל מעצר חשוד על סרטן, אם לתת דוגמה אחת) – “על החתרנות” בהחלט שווה קריאה (שלא לדבר על כך שהוא קצר – 148 עמ’ ללא אחרית דבר, וזול – 54 ש”ח).

 

____________

לעמוד הספר באתר של הוצאת אפיק לחצו כאן

ציטוט נבחר:

אני חש מילים. שוב מילים, כל הזמן מילים. מילים כמו מלא כדורי פינג פונג שמתרוצצים בקצב מסחרר או אטי, ואני השחקן מצד אחד, והעולם הוא שחקן מצד שני, והכדורים לפעמים נופלים ולפעמים ממשיכים להיחבט, ובכל המקרים משאירים רק ריקנות יבשה, רק תחושת החמצה, המילים הן חיקויים של מילים שאמורות לחרוץ, לשרוט, לנחם, לגרות, לפתות. המילים הן סימנים, כמו הירוגליפים. אם כי לפעמים הן פועלות לגמרי מחוץ לקונטקסט שלהן, למשל אם אבי אמר “אתה חייב לעשות משהו עם עצמך”, במקום להשיב לו ב”כן, אתה צודק” או להמשיך לשוחח על כך, אני חש שהמשפט הוא משאית עיוורת שדורסת אותי שוב ושוב.

על הספר ברשת:

יוני לבנה, 7 לילות

דוד רוזנטל, וואלה!

2 תגובות

  1. […] נתקל בכריכת שתי יצירות יחד – כריכה שנראית לי מאולצת. כתבתי על כך ביחד לספר "על החתרנות" של עמיחי שלו. כאן, כמו גם […]

  2. […] נתקל בכריכת שתי יצירות יחד – כריכה שנראית לי מאולצת. כתבתי על כך ביחס לספר "על החתרנות" של עמיחי שלו. כאן, כמו גם […]

השאירו תגובה